התחלתי לכתוב את הטור הזה עם דף ועט בחנות הטלפונים, בזמן שהעבירו לי את כל המידע מהטלפון הישן שמיצה את כוחותיו אל הטלפון החדש. הרבה תיקיות, הרבה תמונות, הרבה אפליקציות, כל מה שעושה את החיים נוחים ונעימים יותר. זה לקח הרבה זמן ובחוץ היה חם כמו שרק העמק יודע, לא היה מצב לצאת ולהסתובב, אז התחלתי לכתוב.
איפשהו בתוכי היתה לי ידיעה שאחת התיקיות לא תעבור. וחשבתי, עוד לפני שזה קרה, מה אעשה אם זה יקרה. כשאנחנו רגילים למשהו, בין אם אפשר להרגיש ולמשש אותו ובין אם הוא רק מוקרן על מסך הטלפון – הוא נעשה חלק מאיתנו, חלק מהחיים שלנו. אם הוא פתאום יילקח נרגיש שנפער בנו איזה חור. אולי לא גדול ולא דרמטי, אבל משהו יהיה חסר. ויחד עם זאת, לפעמים דווקא החור החסר הזה הוא שמניע אותנו אל התחלה חדשה.
(רק בשביל שלא תהיו מודאגים עד סוף הטור, בסוף באמת לא עברה אחת התיקיות היקרות לליבי, עם המשפטים המעוצבים של ימימה אביטל ע"ה שאני מפרסמת במדיות השונות, בעיקר בשביל עצמי. אבל יש לה גיבוי ובסוף הכל הסתדר). נחזור אל הרעיון הרוחני.
ההיסטוריה הפנימית
פעם הייתי פריקית של סגירת מעגלים והתחלות חדשות. כשהייתי מתיישבת לכתוב ופתאום קרתה תקלה והקובץ נמחק, לא ביכיתי את מה שהלך ולא ניסיתי לשחזר, פשוט היתה בתוכי החלטה להתחיל לכתוב מחדש וזה יהיה מוצלח יותר, וכך אכן היה. קרה לי פעם גם שכל הווצאפ שלי נמחק, כל השיחות, כל התזכורות שלי ביני לבין עצמי, ובכל זאת היתה לי איזו הקלה, הנה אפשר לאוורר את המערכת ולהתחיל מחדש. מה שאבד אבד, אבל היתה תחושה שירדה לי איזו כבדות מהכתפיים. יש מקומות שהייתי בהם בחיים, שאם הייתי יכולה ללכת עם מחק גדול ופשוט למחוק אותם מחיי או את הנוכחות שלי מהם – זה מה שהייתי עושה. מוחקת ומוחקת ולא משאירה סימן. פעם הייתי זורקת דברים בלי רחמים רק בשביל להתנקות ולהתחיל מחדש.
ומה שנעלם מנגד עיניי באותן סגירוֹת מעגלים היה העניין של הרצף, של ההמשכיות. בטור הקודם שלי כאן הזכרתי שימימה קוראת למהות הטובה שלנו 'נִמשך', ולעומסים ולחולשות היא קוראת 'זמני', כדי ללמד אותנו שהחיים הם תמיד המשכיים, והקושי חולף. החולשות מנסות לנתק אותנו מהרצף, להגיד לנו שכל מה שעשינו עד כאן לא היה שווה כלום, אבל זאת לא האמת. גם רגעי נפילה מָרִים הם חלק מרצף, הם חלק מהמשכיות החיים שלנו. מי שמניח בצד את רגעי הירידה או עובר עליהם עם מחק גדול, מי שמתרחק מהם ומרחיק אותם ממנו, עלול גם לא לקבל את התועלת הטמונה בזמן הירידה. את הלימוד הגדול שהתהווה שם וחיכה בדיוק עבורו.
אם אנחנו ממהרים להשליך מחיינו אנשים, מקומות, מחשבות, רגשות, התנסויות שעברנו ואפילו אפליקציות, אנחנו עלולים להשליך יחד איתם גם את הקומה שגדלה בנו שם. אם יש משהו שמכביד על החיים שלנו אפשר להשאיר אותו מאחור, לעבד אותו ולדעת מה אנחנו לוקחים ממנו ומה ממש לא. לא צריך לסחוב כל חיינו את מה שהיה בעבר, אבל למהר לברוח מכל דבר ולמחוק תיקיות ללא רחמים, זאת לא האמת. התחלה חדשה נותנת הרבה אוויר, אבל מלבד הרגע שבו נולדנו, לשום התחלה חדשה שלנו אנחנו לא מגיעים בלי היסטוריה פנימית. ויש שיאמרו שגם אל הרגע שבו אנחנו נולדים אנחנו מגיעים כבר עם מטען עשיר. לא למהר למחוק הכל.
סופו בונה את ראשיתו
"בשביל לדעת כדי לעלות, עלייך להימצא כפליים באותו מקום שבו את נמצאת", כך ימימה אומרת. זו תובנה מדהימה בעיניי. בשביל לקפוץ לגובה אנחנו דורכים חזק יותר באדמה. בשביל לשלוח את החץ קדימה אנחנו מותחים אותו לאחור. להיות כפליים באותו מקום שרק לפני רגע רצינו להעביר עליו מחק, לדעת שהפקנו ממנו את כל הטוב שיכולנו. כי אין סגירת מעגל אמיתית בעולם הזה, אלא התקדמות ספירלית. כל מעגל לא עומד בפני עצמו אלא סופו בונה את ראשיתו של המעגל הבא. מיצוי המעגל הנוכחי יאפשר את פתיחתו של המעגל הבא. הכל נמשך, תמיד. מה שלא רלוונטי ישאר מאחור, אבל לעולם לא נגיע למקום חדש ריקים לגמרי.
יש שיר מקסים שהלחין אריאל הורביץ, בנה של נעמי שמר ז"ל, על חלופת מכתבים בין אמו נעמי לסבתו רבקה. נעמי מתארת במכתב את סערת נפשה בלימודים שאליהם נשלחה, ורבקה יורדת אל שפת הכנרת כדי לכתוב לה, ומתארת סירה קטנה על מים סוערים. מה יעשה הדייג כדי שלא תטבע ספינתו? מוסיף מטען לבטן הסירה. לימודיה של נעמי יוסיפו מטען לחייה אל מול הסערות.
נפש ריקה לא תצליח לעמוד בטלטלות ההתחלה החדשה. נפש שיודעת להוקיר את כל מה שעברה ולהיטען מזה, ויודעת להבחין בין מה שנשאר מאחור ובין מה שהולך איתה הלאה – תדע לעלות כפליים. אני בעד התחלות חדשות, זה תמיד מביא אוויר חדש, אבל שמחה בהן יותר יחד עם התיקיה של המשפטים המעוצבים של ימימה…
