מאיזושהי סיבה, שכללה בתוכה נפילה וחבלה רצינית ברגל, הלכתי לשני טיפולים אצל פיזיותרפיסטית. היא נתנה לי תרגילים, חלקם מגניבים וחלקם מפרכים. אחד התרגילים גרם לי לעצור ולחשוב. בעמידה לא ממש יציבה, שבה רגל אחת שלוחה לפנים והשניה לאחור, היא ביקשה ממני להרים את הידיים ולהוריד, כמה פעמים. ואז לעשות את אותו הדבר – בעצימת עיניים. לא ידעתי שההבדל כל כך גדול עד שעצמתי והרגשתי את כל הגוף שלי נלחם על שיווי המשקל. כף הרגל נדמתה לי פתאום כמו ספינה על גלים סוערים.
היא הסבירה לי: כשהעיניים שלנו פקוחות אנחנו מתמקדים בנקודה כלשהי לפנינו, וזה מאפשר למוח שלנו לשמור על שיווי המשקל בקלות. כשהעיניים עצומות, המוח לא רואה ולא נתלה בנקודה הזו, והגוף צריך להתארגן מחדש. הלימוד יבוא הפעם דרך השרירים עצמם, דרך האיברים עצמם. הם בעצמם ילמדו, אחרי כמה וכמה תנודות סוערות, איך להתייצב. והם אלה שילַמדו את המוח את שיווי המשקל החדש, שיבוא מבפנים. האיברים רואים מבפנים ומתארגנים בהתאם לצורך הנוכחי. מדהים כמה שהם יודעים ללמד את עצמם, כשרק נותנים להם.
מבט מגבוה
זה לא סוד, בעולם הזה, שמתחת למה שאנחנו רואים בעיניים החיצוניות שוכן רובד נוסף, של העיניים הפנימיות. "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז), אומר הקדוש ברוך הוא לשמואל הנביא. אל תתרשם מגובה, מנִראות, מנקודה אחת מולך שאתה תולה בה את כל שיווי המשקל. לך תמצא אותו מבפנים, כי לכל דבר שאנחנו רואים יש עומק גדול מתחת. ובתקופות האחרונות אני מנסה לזכור את זה. שמתחת לכל תסכול שאני רואה פורצת נביעה חדשה של יצירתיות. מתחת לכל מקום חלש יש שקט פנימי והבנה אחרת. מתחת לכל הרושם החיצוני יש לב עדִין. וצריך להתארגן מחדש על ההבנה הזאת, צריך להתארגן מחדש על הבִּינה.
בינה פירושה להבין דבר מתוך דבר. להבין שבתוך הדבר המצוי לפנינו יש עוד דבר, והוא השורש האמיתי. ימימה מכוונת אותנו הרבה בלימוד להיות בינתיות, לשמוע גם את מה שלא נאמר, לשאול גם את השאלה הלא-מתבקשת, אבל זו שפותחת אפשרות לתשובה חדשה. בהרבה מהדיבורים שלה היא אומרת שבגימטריה (בצמצום הספרות): בינה = אהבה. בינה היא אהבה. להיות בבינה כלפי עצמנו וכלפי העולם פירושו לִצפות על עצמנו במבט מגבוה, מבט חם ואוהב שלא מתרשם מהכשלים הקטנים, הרִגעיים. מקום שצופה מגבוה ויודע את מה שבפנים. מקום של אהבה אמיתית שמכסה על כל פשעים.
חנוכה הוא נקודת זמן על לוח השנה שבה אני בודקת את עצמי. איפה אני, מה השגתי, מה חסר. לכל אחד יש את הנקודות האלה על לוח הזמן, ואצלי זו העמידה מול הנרות. כשסיפרתי לחברה על מקום שמרגיש כל כך תקוע עכשיו, היא שיקפה לי כמה תנועה מתרחשת בו. ובאמת, רגע אחרי שדיברנו הצצתי בחשבוניות הדלק שמילאתי בחודשים האחרונים. הן הצטמצמו ברבע ממה שהיה בתקופה הזו לפני שנה, אבל ההשפעה שלי גדלה יותר. יש תנועה בנסיעות רחוקות, ויש תנועה בלפתוח זום וללמד בנעלי בית אפילו נשים בחו"ל. חשבונית הדלק הצטמצמה ואני התרחבתי. מי מחליט מהי תנועה אמיתית? התנועה היא לא רק זו שנראית לעין, היא דבר בתוך דבר. היא מעוררת אותנו מבפנים להתארגן על שיווי משקל חדש. תנועה שמעוררת יציבות פנימית.
בְּנֵי בִינָה
בני בינה אלו הם חכמי ישראל שקבעו את שמונת ימי החנוכה לשיר ורננים, ימים להודות בהם. ימים להסתכל על האור, לראותו בלבד, ובתוכו לראות עוד ועוד את מה שלא נגלה לעינינו בתאורה הרגילה. כשימימה מדברת על הבִּינה הלומדת דבר מתוך דבר, היא מבקשת מאיתנו גם להתכוון מהטוב – למצוא עוד טוב. זאת התכונה של הבינה. לאהוב את עצמנו גם בתוך מה שקורה לנו. גם כשאיבדנו את התנועה שהיינו רגילים אליה. לוקח זמן להבין שאנחנו בתוך תנועה חדשה. אז לנסות למצוא מהטוב את העוד יותר טוב, בתוך האור של חנוכה למצוא עוד אור, בתוך הלב למצוא לב פנימי, שמבקש לנוע, לחיות בלי קשר לקילומטראז', לחיות בראייה פנימית.
ועוד משהו קטן שימימה מבקשת מאיתנו בחנוכה הזה: להשתייך לניסים. לשייך את עצמנו לנס שהיה ולניסים שעוד יבואו בעזרת ה'. לא לקרוא את תיאור המעשה כמו סיפור מרוּחק, אלא להיכנס פנימה, להיות חלק, להתחדש עם הסיפור, לנוע איתו בתנועה שלו, ולהתעלות ממנו כמו אש החנוכיה שעולה מעלה מעלה. "בחנוכה: להבין את הנס, ולהשתתף בו בהרבה שמחה. ולאכול סופגניות מתוקות, זה טוב ללב – הסוכר משמח… אבל חוץ מהשמחה שנראית גשמית בסופגניה, יש גם את השמחה האמיתית בתוכנו. חקוק בתוכנו שתמיד יש לנו נס גלוי" (ימימה).
חנוכה שמח, בינתי ומאיר.
