לפני כמה שנים עזבתי את ביתי בבִּקעה לתקופה וגרתי באחד מיישובי בנימין. באחד הלילות, כשחזרתי דרך כביש שישים מירושלים אל היישוב, גיליתי פתאום לימיני אורות מוכרים. אימצתי את העיניים כדי לוודא שאני לא מדמיינת, ובאמת לא דמיינתי. ישנו כביש שעולה מגשר אלנבי אל הרי ירדן, הוא מכונה "כביש ירושלים-רבת עמון" (לימי שלום והרחבת הארץ כנראה…). כל מי שנוסע בבקעה בלילה לא יכול לפספס את נחש האורות המתפתל למעלה אל תוך ההרים. את הכביש ההוא ראיתי בבירור באחד מעיקולי הדרך בבנימין. הרגשתי בבית. הרגשתי שהבית שלי הולך איתי, שהמרחק מתקצר.
ובאמת, אין הרבה חוויות שמפעימות אותי כמו החוויה של לתפוס גובה מעל פני המרחב, ולזהות שהכל קרוב וקשור. זה קורה לי כשאני משקיפה מביתי ורואה את התבור, את הגלבוע, את הגולן, את השומרון. באופן רגיל נדמה שכל חבל ארץ עומד לעצמו, ופתאום מגלים שהכל מתחבר וקרוב כל כך. זה קרה לי גם עם תקופות ושנים. כשנסעתי בדמדומי בוקר מושלג מאומן אל שדה התעופה בקייב, השלט המכוון לאודסה באמצע הדרך עורר בי צביטת געגועים. ידעתי שלא הייתי שם מעולם, ובאותה נשימה המקום נחרת עמוק בתוכי מסיפורי צדיקים ששמעתי בילדותי. יכולתי לשמוע את המולת קולות החיים היהודיים ששקקו שם, יכולתי להרגיש עד כמה הם קרובים אלי, היום, בשנת תשע"ט, עם סמארטפון ואוזניות ודרכון שמזהה את תווי הפנים. זה קרה לי גם כשמצאתי את עצמי נשנקת בי"ט בכסלו אל מול המידע שאדמו"ר הזקן יצא ממאסר לפני מאתיים ועשרים שנים בדיוק. כמה זה כבר מאתיים ועשרים שנים? יכולתי לחוש כל שנה ושנה שמפרידה בינינו, יכולתי לדאות על פני המרחבים, על פני השנים והתקופות, יכולתי להרגיש בבירור איך הכל קשור. הכל אחד.
פה הכל טוב
ומכל המרחקים המצטמצמים ישנו מרחק אחד, שאינו מרחק כלל, והוא תופס את לבי במיוחד. בערב חג השבועות תש"ד (1944) נכנסה סבתי נעמי ע"ה יחד עם סבתהּ, צ'רנה שטרנהל הי"ד, יחד עם כל יהודי הונגריה, בשערי אושוויץ. סבתי היתה בת תשע-עשרה, סבתהּ היתה בת שבעים וארבע. הן נכנסו יד ביד. סבתי היתה אישה עדינה ושקטה, בת-נינתו של החת"ם סופר, עם עיניים תכולות צלולות ופנים צחות. לאחרונה ראיתי תמונה משפחתית של סבתא צ'רנה, יחד עם עשרים מבני משפחתה. רק אחד מהם שרד את השואה. היא יושבת שם, זקופה, חצי-מחייכת, במבע פנים עז ובוטח.
כשעלו סבי וסבתי ארצה הם רצו להשאיר הכל מאחוריהם, לפתוח כאן חיים חדשים. הם לא דיברו כלל על מה שהיה. היו להם סימנים מוסכמים, חבויים, מי שהיה שם הבין. הם דיברו על "לאגר" (מחנה), והשתמשו בביטויים בהונגרית, כמו "אלטוּנט" (נעלמו). היה להם בית ארצישראלי שמח, בכל בוקר כשסבי חזר מן התפילה הם הרימו כוסית יין לכבוד החיים. בכל צהריים כשנותרו עצמות העוף על הצלחת, סבי, האדם הכי מענטש שהכרתי, יצא להאכיל את כל חתולי השכונה. אצל סבתא שלי הכל היה נעים וטוב. כל ארוחה, כל חג, היא חזרה תמיד על הביטוי "פה הכל טוב". רק ברבות השנים סיפרה ממה שהיה שם, מעט שבמעט. אחד הדברים היחידים שסיפרה הוא שבאותו ערב שבועות, עת עמדו היא וסבתה בכניסה לשערי המוות, כל מה שסבתא צ'רנה דאגה ממנו היה ערב שבועות המתקרב. היא בכתה לסבתי על שלא לקחה איתה את הסינר הלבן, בגד לבן שראוי להתפלל ולכבד בו את החג. כמה שעות לאחר מכן היא כבר לא היתה בין החיים. סבתי עוד חיכתה שתצא מן ה"מקלחות", עד שבא יהודי והסביר לה שמי שנכנס לשם, כבר לא יוצא.
