בשבועות האחרונים התכווצתי לא פעם משיחות עם חברות. רווקות שהתעניינו בשלומן אבל זרקו לעברן הערות קשות בדרך, נשואות שההתעניינות בהרחבת התא המשפחתי שלהן הביאה אותן לדמעות. וחברות שעדיין תוהות לגבי החיסון וקיבלו בתגובה יחס שגרם לי, באופן אישי, לבכות. אחד הסודות הבסיסיים בסדנאות שיווק הוא להזכיר ללקוח את הכאב שלו, כדי להניע אותו לפעולה – ״נמאס לך להגיע לארוחות החג לבד?״ יצעקו אליך מודעות, ״הבלגן של הילדים מוציא אותך מהדעת?״ ככה מוכרים לנו הכל, מאבקות כביסה ועד לסדנאות העצמה פנימית. מפני שלכל אדם בעולם יש כאב ואם נבטיח לו תיקון, אז הוא יקנה. ה״טריק״ הזה עובד. אבל אם במערכת השיווק מפמפמים את המסר הזה, למה אנחנו שוכחים להתייחס אליו גם בחיים?
וְאֵין נֵרוֹ שֶׁלּוֹ כְּנֵר חֲבֵרו וְאֵין אִישׁ שֶׁאֵין לוֹ נֵר
בשם המטרה החשובה, אנחנו מרשים לעצמנו לקפוץ על אישה נשואה ולשאול מתי היא מתכננת ללדת ילדים, כשיש סיכוי שהיא עוברת קשיי פוריות או זוגיות. לא חושבים פעמיים לפני שאנחנו שואלים רווקה מתבגרת, אם היא לא רוצה להזדרז ולא לבזבז זמן, כשהיא רגע אחרי שברון לב, וממילא חיה בחרדה מהשעון המתקתק. הרבה פעמים התעניינות מגיעה מתוך כוונה טובה. מרצון אמיתי לעזור לאדם שמולנו, אבל לפעמים, עם כל הכבוד לכוונות הטובות, ה״הארות״ והשאלות הבונות שלנו, באות על חשבון האדם שמולנו. ובאמת, ״אין חכם כבעל הנסיון״, כמה פעמים טעיתי לשפוט את האדם שמולי על משהו, ובסוף השם סובב ככה שנפלתי בדיוק באותה הנקודה.
ונדמה לי שזו הסיבה שרבי נחמן מבקש מאיתנו למצא נקודה טובה בכל אדם, כי גם כשאנחנו מקבלים ריקושטים, הרבה פעמים זה לא מגיע ממקום לא טוב. ועדיין, הלוואי שבכל פעם שנהיה בדיון מול אדם, או נעיר לו, נזכור לצאת מנקודת הנחה שכל אדם שעומד מולי, עובר משהו שאני לא יודעת עליו. ככה, במקום להעיר – נאיר. נשאל אם אפשר לעזור במשהו, או ננסה להקשיב לפני שנזרוק עליו את כל המסקנות שלנו.
לא משנה כמה חשוב, חריף או ענייני השיח – בחירות, קורונה, ענינים של חברים טובים – כמו בכל דבר, אסור לשכוח שיש דרך. חכמים אומרים שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, ודרך ארץ בלי תורה לא שווה דבר. אבל הם באים ביחד. זוגות-זוגות הם נכנסים לתיבה – אמת ושלום. דרך ארץ ותורה. לא כולם יספרו מה קורה אצלם בלב, וכמה חשוב לנסות להקשיב עוד לפני שיוצאים בהצהרות. לתת הזדמנות להכיר גם בפחד או בכאב, לפני שמפגיזים את האדם שמולנו בארטילריה כבדה.
פְּתַח לָנוּ שַׁעֲרֵי אֱמוּנָה, שַׁעֲרֵי הֲבָנָה, שֶׁאֵין לָנוּ מֶלֶךְ – אֶלָּא אַתָּה
אמא שלי, הצדקת והטובה, היא דור תשיעי לרבי אלימלך מליז׳נסק. פעם, כשהיינו בחנות ספרים בצפת, היא ביקשה עותק של הספר הקדוש שלו, ״נעם אלימלך״, ואז ציינה את הקשר המשפחתי. החלפתי צבעים. ״נו מה אמא, זה אקו״ם? אנחנו הרי ממילא לא מקבלות תמלוגים״ אמרתי במבוכה, אבל היא בשלה, מוארת ומאושרת מכוח הצדיק. ״בקצב הזה אני מדפיסה לך חולצה עם הטייטל״ צחקתי כשהיא ציינה את זה בהזדמנות אחרת, אמא מצידה, כל כך התלהבה מהרעיון שהיא עדין מחכה לחולצה.
אני לא מספרת את זה כדי לנפנף באילן היוחסין, אלא בגלל שבסתר לבי, התקנאתי בה על עצם ההתגאות שלה והחיבור שלה לשושלת. והאמת, שהחיבור הזה, לאבות ולשושלת – הוא מורשה מלא אחר מאשר רבי אלימלך עצמו. בתפילה מיוחדת שכתב, ״תפילה שלפני התפילה״, שמוכרת בעיקר בגלל הציטוט המפורסם שבו הוא מבקש שנראה תמיד מעלת חברינו ולא חסרונם, רבי אלימלך מוסיף את הבקשה הבאה: ״שֶׁנִּזְכֶּה לָבוֹא לְמַעֲלַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּזְכוּתָם יַעֲמֹד לָנוּ שֶׁתִּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ, שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד נֶעֱנִים בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ עָלֵינוּ אוֹ עַל שׁוּם אֶחָד מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, עַל יָחִיד אוֹ עַל רַבִּים, וְתִשְׂמַח וְתִתְפָּאֵר בָּנוּ, וְנַעֲשֶׂה פְּרִי לְמַעְלָה וְשֹׁרֶשׁ לְמַטָּה״.
אולי אם נפתח כל בוקר בתזכורת שאנחנו צאצאים של אבות שסבלו כל כך הרבה במלחמות של בנים ואחים – אז נהיה אחרים. חושבים פעמיים לפני שפוגעים באחר. קרובים יותר. רגישים יותר כלפי ״שׁוּם אֶחָד מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״, כלומר – כולם. להבין שגם אם האמת שלי שונה משל מישהו אחר – עדיין אפשר לאהוב. וזו למעשה כל תמצית ימי הגאולה. כולם מסתדרים, אפילו הפכים גמורים. גם טורף ונטרף. ״וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם? אֱהָבוּ״.
