נסעתי לבאר שבע, להתפלל בציון של ימימה זצ"ל. לשאוב מים ממעיין הישועה שלי. מעולם לא הייתי שם. כל הדרך הארוכה שיננתי מה אני רוצה להגיד לה, כמה עמוק התורה שלה נכנסה לי ללב והפכה את חיי לטובה. התרגשתי.
טיול שנתי
הגעתי לבאר שבע, תפסתי נהג מונית, ומיד כשעליתי קלטתי שהוא בעניין של לדבר. אבל רגע, אני נוסעת לימימה, אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה, אני צריכה שקט עכשיו. ניסיתי לכבות את השיחה, לא עבד לי. מפה לשם, אחרי תחקור לאן בדיוק אני נוסעת, הוא החליט לבוא איתי, להתפלל על אהבה נכזבת. הרמתי ידיים, התחלתי לצחוק. יש לי ברירה? הוא הביא אותי עד למקום המדויק, חבש כובע צמר, ניווט על פי צעקות לעוברים ולשבים, עד שהגענו.
אני מגיעה לציון, שוכחת לרעוד, שוכחת להעמיק, שוכחת כל מה שרציתי. הוא עומד בצד השני, לוחש, מניח אבן, מתכוון. אני כל כך צוחקת, שבקושי עולה לי ממעמקים קראתיך ה' על השפתיים. הוא כבר מסיים את תפילתו והולך למונית, אני במאמץ אחרון להיזכר מה בכלל רציתי, אילו משפטים פותחי-לב של ימימה אני יכולה לומר כאן ולבקש סייעתא דשמיא שיתקיימו בי. כלום. רק צחוק גדול. פונה לאחור, ונוסעים. וכל הדרך חזרה אהבה נכזבת ואיך הוא יכול ככה לשמוח והאם הצדיקה באמת תעזור לו?…
כשאני יורדת מהמונית בסוף הטיול השנתי הזה, למרות שפספסתי את התפילה שלי, החיוך על הפנים שלי ענק. כי כמו שלמדנו מימימה, מה שמתרחש כרגע, במציאות, הוא הכי נכון. ומתברר לי שתפילה לא חייבת להיות ארוכה ועמוקה, אפשר להתפלל גם מגניב ומתוך צחוק.
עתידין להיגאל
"ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". אלה הנשים שבזכותן עתידין להיגאל, נשים שאת מגיעה אליהן עם כובד ראש עמוק, נכנסת דומעת ויוצאת רוקדת, דעתך קלה סוף-סוף מן העומס. נשים צדיקות שחוגגות גאולה בריקוד, במילה טובה גם אם היא שטחית, בתפילה שהתפקששה, בשיחה ישר אל תוך הלב. בזכותן עתידין להיגאל, כי מהי הגאולה אם לא להפוך כל מר למתוק, בריקוד ועם צחוק.
[email protected]