לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו אחוזים בדברים שקרו, מהרהרים בהם שוב ושוב ומתקשים לשחרר. אנחנו מגלים בתוכנו פער בין השכל שמבין שאין טעם לאחוז במה שהיה, ובין הלב שחוזר שוב ושוב לאותה נקודה. בשביל להבין מה בדיוק קורה לנו שם, אפשר לספר זאת על דרך משל.
נניח שההבנה והרגש שלנו יוצאים יחד לטיול שנתי. ההבנה היא אותו שכל חכם וחושב. הרגש הוא הלב וכל מה שמתרגש בתוכו.
לאורך המסלול
ההבנה היא זריזה, יש לה כוחות גדולים, היא נמרצת ורצה קדימה. היא מאלה שבכל טיול אפשר למצוא אותם דבוקים למדריך, אם לא לפניו, גומאת קילומטרים בלי להניד עפעף. ההבנה היא מהירה, חדה כמו ברק. היא קולטת מיד את התוואי, את הסימונים, יש לה אינטואיציה טובה לדעת בדיוק לאן לפנות והיא תמיד מגיעה ראשונה, בפער ניכר מכל היתר.
והרגש, הרגש… הוא האיטי והחולמני של הכיתה. רואה פרפר ושוב נעצר. הוא צמא, הוא עייף, הוא רעב, הוא מתגעגע, הוא רוצה לנשום, לשהות ולדבר עם מי שהולך לצידו, בקצב של אחרי סעודת שבת. הוא הולך עקב בצד אגודל, לא מפספס שום רגב אדמה, פרח, שיח, מקל, נמלה. הוא מתעכב לפעמים גם על מה שאין לו צורך להתעכב. הוא הולך, מה לעשות, אחרון. מאלה שלפעמים צריך לזרז אותם, יאללה, כבר מחשיך, כולם מחכים באוטובוס. אבל הוא איטי ומתנשף בעליות. לפעמים, גם הדבר הכי איטי שאנחנו מכירים, עדיין יהיה מהיר יותר מהרגש.
וכך נפער פער בין ההבנה לרגש, לפעמים פער של ימים, לפעמים פער של שנים. ההבנה כבר ספונה באוטובוס המבטחים של הדרך הנכונה, היא יודעת בדיוק מה לעשות ולאן לנסוע, אבל הרגש עוד מקרטע באמצע המסלול. אנחנו מבינים משהו בשכל, ישר וברור מאוד, אבל הלב פתאום נחמץ ולא מסכים, הוא מרגיש עצוב וחייב חיבוק. שום דבר לא ברור לו, ובעיקר לא ברור לו למה הוא לא יכול לפנות לכיוון ההוא שההבנה תלתה עליו שלט "אין כניסה" אדום גדול.
ואם הכל מובן לנו בשכל, אז למה הרגש מתנהג ככה? הרי אנחנו מבינים שהכל בעדנו ולטובתנו, הקדוש ברוך הוא איתנו ממש בגלוי, היינו אמורים להיות עכשיו כל כך שמחים מהדרך. וצריך להבין שנכון שהם יצאו לאותו טיול, הם הולכים את אותה הדרך במסע החיים, הם אפילו יושבים באותו גוף, אבל הם לא תמיד באותו קצב. הם ממש לא רואים כרגע את אותו הנוף.
ההסכמה מולידה התקרבות
תיארתי את המשל הזה בכמה מקומות, והתגובות להסבר על הפער בין ההבנה לרגש היו נלהבות, כמו פקיחת עיניים על משהו שקורה לכולנו. לקח לי יומיים להבין שלא היה אדם אחד ששאל: רגע, אז מה עושים? איך מצמצמים את הפער, איך מסנכרנים להם את הקצב, איך תולים גם להבנה וגם לרגש את אותו הנוף מול העיניים?
כולם הסתפקו רק בלהבין את המהלך, זה כבר פתח בהם משהו. ובאמת, צמצום פערים בנפש יכול להתרחש כשמבינים שיש פער ומפסיקים להתנגד לפער. כשאנחנו מפסיקים לדחוק ברגש ללכת מהר יותר ממה שהוא מסוגל (ובידוע שלדחוק ברגש גורם לנו להדחיק את הרגש, מה שעלול לגרום לו להתפוצץ החוצה בהמשך), וכשאנחנו מפסיקים להתייחס למהירות של ההבנה כלא־אמינה, רק בגלל שעוד לא הגענו מבחינה רגשית למקום שבו היא נמצאת.
ניתן להגיע להסכמה שבה כל צד מודה בקיומו של הצד השני. ההבנה תבין שיש גם רגש בתוך המערכת, והרגש ירגיש שיש גם לשכל מה לתת לו, ושכדאי לנסות להקשיב. זה מאתגר מאוד, רק לנסות לתאר את המורה שאמור לפקוח עין על שני התלמידים הללו, שאחד נמצא במרחק קילומטרים מהשני, עלול להיות מתיש. אבל ההסכמה שיש לכל אחד את הקצב שלו, בלי לנסות להפוך כל אחד מהם לְמה שהוא לא, תחסוך לנו הרבה כוחות. ההסכמה הזו מולידה התקרבות, ואם ריבונו של עולם רוצה, אנחנו זוכים להגיע לרגע שבו ההבנה והרגש נעמדים קרובים ומתואמים שניהם מול אותו הנוף, והוא יפה כל כך, מרחיב דעת ומרחיב לב, עד שכל הפערים מתיישבים.
