לפעמים צריך להיזכר שיש בעולם גם שמים.
אולי זה הרגע הזה, שבו מכריזים שחודש אלול מגיע, רגע שיש בו לטלטל אותנו להרים עיניים ולחפש שמים. כי ככה סתם, ביומיום, שכחנו שהם קיימים.
ההבנה שהנה מתקרבים הימים הנוראים, מעוררת אותנו מתרדמתנו. כשמריחים מקרוב את חודש אלול, אולי מסירים קורי שינה מהעיניים, אולי מנערים אבק שהצטבר על הנפש, ואולי נזכרים במה שכבר מזמן שכחנו.
ריחם הקב"ה עלינו, והביא את ההתנערות הזו ברחמים. חודש הרחמים, חודש הפותח את ליבנו מתוך רחמים, מתוך נקישה עדינה של "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק". רחמים הקודמים ליום הדין.
לסיפור הידוע על רבי נחמן השואל את תלמידו: "הסתכלת על השמים?", קודמת דפיקה. כמו אלול הנוקש על לוח ליבנו, כך נוקש הרבי על דלתות ליבו של תלמידו.
אותו תלמיד היה בעברו עני מאד, והנה הוא בורך בעושר שהלך וגדל, עסקיו פרחו, והוא נהיה טרוד בהם מיום ליום. מדי פעם היה נוהג להגיע לעירו של רבי נחמן ליום השוק, לרגל עסקיו, והיה נכנס לומר שלום עליכם לרבי ולחסידיו. אלא שעסקיו שגדלו מאד, לא הותירו לו פנאי לכך, והוא נמנע מלהיכנס לחצר החסידים, מחשש פן יבטלוהו מזמנו, הם ורבם. אלא מה, חלון חדרו של רבי נחמן פונה בדיוק אל הדרך המוליכה אל השוק. רק נדמיין את אותו יהודי רץ בחטף ליד החלון, ממהר לפני שמישהו ישים אליו לב.
אלא שפעם אחת, בעודו נחפז אל השוק, הוא שומע נקישה מהחלון. רבי נחמן, היושב באותה עת בחדרו, רואה אותו. הוא דופק בחלון, מסמן לו להיכנס פנימה. נדמיין גם את הרגע הזה, ואת הבהלה האוחזת בו, כשלפתע הוא מבין שרואים אותו. אולי זה אותו הזעזוע שהרגישו אדם וחוה כששמעו את קול אלוקים מתהלך בגן, וקורא להם: "אַיֶּכָּה". ואולי זה הזעזוע שאפשר לחוש כשחודש אלול נוקש על חלוננו בשאלת אַיֶּכָּה.
נכנס הסוחר פנימה, ורבי נחמן מזמין אותו להסתכל יחד איתו בחלון. אם קודם לכן הוא היה מהצד השני של החלון, כעת הוא רואה את הכל מבפנים, מצידו הפנימי של החלון, נקודת המבט השתנתה. בהתחלה הוא רואה דרך העיניים שהיו לו גם קודם: סוסים, עגלות, דוכנים ובני אדם מתרוצצים ביניהם. אבל אז אומר לו רבי נחמן: בעוד חמישים שנה כל זה לא יהיה, יהיו פה סוסים אחרים, ועגלות אחרות, ובני האדם הרצים בשוק, גם הם יהיו אחרים. "וְגַם אֲנִי לֹא אֶהְיֶה וְגַם אַתָּה לֹא תִּהְיֶה. כְּהַיּוֹם אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ מָה אַתָּה כָּל־כָּךְ בָּהוּל וּמֻטְרָד שֶׁאֵין לְךָ אֲפִלּוּ זְמַן לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשָּׁמַיִם…"
רבי נחמן דופק בחלון להזמין אותנו לראות את העולם מהצד הפנימי שלו. גם פרשת השבוע מזמינה אותנו לראות ראיה אחרת, "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". כביכול שואלת, באיזו ראיה אנחנו רואים את העולם, איזו ראיה מביאה אלינו את הטוב ואת הברכה, ואיזו ראיה, להיפך, מרחיקה אותנו מהברכה. איך נוכל להיכנס פנימה, לראות את החיים מבפנים, מה נראה משם? איזה שמים נוכל לראות אם ניכנס פנימה אל מקום פנימי בנפש?
רבי נתן מדבר על כך שהראיה היא השורש של התיקון אחרי ימי בין המצרים. ימים שהתחילו בחטא העגל והסתיימו בחטא המרגלים. התחילו בי"ז בתמוז, עת נשברו הלוחות, עם חטא העגל, והסתיימו בט' באב, עת בכו לחינם, בכיה שנשארה לדורות. שני חטאים החקוקים עמוק בתודעה של העם, והשורש שלהם, אומר ר' נתן, הוא הראיה. איך ראו המרגלים את הארץ, איך ראו הערב רב את משה. מה הם ראו, מה הם לא ראו. מה הם רצו לראות, ומה לא העזו לראות.
וכזו היא הראיה בעולם. מברך אדם שהחיינו עת רואה את חברו, אחרי שלושים יום שלא ראהו, כי היה זמן שהראיה נעלמה לו, והנה עכשיו היא חזרה, ונפקחו עיניו לראות מה שקודם לא ראה. והברכה היא על ראיה שמתחדשת, משתנה, נעלמת וחוזרת, ושוב נעלמת ועתידה גם לחזור… "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם…"
