הכניסה אל מרחשוון והשהייה בתוכו, על ימיו ודקותיו, נראית לפעמים כירידה גדולה, תלולה. איך צנחנו מתוך החגים מלאי ההתרגשות, התפילות, היחד, השמחה והכיסופים, הישר אל ברכות השחר החטופות בדרך החוצה לעוד יום. אל שגרה שמזינה את עצמה, מכניסה אותנו לרוטינה שלא מאפשרת לסערות, כמו גם לריגושים, לחדור אלינו. וכידוע בעולמנו, כשאין ריגושים – אין חיוּת.

לאהוב את עצמנו בזמן מנוחה
הנה תרגיל קטן למי שמקבל וקורא את הטור הזה במייל, עוד לפני שבת: כמה חלונות פתוחים במחשב שלך, במקביל, ברגע זה? אני מנחשת שמעל שלושה. וכמה פעמים במהלך קריאת העלון זזה דעתך אל חלון אחר – מייל שהגיע, עדכון חדשות, כל אחד וענייניו?
הפיזור הזה הוא לא אשמתנו. זה העולם שאנחנו חיים בו, שמאתגר את הריכוז שלנו בכל פעם קצת יותר. למדנו שחיוּת באה רק עם ריגושים. למדנו להירגע דווקא בתוך הרעשים הגדולים – השמחות, ההצלחות, אנחנו מכוונים למצוא שם את אושרנו. אנחנו מרגישים מוערכים כשאנחנו מצליחים לנוע בין כמה משימות במקביל. יש משהו מאוד מבטיח, כלומר נותן ביטחון – כשמגיעים לשיא חדש של עצמנו, כשהעשייה שלנו מייצרת רעש, כשרואים בסיפוק את השם שלנו חתום על עוד הצלחה. וזה נפלא באמת, אין רע ברעשים הגדולים, במטרות הגדולות של חיינו שהולכות ומתגשמות, אין רע בזה שאנחנו הולכים ומקבלים עוד ועוד הכרה.
אבל בשביל קיום מאוזן צריך להגיע גם לצד השני. לכן, כשם שאנחנו מייצרים רעש ופיזור, אנחנו צריכים ללמוד לייצר גם שקט. מיקוד. התכווננות. להבין מהו סדר העדיפויות שלנו וללכת לפיו בלי גלישות לצדדים.
בשגרה שבין סוף תשרי ובין חנוכה אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו גם בזמן שדברים לא קורים בצורה מרשימה. לאהוב את עצמנו בזמן מנוחה. אנחנו נכנסים אל תוך עשייה שאין בה שיאים, אין בה תארים, אין בה חוכמה מבריקה, אין בה בנק מטרות שצריך למלא. התפילות לא מנוגנות ברוב עם, בהתרגשות. יש כאן רק אותנו – מה שיש בנו, בלי להוסיף ובלי להחסיר ממה שאנחנו. זמן עצירה, מנוחה.

אז איך עושים את זה?
לפני הכל – לומדים שלא הכל תלוי בעשייה. לומדים להרעיף על עצמנו מחשבות טובות שאינן קשורות להישגים כלשהם, אלא רק לעצם היותנו.
מהמורה שלי לחשיבה הכרתית למדתי שאחת השאלות המרכזיות בלימוד היא: "האם את מסכימה להתקרב לעצמך?". שאלה פשוטה, לכאורה. והתשובה עליה גם, לכאורה, ברורה מאוד – ודאי, וכי יש מישהו שרוצה להישאר רחוק מעצמו? ובכל זאת, בהתבוננות כנה אפשר לגלות עד כמה אנחנו לפעמים מתנגדים ולא מסכימים. כי כשאומרים לנו "זמן מנוחה", וכשנותנים לנו כמעט חודשיים של שקט שיכול להנביע מתוכו התפתחות, למידה פנימית וצמיחה – דווקא שם עולים המכשולים, שם עולה ה"כן, אבל" – "אני מסכימה להתקרב לעצמי בתנאי שהתהליך לא ייקח יותר מדי זמן, בתנאי שהכניסה פנימה לא תכאב יותר מדי. אני מוכנה להיכנס למרחשוון בשקט בתנאי שבחנוכה בוודאות יזרח עלי אור"… וזה טוב מאוד שעולים כל המכשולים והקשיים, כי רק אחרי שמבינים אותם אפשר לתת לעצמנו תשובה פנימית שתנטרל את ההתנגדויות.
וכשההתנגדויות נחלשות, זה הזמן לשאול שוב: אז האם את מסכימה להתקרב לעצמך? האם את מסכימה לסגור את כל החלונות במחשב שלך, ולפתוח אחד חדש? חלון אחד בלבד, קצת אפרורי ומעונן אבל די מבטיח, של חודשיים שבהם את מייצרת בתוך החיים שלך יותר שקט שמאפשר גדילה, חודשיים שבהם את זוכה להתקרבות דווקא מתוך מנוחה, ולאט לאט, עם בוא הגשמים, את מתחילה לגלות בתוכך מים חיים.