המחשב הקודם שלי היה אהוב עלי במיוחד. בצבע לבן, נקי ובוהק, עם מקלדת נוחה, את כל המילים הכי יפות שלי כתבתי עליו. ויום אחד, כדרכם של מחשבים הוא ביקש לעדכן את עצמו. לא היתה לי סבלנות, בדיוק הייתי באמצע משהו, אז לחצתי על אחד הכפתורים כדי להאיץ את העדכון. כמובן שבזכות הלחיצה שלי העדכון התעכב, ובסופו – הפתעה.
מאותו רגע ועד לסוף ימיו של המחשב אצלי, השמע שלו לא עבד. לא שמעו כלום, ולא משנה כמה ניסינו לפתור את התקלה. בדרך הקשה למדתי: כשהמחשב מעדכן גרסה, אסור להפריע לו.
להעלות היראה לשורשה
אומר הבעל שם טוב הקדוש, שכל דבר ודבר שהאדם פוגש, רואה ושומע, הוא הוראת הנהגה בעבודת השם. מהכול אפשר להשכיל ולהבין משהו כדי להתוות דרך לעבודה שבלב. גם ממחשב לבן שהלך לו השמע עקב חוסר סבלנות.
התעמקתי בדוגמה הזו בתקופה האחרונה, שהיתה עבורי מטלטלת. זכיתי שריבונו של עולם יסיט לרגע את הפרגוד ויפגיש אותי עם פחד עמוק עמוק שטמון בתוכי, מעצם היותי אנושית ולא זו שבוראת ומחליטה על העולם הזה. פחד מעצם היותי לא יודעת מה יהיה. בכל אחד ואחת מאיתנו טמון הפחד הקיומי, תמיד היה ויהיה טמון, ואצל כל אחד ואחת הוא מתבטא באופן שונה במציאות.
ועם זאת, ריבונו של עולם גם הכין לי רפואה למכה. מעט לפני שפגשתי את הפחד, עמדתי לפנות בוקר של ז' באדר בציון הקדוש באומן, פתחתי באקראי את ליקוטי תפילות ופגשתי שם את אותו פחד ממש, יחד עם תיקונו. תשפיע עלי פחדך ויראתך הקדושה, כך אומרת התפילה (קכ"ה), ותציל אותי מהיראות הנפולות, החיצוניות. שלא אירא ולא אפחד משום דבר בעולם, לא מחיה רעה וליסטים, לא מפריצים ורשעים, ולא משום דבר שדרך בני אדם לפחד ממנו כמו למשל מה יהיה איתי, רק אזכה להתבונן באמת לאמיתה – שאין בהם באמת כוח להפחיד, אלא רק בגלל שנפלה ונתלבשה בהם היראה מלמעלה. אין להם כוח משל עצמם כלל, זה רק אתה, א־ל מסתתר מאחורי כל פחד ויראה. ואזכה להעלות היראה לשורשה, להתיירא ולפחד רק ממך ומפניך. כלומר, שלא יהיה עוד צורך לפחד מדברים חיצוניים בעולם הזה, אלא להבין את השורש – כשאני חוששת מה יהיה איתי, אני בעצם אומרת: ריבונו של עולם, העסק שלי הוא רק מולך, לא מול שום אדם, מקרה, אירוע, תנועה. ורק מולך אני מפחדת ורק מולך אני מעלה את השאלות המהותיות שלי. ומשלימה זאת ימימה באומרה שיש לכל אדם גרעין שורשי של פחד קיומי, שלא מסלקים אותו לבד ולא בחקירה ומודעות ועבודה פנימית, אלא אך ורק בפנייה אל השם. זהו תיקון רוחני שמתחיל בלב ורק אחר כך מגיע למחשבה. תבכי להשם את כל לבך המבוהל, הירא. ספרי לו בדיוק ולפרטי פרטים את הפחד, החולשה, חוסר האונים שלך. אל תנסי להבין, רק דעי מול מי העסק שלך. זה רק השם. וכשהיראה הנפולה תעלה לשורשה, לשורש הדברים כולם, הלב יתיישר ואז גם המחשבה תתיישר. תזכי גם להבין.
