דיברתי עם חברה על מכרה משותפת, סיפרתי שכל החיים קינאתי בקלות שבה היא יוצרת, ובניצוץ הסיפוק שמגיע אצלה תמיד מהר כל כך לעומתי. החברה שלי שמעה, והיססה: כן? את חושבת?…
אנחנו בונים לעצמנו מבנים ותבניות, ומבחינתנו אלו הם תנאי העולם, מיום בריאתו ולנצח. ככה זה ולא אחרת. בכל פעם שפגשתי את המכרה ההיא היה לי צער שלא קל לי כמו לה, והנה באחת השתקף לי שיש שער למבנה שבניתי וכלאתי את עצמי בתוכו, ואני יכולה לצאת ממנו אל מקום אחר. להטיל ספק במחשבה שתמיד היה כך ותמיד יהיה.
יש אנשים משמעותיים בחיינו, שאנחנו נותנים לדבריהם משמעות ונותנים להם לקבוע לנו – אבל לאחרים הם לא קובעים כלל. וזה חייב להגיד דבר־מה גם לגבינו. להביא אותנו להחליף את שדות הפעולה, לחרוש בתבואות אחרות, בכלים אחרים.
הנקודה הבטוחה
המקום בו כל חיינו התודעתיים מתרחשים נקרא בהשראת ימימה – שָׂדֶה. בין אם זרוע ובין אם נקצר ותבואתו נאספה, בין אם הוא חרוש ומיושר ובין אם עדיין נמצאים בו סלעים גדולים וחוסמים שכדאי לסקל. ויש פעמים שבהם שולט הכאוס, המחשבות צומחות כלאיים וקשה להפריד בין טוב לעומס. צריך לעקור הכול ולהתחיל מהתחלה. צפיתי לאחרונה בתכנית 'עובדה' על אסון השייטת בלבנון, ואחד הלוחמים סיפר שעברה עליו תקופת הלם־קרב, והדבר שהנחה אותו לצאת ממנה היה כללי הניווטים. הכלל הראשון הוא שאם הלכת לאיבוד באמצע הניווט, קודם כל תבין שהלכת לאיבוד. תכיר בזה. תביט בשדה שלך ותראה כמה הקוצים שולטים בו, כמה אינך יודע ללכת בתלמיו. הכלל השני הוא, אחרי שהבנת שהלכת לאיבוד – לחזור לנקודה האחרונה הבטוחה שבה היית, שבה ידעת מי אתה ולאן פניך. לנקודה האחרונה שבה זיהית בעצמך מקום שבאמת צומח.
נזכרתי באמירה הזו כשהגעתי בתוך תקופה מעיקה להתייעץ עם מישהי, ובפתח הבית ראיתי ציור של נערה מחזיקה כמה לימונים. הציור הזה היה מוכר לי. הוא היה אחד הציורים הראשונים שפגשתי בלימודי אמנות בתיכון, ניסיתי גם לצייר אותו ודרך ההתנסות למדתי איך להביע את כל העומק, האור, הצל ושלל הגוונים שאפשר להביע בציור. הוא הזכיר לי מקום של יצירה ראשונית, סקרנית, בוטחת. הוא החזיר אותי אל מקום צומח. נזכרתי פתאום מה אני יודעת לעשות, אחרי תקופה שבה הגיתי בכל מה שאני לא יודעת לעשות… הבנתי שזו נקודת ציון שאני יכולה לחזור אליה, לשמוח בה, וממנה אני יכולה לנווט בביטחון מחודש. לזרוע מחדש.
לנוח בתוך המילים
והדרך הכי טובה שאני מכירה בשביל לזרוע וגם לקצור פירות בשדה האישי היא הכתיבה. הכתיבה היא כמו להקדיש שדה לטובת ההתפתחות שלנו. בו הדברים מתרחשים וצומחים.
כשמדברים על מודעות, מתכוונים לכך שהפעולות ייעשו במודע, בו ברגע. אם עולה פתאום כעס או זלזול מול אדם אחר – נבחין מיד שאנחנו לא בכיוון וניישר את עצמנו במקום. מודעות נכונה אמורה לשרת אותנו תוך כדי ההתרחשות. אבל לפעמים אני חושבת שזה יקר כל כך לשבת עם עצמי בסוף היום, הרבה אחרי ההתרחשויות, ולקלוט מה היה היום, ולכתוב מה הרגשתי, מה הבנתי, במה אני שמחה ומה אני רוצה לתקן. ממש לא בו ברגע. ולמרות שאין לכתיבה שבדיעבד השפעה מוחשית על אותו כעס שכעסתי, בכל זאת היא משפיעה מאוד. לשבת לכתוב בסוף היום זו אינטימיות חיונית של אדם עם עצמו שלא מתרחשת בשום זמן אחר, והיא מגיעה רק כשמביטים לאחור, וכותבים בצורה ישירה, ונחים קצת בתוך המילים, ובאותו זמן כמו מסקלים אבנים ומתקינים מחרשות וזורעים זרעים ואפילו מקבלים קצת גשמי ברכה. השדה האישי מוריק ופורח. ימימה קוראת לכתיבה: מקום משל עצמך ובו מתגלה לך עוד. מעולם לא התחלתי לכתוב משהו וידעתי מה יהיה סופו. תמיד מתגלה עוד, תמיד מתגלה שם יד עליונה מכוונת.
