בשביל לכתוב לגיליון הארבע-מאות של קרוב אליך הלכתי אחורה כדי להיזכר מה כתבתי בגיליון המאתיים. כתבתי שם על זה שלא רק הלב שלנו צמא לתורות רוחניות, אלא גם התורות הרוחניות בעצמן צמאות לזה שהלבבות שלנו יפגשו אותן, הן בעצמן רוצות שנלמד אותן והן יקבלו תוקף וממשות בעולם. תנועת התפתחות היא תמיד משני הצדדים, ולכן העלון זקוק לקוראיו בדיוק כפי שקוראיו זקוקים לו. אנחנו הולכים את הדרך הזו במשותף.
כמעט שמונה שנים שאנחנו כאן, בחסדי ה' וברחמיו. הזמן נותן לנו מרווח נשימה כדי להפנים את כל מה שאנחנו מקבלים וסופגים כאן מדי שבוע. יש תובנות שאפשר להבין אותן בשכל מיד, אבל ליישם אותן לוקח שמונה שנים. לפעמים הרבה יותר. אני זוכרת שנשענתי על גדר אבן בשכונת רחביה בירושלים כשקיבלתי למייל בטלפון את הגיליון הראשון עם הטור הראשון שלי. כמה עברנו כולנו מאז. התעצמנו והשתכללנו. כמה גדרות אבנים היו לעזרנו כדי להישען. עברנו הרבה ובכל זאת אני רוצה להביא את אחד העניינים העיקריים שאני מרגישה שלמדתי על עצמי בשנים הללו, ודרכו לתת ברכה לכל הטוב שלמדנו ואנו לומדים כאן ביחד.
ליצור סדר חדש
כשעוסקים בענייני עבודת הנפש, אחד המושגים החשובים שאנחנו מבקשים לעצמנו כל הזמן הוא: איזון. לחזור לאיזון, להיות במקום שבו המחשבות בהירות, הרגש נקי וטוב, הגוף פועם את פעימותיו ללא הפרעה. האיזון הוא מקום מבוקש מאוד. ומה שלמדתי לעומק בשנים הללו הוא שהמחשבה שאיזון פירושו שקט תמידי – היא מחשבה לא נכונה, אפילו דמיונית. איזון אין פירושו שקט תמידי, אלא איזון פירושו לגלות שיצאנו כרגע מאיזון, ולסלול לעצמנו שבילים חדשים כדי לחזור. זו תנועה מתמדת, להיות בקיאים ברצוא ובקיאים בשוב.
הרבה פעמים ברור לנו שעבודת הנפש אמורה למנוע מאיתנו כאבים, הפתעות לא נעימות, כעסים פתאומיים, בהלות. אבל איזון אמיתי הוא לא זה שעסוק כל הזמן בלהילחם במה שמגיע לפתחנו ולמנוע ממנו לקרות, אלא האיזון האמיתי מאפשר לנו לעבוד עם מה שמגיע לפתחנו. לקלוט שנבהלנו ולהרגיע את עצמנו. לזהות שמפעפע בנו כעס בלתי נשלט, ולייצר מולו אמירה פנימית שתעזור לנו לתת מענה אחר. זה איזון, וזאת השאלה המרכזית שלו: האם אחרי שיש בתוכי הפרת סדר אני אדע ליצור סדר מחודש?
ימימה אביטל ע"ה אומרת לנו לשים לב מה משתנה בתוכנו כשאנחנו בעליה או בירידה: "קליטת ההתנדנדות האישית – זה צעד גדול". היא מבקשת לקלוט את הרגשות הלא-יציבים, שרגע אחד הם ישנם ורגע אחר כך מתפוגגים. עצם הזיהוי הוא גדול מאוד. לקלוט שיצאנו מאיזון זוהי כבר חזרה לאיזון, כי אנחנו כבר לא מדמיינים שההפרה הזאת היא האמת, ברור לנו שהיא לא דרך הישר שאנחנו מבקשים לעצמנו. ועכשיו אנחנו צריכים לסלול לעצמנו שביל לחזור לעצמנו שוב. "בכל מצב תנסי להחזיר את עצמך לעצמך" (ימימה). זאת הגדלות האמיתית של אדם מאוזן, שהוא יודע שמכל מקום שאליו יגיע – יש לו דרך הביתה, אל הבית הפנימי.
חולשות הנפש הן השער לכוחות הנפש
במהלך השנים הללו עזבתי את הדמיון של השקט הפנימי ששום דבר לא מפריע לו. עזבתי את האשליה של להיות תמיד נחמדה, תמיד טובת לב, תמיד מאירת פנים. הדבר שלמדתי שהכי משתלם להשקיע בו הוא נתיבים להיזכרות פנימית בטוב שלי, גם כשעולה סערה. ואז, תתפלאו, אפשר לחיות חיים טובים מאוד ביחד עם הפרות הסדר. אפשר לחזור לאיזון אמיתי גם מתוך חוסר איזון. אפשר להיות אדם ראוי בעולם גם כשאנחנו חווים רגעים קצת פחות ראויים, שלא היינו רוצים שאחרים ישפטו אותנו על פיהם. אפשר להיות בשמחה שקטה גם ברגעים פחות משמחים.
ימימה אומרת בצורה כל כך פשוטה: "יוצאים מאיזון – וחוזרים. אם את אמיצה כדי לפגוש את חולשתך ולקבל את עצמך כפי שאת, ולכבד את עצמך כפי שאת, עד שאת מגיעה לרגש טוב כלפי עצמך – אז תוכלי לחזור לעצמך". איזון לא מסתיר את רגעי החולשה. איזון אמיתי יודע שרגעי החולשה הם שערים לכניסה פנימה, אל קודש הקודשים שלנו. שערים שמאפשרים לנו להיות טובים באמת. אדם שיודע לחזור לעצמו הוא אדם מאוזן.
זה הלימוד העמוק מהשנים הללו של הכתיבה והנגשת הלימוד של ימימה לקהל הרחב שאני זוכה משמיים לעסוק בו כאן, ואת זה הייתי רוצה לברך אתכם ואותי לשמונה השנים הבאות, בחסד ה' עלינו. שנזכה לשערים ונתיבים לחזור לעצמנו תמיד. שנזכה להבין שהחולשות הן לא עונש או תקלה אלא הזמנה אמיתית לגילוי מחודש של הטוב שבנו. שנזכה להרפות מהדמיונות ולחיות את המציאות, ולחיות אותה בטוב, בשמחה, בלימוד מתמיד, בגילוי האור הטמון בכל תורה שאנחנו לומדים, ובעיקר העיקרים – שנזכה ליישם ולראות את האור הזה בחיינו ממש.
תודה גדולה לכם הקוראים, תודה לאכסניה הנפלאה הזאת, ולחיי הגיליונות המאירים שבדרך.
