זה כמעט מצחיק לכתוב על ״ונהפוכו״ בשנה כמו זו. מה לא התהפך לנו? הבית, העבודה, השגרה, חיי החברה. את הסגר האחרון העברתי בצפון. באחד הימים, כשיצאתי במגבלת אלף המטרים, ראיתי כמה חזירי בר משוטטים בניחותא. ״תראי מה זה״, זרק לי הנהג, ״שלישיה, אבא, אמא ובן. לפחות מישהו נהנה פה״. מה אומר לכם, עולם הפוך ראיתי – אנשים בבית, חזירי בר ברחובות.
סגרנו שנה בשגרת החיים המוטרפת הזו. אני ממש זוכרת איך התהלכתי בשנה שעברה בשושן פורים בשוק מחנה יהודה בירושלים, ביום שאחרי ביטול החגיגות, כשברקע ישיבות קבינט לחוצות, ועם אחד שלא יודע מה מגיע אליו. הרי כשמצווים עלינו לשמוח, זה קשה. גם בלי קורונה. זה קשה כי אנחנו בני אדם, דואגים, חוששים, ופתאום – ״מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה״. לשמוח, על מה בדיוק? ולא רק ״לשמוח״, אלא להרבות.
באותו שושן פורים, עם כל הטירוף ואי הידיעה, היו חתן וכלה מתוקים מאוד שהתהלכו בשוק, לא בתחפושת. בוטלה המסיבה, בוטלו האורחים אבל הם היו מאושרים ואנחנו היינו מאושרים עבורם. כי האמת היא שתמיד אפשר למצא לפחות סיבה אחת לשמוח, אולי אפילו אם זו לא השמחה שלך.
וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁנִּתְהַפֵּךְ הַכּל לְטוֹבָה
את אחת העצות המוצלחות ביותר על איך לשמוח, קיבלתי ממורתי, הרבנית ימימה מזרחי, בשם גדולי החסידות – ״כשלא יודעים איך לשמוח״, היא אמרה, ״גונבים שמחה מהעתיד״. על חשבון השמחה שתהיה כשהגאולה תבוא. לפני כמה חודשים תפסתי מונית והנהג צהל במיוחד, ״שמעת?״ הוא שאל, שטוף אושר, ״זהו, אמרו שמהבוקר גמרנו עם המסכה!״ ידעתי שזה לא הגיוני ובדיעבד, סביר להניח שהייתי צריכה לחשוד, אבל בדיוק באותו הבוקר לא שמעתי חדשות, והאמנתי לו. לשבריר שניה זה לא היה ״היינו כְּ׳חוֹלִים׳״, אלא ״הָיִינוּ ׳כְּחֹלְמִים׳״. פתאום הבלתי אפשרי הפך לקיים.
מעבר להתמלאות בתקווה, שמחה מביאה לאמונה. פתאום הישועה היא לא איזה דמיון מופרך שלי, אלא ממש קיימת, וכשיש לי בראש את התמונה המאושרת הזו, אפשר לשרוד את ה״עכשיו״ ולהתעלות מעליו. רבי נתן מברסלב אומר ש״מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת״ נגזר מהמָן, לחם הביטחון והאמונה. הביטחון שיש לעני שהוא יקבל מנה מכובדת. והביטחון שלנו – שרצונות יתממשו, ושמצבים משוגעים כמו הקורונה, גם הם יכולים לעבור.
וְזֶהוּ עִקַּר הַנֵּס שֶׁל פּוּרִים שֶׁהוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר מִכָּל הַנִּסִּים
ישבתי השבוע לשיחה צפופה עם איש כוחות הביטחון. בואו נאמר שהדרגה שלו גבוהה מאוד, ונסתפק בזה. איש רציני שראה דברים בחיים, והוא אומר לי ״תראי, סטטיסטית? מגפה בעולם נמשכת בין שנתיים לשלוש. וזה לא אני אומר, זו הסטטיסטיקה״. ישבנו בחוץ, במרפסת מאווררת, הבטתי עמוק בעיניים הבהירות של האיש שראה הכל, הצבעתי לשמים ועניתי – ״עם סטטיסטיקה אני לא מתווכחת. אבל יש השם בעולם. שהוא יתווכח איתה״. אפילו הגבוה עם העיניים צחק והוסיף – ״נו, נו. בעזרת השם״.
צריך להאמין שכמו שקושי מגיע בלי שנצפה, כמו שגזרת השמד על כל יהודי העולם הגיעה – היא גם יכולה להתבטל. ככה, במהלך של ״עַד-דְּלֹא-יָדַע״, מבלי שנדע מה הפתרון או ההיגיון. להתפלל, להיזהר – בטח! זה גם אסתר ומרדכי עשו: ״וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ״. כל הזמן עם אצבע על הדופק, אבל הישועה? מי יכול היה לצפות שככה יתנהלו הדברים? שהמלך לא ירדם בלילה ופתאום הסיפור יתהפך.
במסע הקורוני שלי לרבי נחמן, ראיתי בכניסה לציון סטיקר שהולך איתי מאז – ״ה׳ הפקות״ היה כתוב שם. חודש אדר צוחק להגיון, צוחק לקושי. ״וְנַהֲפוֹךְהוּא״ מגיע. בכל דבר. גם אם לא בדיוק נבין איך.