הדמעות הנכונות
מפגש כזה, עם פחד עמוק, הוא סוג של עדכון גרסה לנפש. ולעדכן גרסה בנפש זה כמו להיקלע לסערה חזקה במיוחד, אין הסתכלות בהירה. העדכון מעורר המון התנגדות כי נראה שהוא רק מעכב אותך, אי אפשר לפעול כלום כרגע, אי אפשר לדעת האם ומתי זה יסתיים, לפעמים קופץ, לפעמים נתקע, עד שהעדכון מגיע למאה אחוז הנשמה יוצאת, וכשהעדכון יסתיים כל החלונות שהיו פתוחים ובאמצע עבודה ייסגרו ותצטרכי לאתר אותם מחדש. אז אנחנו דוחים את העדכון ועושים "נודניק" מיום ליום ומשבוע לשבוע, ולא סומכים שיש בעדכון הזה גם משהו טוב. שאם רק לא נפריע, נגיע למקום משופר, נוכל להמשיך לשמוע בעולם הזה.
ישנו יסוד גדול באמונה, שפגשתי דרך הבנה עמוקה מאוד בלימוד בהשראת ימימה: כל מה שעולה בך – עולה לשחרור. הדברים לא עולים סתם, הפרגוד לא מוסט סתם, הפחד לא מתנפל עליך סתם. לא יתנו לך יותר ממה שהכתפיים שלך יכולות לשאת. הדברים עולים כדי שתביני מהם הנהגה בעבודתך הפנימית, כדברי הבעש"ט, תתקני מה שצריך לתקן, תפרידי ממך את כל מה שמחליש ולא תתרשמי ממנו כל כך, ותפני להמשיך את הטוב. זה עולה רק בשביל להשתחרר, לא בשביל להוציא לך לשון, להושיט לך ערימת טישו כי את בוכה גלונים ולצחוק לאידך.
ימימה מנחה אותנו להישאר מחוברות לעצמנו ולתת למה שצריך שחרור להשתחרר, ולדעת שאם עולה בנו כעס או בכי, הם חלק עמוק מהשחרור, אז לא להיבהל. אז יש דמעות, היא אומרת, אבל את לא נשארת עצובה, כי הן באות בזמן הנכון, ואם את שומרת על עצמך ונושאת בתוכך הבנה עמוקה של הטוב שבך, והבנה עמוקה עוד יותר שאת מושגחת והולכת למקום טוב, הדמעות לא נמשכות מעבר למה שצריך. גם כשמשתחררים החלקים הכי כאובים, שורשיים ומבוהלים בתוכך, את לא מתנגדת, לא מפחדת שהשם לא איתך ברגע הזה אלא מבינה שהוא סופר־סופר־סופר איתך, ואז את מגיעה למקום נפלא, כך כדבריה ממש, שמאפשר תיקון קל ובלי מאבק. "מזהה דמעות שיצאו, התחילו והסתיימו, חוזרת לעצמך וממשיכה להיות טובה ואמיתית". זאת המטרה בעדכון הזה, והוא טוב ואמיתי.
חסדים גדולים יבואו
ריבונו של עולם, אמרתי לו באחד הלילות של אותה תקופה מטלטלת, אתה בטח מכיר טוב יותר ממני את המשל השחוק שאם ישימו את הצרורות של כולם ביחד באמצע, כל אחד ירוץ ויבחר לו מחדש רק את הפעקלע שלו. ואני מודיעה לך ריבונו של עולם חד משמעית, שלא הייתי בוחרת שום צרור אחר. אבל ברגע הזה קצת התעייפתי מהדרך, תן לי רק לכמה דקות להניח את הפעקלע שלי על הארץ, למתוח את השרירים, לשתות מים, לשבת קצת ליד הנחל, לשטוף את הפנים. אחר כך אני ארים אותו שוב ואסחב בעזרת השם עד למאה ועשרים, כי הרי אי אפשר באמת לעצור. אבל עכשיו דקה מנוחה, המערכת מעדכנת גרסה, אם אני ארוץ קדימה משהו עלול להידפק. אני לא מפריעה לפחד שעולה – לעלות לשחרור.
וחסדים גדולים יבואו. טוב השם לכל. ימימה מרגיעה: את עוד תגיעי, בעזרת השם, את בוכה? תבכי. יחד עם זה את מבינה. באת ללמוד כדי לצאת מנקודת הצער והפחד שיש לך. זכית שהיא עולה לשחרור. עכשיו תצאי לשבת שם, ליד הנחל, "נחל דמעות או נחל הבנוֹת" היא אומרת, ולפעמים הן שלובות זו בזו, ההבנות הכי עמוקות נחצבות בדמע. תלמדי, תהיי שמחה, את מה שקורה ולא מובן – תקבלי. אם תתבגרי ותסתכלי אחרת תדעי לקבל, ואז תנוחי. המערכת מעדכנת גרסה ואת תגיעי למקום הרבה יותר טוב. "תגידי בעזרת השם", היא מורה לתלמידה בסוף המילים המנחמות הללו, שמתנגנות כמו שיר ממעמקי הנשמה. בעזרת השם.
