חצות לילה, מוצאי יום ירושלים.
ברחבת הכותל נותר עוד הרושם של קדושת היום, בדגלים מונחים על הכיסאות וקבוצות נערים מחובקים השרים בתפילה שייבנה הבית כבתחילה.
היא הכי אוהבת להגיע לשם ברגע הזה, בחצות הלילה, מוצאי יום הודיה, לברך את ירושלים על יום חגה.
היא מתמקמת במקום הקבוע, בדיוק באמצע, בין עזרת הנשים למקום בו מתפללים הגברים.
היא מתקרבת לאט, שתוכל לראות את המרחק בינה ובין האבנים מתקצר.
כאן היא יכולה להגביה את רגליה טפח מעל הקרקע, לגעת בשמיים.
היא מתקרבת לאבנים, היא יודעת, ירושלים תמיד מזהה אותה, גם כשהיא עומדת מעט רחוק, מתקרבת לאט.
אבני הכותל מחייכות בחיבה, מברכות את בואה, מקבלות את פניה,
פני אורייתא.
שואלת ירושלים את חמדה גנוזה לפשר מעשיה בחצות ליל, במוצאי יום ירושלים.
עונה לה אורייתא שהיא לא יכלה להתאפק ולחכות ליום חגה הקרב, מסבירה שזה קורה לה הרבה פעמים, כשהיא רואה כל-כך הרבה 'עם ישראל'.
זה מזכיר לה את יום הכלולות, היא רואה אותם אותיות אותיות, וזורח הכתב, מכתב אלוקים חרות על הלוחות.
אז היא באה לכאן, יודעת שרק ירושלים יכולה להבין מה מתחולל לה בלב.
היא מסבירה שזו גם הזדמנות לברך, את מי שאמר והיא הייתה, את מי שיצר משמותיו את אורה.
ירושלים מחייכת בהבנה, היא ידעה שהיא תגיע, מסבירה במבט שרק הן חולקות שהיא בעצם חיכתה לבואה.
היא מודה לה בחיבה על הלב והברכות, מזכירה לה בחיוך שתכף תורה.
היא שומעת אותם סופרים את הימים לכבודה.
גם אורייתא יודעת, היא תמיד מסמיקה כשמזכירים לה איך הם סופרים, מונים ימים, שבועות, רגעים, להיות ראויים.
גם היא, ירושלים, מצטרפת לספירה, יודעת שיום חגה של אורייתא הוא גם קצת חגה שלה, מזכירה לה שמיום שהיא ניתנה, התחברו שמיים ואדמה.
ניתנה רשות לעליונים ותחתונים לגעת זה בזה, כשמי ששיכן שמו בירושלים פתח שערים, ירד תחילה על ההר, בזכותה.
היא מזכירה לה בחיוך את מלאכי השרת שלא רצו לוותר על חמדה גנוזה, ואיש האלוקים שאחז בכיסא הכבוד מפני הבל פי שרפים, הסביר שהיא שלו, הביא עמה תשורות מלאכים.
אורייתא נזכרת עמה, איך עמדו כולם לחכות למוצא פי עם בחירה, היא נזכרת במתח ששרר אז בתבל, מחכים למוצא פי ישראל.
היא נזכרת איך הם ענו, הבטיחו לעשות לשמור ולקיים עוד לפני שהספיקו להכיר. היא יודעת, הנשמה יודעת לזהות את אורה בכתב החרות על לוחות, מכתב החרות על לבה.
לפתע הן משתתקות, מביטות זו בזו, עיניים לחות מדברות.
הן נזכרות בימים קדמונים, עת עמדו ישראל ביום חג אורייתא בשערי ירושלים, ידיים עמוסי ראשית תבואה ביכורי קודש, קורבן הודיה.
וכהן הקורא לזהות המגל הקוצר, ממתין לתשובת העם העומד בשדה וחוזר.
גם אורייתא הרגישה את הכאב בבשרה, עת הפסיקו לברך בה בנים כבתחילה, ממש כמו ירושלים שנותרו בה קירות, היכל שרוף, אותיות פורחות.
מלטפת אורייתא את אבני המקום, מנחמת בידיה את ירושלים, מזכירה לשתיהן שכאן זה קצת כמו פעם, גם אם אין כבר קירות, יש כאן שכינה, קצת כמו על הר סיני, קצת כמו בירושלים של פעם.
ירושלים, מנערת דמעה מסדקיה, מנסה לחייך שלא לצער את אורייתא שהגיעה היום לברך, נזכרות בהבטחה, מטות אוזן לשמוע בכפליים נבואת נחמה.
תכונה פתאומית מנערת אותן ממחשבותיהן, כך זה תמיד כשמתכנסים מולן עשרה מישראל.
הן מזהות מנגינה מוכרת, כזאת שמתנגנת גם על לוח אבני לב.
"הדרן עלך מסכת ברכות והדרך עלן, דעתן עלך מסכת ברכות ודעתך עלן, לא נתנשי מינך מסכת ברכות ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי".
ועונה אורייתא בקולה: "אחזור גם אני עליכם, אני מבטיחה, דעתי עליכם גם עכשיו כשבאתי לברך את ירושלים ביום חג, גם אני לא אשכח אתכם לעולם, לא בעולם הבא ולא בזה העולם".
הם רוקדים שם לכבוד החתן, שרים שירים על אורייתא ועל ירושלים אורו של עולם.
מברכים בשירם את מי שבחר בהם מכל העמים, מבקשים שייבנה המקדש, תיבנה ירושלים.
ומלך מלכי המלכים, שמיום שחרב ביתו אין לו אלא ארבע אמות של הלכות אורייתא ושכינה שלא זזה מכותל מערב, מבטיח לבנים אוהבים שיחזור. בזכות כיסופי בנים מחובקים בחצות ליל בירושלים, ובזכות אורייתא קדושה, שמחברת עילאין ותתאין בכוח האהבה.
