בדרשתו, "כפל פניו של פורים", מתאר הרב סולובייצ'יק מחלוקת האם מגילת אסתר נקראת מתוך שמחה או מתוך מצוקה וזעקה אל ה', ומסביר ששתי הדרכים נכונות. לשמחת ההצלה הגדולה מתלווה כובד ראש וחשבון נפש (כיום הכיפורים), הבנה של קטנות האדם, מצוקתו ופגיעותו. מדוע על האדם העשיר להתפלל שלוש תפילות ביום? הרי מבוקשו כבר ניתן לו. אלא שמי יודע מה יילד מחר. גם העשיר בעולם אינו יודע, גם הבריא ביותר, גם המאושר. וכשאנחנו מבינים עד כמה אנחנו פגיעים, אחוזי פחד־פתאום, נולדת בנו ענווה ומכוחה אנחנו מתפללים. המודעות לפגיעותנו האנושית, ממשיך הרב סולובייצ'יק, מזככת אותנו. היא מעדנת אותנו והשפעתה עלינו היא בעלת איכות גואלת, אחרת לא היינו קשורים בה'.
אל גינת אגוז
הפגיעות האנושית היא לא רק פיזית אלא גם נפשית. רגע אחד אנחנו על הגובה, וכהרף עין אחריו, מילה לא במקום, הרהור או רק מבט, וכל האוויר יוצא. ואלה בדיוק הרגעים לכוון את הלב ולומר לריבונו של עולם: תראה כמה אנושית ופגיעה אני שככה נחלשתי ברגע. אני צריכה שתעזור לי, אני לא יכולה בלעדיך.
לא קל להיות פגיעים מבחינה נפשית ורוחנית. לפעמים ההתנגדות לפגיעות גדולה כל כך עד שיש "כוחי ועוצם ידי" ברוחניות. כי בעבודת הנפש שלנו אנחנו מתמודדים ומנסים ליישר את כל הדפוסים המעכבים ואת העומסים הרגשיים שמתפרעים בתוכנו, אנחנו לומדים, מתפתחים, מבינים ומפצחים את הנפש ומניעיה. כל הבנה נפשית חדשה עושה לנו ניצוץ בעיניים, ורצון לגלות ולעבוד עוד. זאת התפתחות משמחת באמת, אבל יש דבר אחד שנשכח בדרך: לא הכול בשליטתנו.
"יש בכל עיכוב חלק שהוא האגוז של העומס. האגוז לא ילך, אלא אם יש הבנה גדולה מהבנת החיים. זה תיקון רוחני, לא מסלקים את זה לבד. וזה השחרור הגדול. זה לא שייך למחקר אישי" (ימימה).
את העומסים הרגשיים אפשר להפריד ולשחרר מאיתנו, אבל האגוז הקשה של העומס, החלק הלא תקין שאי אפשר לצאת ממנו לבד, הוא הצד של ה"נשמה שנתת בי טהורה היא". זה אחד המרכיבים היסודיים בנו, איתו באנו לעולם והוא יתרפא רק בתפילה ובחיבור למקור עליון, בהבנה שהיא גדולה מההבנה הפשוטה של החיים – הבנה שבאנו כדי לתקן פה משהו ויכול להיות שיעברו שנים וייסורים וזה עדיין יהיה באותה דרגת קושי. יכול להיות שניקח את כל הפניות הנכונות ועדיין לא נגיע ליעד. אגוז העומס, החלק הקשה שאותו לא הצלחנו לפצח, עדיין כאן. כי זה לא תלוי בנו. וכמה שנהפוך להיות חוקרים של עצמנו זה לא מה שיעזור. יש צורך בענווה: אני זקוקה לך כאן ה' יתברך, התיקון הזה הוא מעליי. יש לי המון מה לעשות, לפעול, להוסיף ולהרחיב את החיים כל הזמן, אבל לא הכול בעוצם ידי.
החירות האמיתית
הענווה היא הסוד הגדול שיוצא מן היין של פורים והולך איתנו אל ארבע כוסות הגאולה של פסח. הנס והחסד של יציאת מצרים מתחילים באנחת בני ישראל מן העבודה, בהבנתם שכדי לצאת מכאן אי אפשר להסתמך על כוחותינו בלבד, ואז "ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים… וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו" (שמות ב, כג־כד). ומכאן יוצאים ביד רמה ובשירי הלל, שגם בהם שלובים פסוקי תחינה. הרמת העיניים וכיוון הלב לקריאה אל ה' לא נפסקת אפילו ברגעי החירות הגדולים ביותר, כי זו החירות האמיתית, זה השחרור הגדול שלעיתים נחוץ דווקא למקומות הכי רוחניים שלנו, שבהם אנחנו דוהרים קדימה בנפתוליה המרהיבים של הנפש ולא שמים לב שחסר תבלין עיקרי של ענווה, פשטות ואמונה. אם ה' רוצה, גם לב במצוקה נפתח ומתיישר, וברוח הפסח – האגוזים מתפצחים. צריך פשוט לבקש.
