בשירו הנפלא "נִסים" מתאר המשורר יהודה עמיחי את יציאת מצרים (לא התבלבלתי בחג, תכף תבינו) מנקודת מבט אנושית, גשמית: "מרחוק כל דבר נראה נס / אבל מקרוב גם נס לא נראה כך. / אפילו מי שעבר בים־סוף בבקיעת הים / ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו … / ולכל היותר, במבט חטוף לצד, / דגים בשלל צבעים בתוך חומת המים". במילים אחרות – אין בעל הנס מכיר בנִסו. הוא עסוק בללכת, לעשות, להכין מקום חדש למדרך הרגל. מה שאנו מכירים בדיעבד כנס הגדול והנפלא בתולדותינו, היה נראה בזמן אמת כמעט יומיומי.
להפוך את השאלה לתשובה
שנה חדשה בפתח, וכמו תמיד, כל אדם שרוח של רצון להתקדמות מפעמת בו, מכין לעצמו מסמך הבנות. מה יהיה מותר השנה, מה אסור. מה כדאי. על מה להקפיד. איפה לוותר. מהן המטרות ומהן הדרכים שצריך לסלול כדי להגיע אליהן. מסמך ההבנות הזה תמיד מגיע כשאנחנו רוצים להתחיל מחדש, לאתחל את עצמנו, ליצור לעצמנו כמה כללים שיהיה לנו פשוט לזכור, שילכו איתנו ואנחנו נשמור עליהם, ואז הם ישמרו עלינו.
ותמיד בתחתית מסמך ההבנות הזה מתפרץ איזה לוע געשי של פחד, וככל שהסעיפים הולכים ורבים כך הוא הולך ומתלהט. והשאלה המבוהלת שעומדת בבסיסו היא תמיד זאת: האם באמת אצליח לבחור נכון כשיגיע הרגע? האם באמת אצליח להיות טובה אל עצמי מכאן והלאה? לשמור על הכללים שהצבתי לי, להיות ערנית כשדברים מזיקים לי? ושאלת השאלות: האם אני יכולה לסמוך עלי?
והאמת הפשוטה היא שהירידה אל הסעיפים וסעיפי־הסעיפים והכללים ומסמכי ההבנות לא תמיד נצרכת. צריך פשוט להפוך בעדינות את השאלה לתשובה:
כן. בכל מקום שאליו אגיע ואזדמן אני אהיה טובה לעצמי. אני אבקש להיות ערנית כדי לבחור נכון. אני אהיה מסופקת ממצבור של בחירות טובות ומדויקות, בזו אחר זו. בהקשר זה, חשוב לי להבהיר משהו: רבים תופסים את המושג "דיוק" כאובייקטיבי ומותאם לכולם, נמדד על פי סרגל, ואוי למי שלא עומד בסטנדרטים. ולא כך הוא. דיוק הוא תמיד יחסי, סובייקטיבי, מותאם לזמן שבו נמצאים, לאפשרויות שעומדות בפנינו, למי שאנחנו באותו רגע. ושם, רגע הדיוק, הוא לבחור נכון מתוך כל מה שמונח לפניי. לא מתוך סרגל מאמצים מדומיין אלא מתוך מי שאני ומתוך הרגע הזה. וכשמדייקים באמת, יש שמחה אמיתית, התעלות, נחת נפשית, והרגשה טובה ורכה שמתפשטת בתוכנו.
אז כל שנצרך הוא להפוך את הספק לתשובה. בעדינות, בלי להילחץ מהכללים. הם טובים כדי לכוון את הדרך, אבל בזמן אמת, בזמן שהשנה החדשה הזו תיפרט לשעות, ימים, רגעים, ונראה אותה לא ממעוף הציפור והתכנון אלא נסתכל לנסים שבעזרת ה' יבואו בה ישר בעיניים, נזכור רק דבר אחד: כן. אני טובה אל עצמי ואהיה טובה אל עצמי. תמיד. בגלים הנעימים ובגלים הסוערים. והתשובה הזאת נותנת ביטחון ושייכות, ומחדשת אותנו לגמרי.
להכניס אופטימיות
ונכון, ראש השנה הוא באמת לא החג של קריעת ים סוף, אבל גם בו יש מימד עמוק של גאולה. אנחנו זוכים להיכנס שוב אל שנה שבה ריבונו של עולם חופה עלינו, חומל עלינו, מלמד ומתקן אותנו, גואל אותנו. ובכל קריעת ים כזו צריך קול קטן שלוחש: הסיכון מאחוריך, הסיכוי מלפניך. אל תתבלבלי. ואוחז ומיישר את זווית הראיה למקומה הנכון. בכל קריעת ים סוף צריך להניח בצד את הדיאלוג עם כישלונות ופצעי העבר, לקחת הרבה אוויר ולהכניס אופטימיות, מלאוּת, אמת ואור אל היבשה החדשה. להיכנס אל השנה החדשה בלב שמח וברגל ימין. תחל שנה וברכותיה, חיים ושמחה ושלום.