לספר את הסיפור
כמה פעמים בחיי בחרתי בגד לבן לכבד בו את החג. המרחק בינינו הוא אינו מרחק כלל. כשמגביהים מבט מעל פני השנים והארצות, הכל אחד. וזו הסיבה שהסיפור הזה נעשה לי להנהגת-חיים שלקחתי לעצמי מאז ששמעתי אותו. לייקר בגד לבן שמכבד את החג. לפעמים נדמה לנו שאנחנו תלושים כל כך, כמו עלים שמסתובבים באיטיות ברוח. אבל אין עלה שלא צמח על עץ. כל עלה ניזון ממשהו, גם העלה התלוש והכמוש ביותר. בכל עלה זורם דנ"א של עץ רחב צמרת, עמוק שורשים.
זכיתי שהכלי והכישרון שלי בעולם הוא לדעת לספר סיפור. אלה הסבתות הפרטיות שלי שעמדו שם בשער ומה שהעסיק אותן היה הלבן המסמל את ההתקדשות לקראת חג מתן תורה. אבל כמוהן היו, לדאבון לבנו, מיליונים. וכל אחד ובגדי הלבן שלו, ולא לכל אחד יש מי שיספר. וכשמגביהים את המבט למעלה מגלים כמה אנחנו לא תלושים גם כשאנחנו מרגישים עלה נידף בסערה. הזיכרון הבין-דורי הלבן הזה טבוע לי בעצמות. ונדמה שאנחנו אלה שנמצאים כאן כדי לספר, אבל יותר משזה בשבילם – זה בעיקר בשבילנו. לקבל כוח משתי נשים יהודיות שדאגו לבגד לבן לפני שבועות. להבין שזה רק הקצה של חיים יהודיים שלמים. להבין היטב מה עיקר ומה טפל בחיים האלה. למצוא מחדש, יום יום, את השורשים. ורק מהם להסכים להיות ניזונים.
ישראל לסגולתו
אביה של סבתא צ'רנה הי"ד היה הרב שמואל גינצלר, שכיהן כרב ארבעים וחמש שנה בעיר אוֹיבּער-וִישוֹ (ביידיש: אויבער = עילית). דרשותיו נאספו לספר "משיב נפש", שיצא בשנת 1912. בדרשתו לפרשת ויגש הוא מביא בשם האוהב-ישראל את החילוק בין השם יעקב לשם ישראל: ישנם שני מיני חשיבות לדבר. יש דבר שחשוב מצד תכליתו ועצמיותו, כמו אבנים טובות ומרגליות שמזהירות לעין הרואה אותן, ומצד זה הן חשובות. וישנה חשיבות מצד ההִתדמות, ההשוואה בין דבר לדבר. כאשר שני דברים דומים זה לזה, ישנו אחד שהוא יותר מוכלל ומוכתר ביופיו מן השני, ומכאן חשיבותו. כמו יתרון האור מן החושך, שאלמלא היה חושך בעולם – לא היו לאור חשיבות ויתרון. ומשנמצא החושך בעולם, כעת נדע לכבד את האור כי מתוק הוא.
כשחשיבותו של עם ישראל באה מצד ההשוואה לעשיו, אז נקראים הם בשם יעקב, ומאירים על פני חשכת העמים. אך ישראל, כאשר זוכים הם לשם ישראל, אז, כדברי דוד המלך בתהלים – "ישראל לסגולתו". מאירים ומזהירים מצד עצמם. זוהי האהבה הגדולה יותר, ואז אנו זוכים להיקרא עם סגולתו.
ואיזה עוד עם מסוגל לעמוד בגיא-צלמוות, להגביה מבט מעל לפני הקרקע השחורה משחור, ולהכין את עצמו אל לובן טהרת החג. העם המסוגל לזה, הוא עם סגולתו.
תודה לאבא שלי על ההכוונה, הסיפורים, הלימוד, השמחה הארצישראלית, ובעיקר על השורשים.
