עמוק בתוך החורף האחרון, החלטתי ליישם כתבה שקראתי ועיקר דבריה הוא: בשביל לתרגל אושר ולהנכיח אותו בחיים כדאי לכתוב בכל יום חמישה דברים טובים שקורים לי, בתוכם גם עניינים שבהם אני מיטיבה עם עצמי ועניינים שאני מודה עליהם. הכתיבה צריכה להתקיים יום יום למשך מאה ימים. לשמחתי הצלחתי להתמיד.
כשהגיע היום המאה לספירת האושר, הרגשתי שהייאוש והתקווה מושלים בו ביחד, כמו בכל דבר שפרמטר הזמן מעורב בו. אני יכולה להסתכל אחורה ולמנות את שנותיי, ימיי, דקותיי, ולהתבונן בכל מה שעוד לא קרה לי למרות שהזמן שלי מתקתק קדימה בלי שליטה, ומצד שני אני יכולה להסתכל על כל הזמנים והשנים שעברו עליי ולשמוח שיש מקומות שהתרחקתי מהם, שגדלתי והם לא משפיעים עלי יותר. הייתי מאושרת ביום הארבעים לספירה הרבה יותר מביום התשיעי, ועם הזמן האושר הלך וקיבל נפח ומשמעות גדולים יותר. וגם כשהמבט קדימה, אני יכולה להסתכל עליו בייאוש גדול כי מי הבטיח שהדברים שאני רוצה יתרחשו, אבל אני יכולה להסתכל על התקופות והשנים העתידות לבוא בעזרת ה', ולשמוח שאני לקראת כל כך הרבה דברים, איזה כיף שיבוא הזמן והמה יבואו, אני כמעט לא יכולה לחכות.
לנו או לצרינו
אז מאיזה צד להסתכל על הזמן? הלכנו יותר משנלך או נלך יותר משהלכנו? האם המים עוד מלפנינו או שהים כבר נסגר ברעש מאחורינו על כל חיל המֵיצרים והמצוקות שיצאנו מהן. ואם אנחנו לקראת מתן תורה, איך זה שהר סיני עוד לא נראה באופק?
אי אפשר להחליט באמת אם הזמן לנו או לצרינו. יש יתרונות גדולים בזה שהזמן חומק לנו בין האצבעות. עם הזמן והגיל אנחנו מתרככים בקצוות, לומדים להפוך את החסרונות שלנו ליתרונות מובהקים ומפסיקים להילחם בעצמנו, מה שאנחנו זה מה שיש. ויש גם יתרונות גדולים ועצומים בלקוות למשהו שיבוא, להרגיש שעוד יש לנו לאן. ליום המאה, לשבועות, ליום הולדת, לשנה הבאה. תקווה להיקוות יום אחד אל מקום אחד.
יש שינסו לעודד ויאמרו שהזמן הוא בכלל לא פרמטר, וכשהעניינים המיוחלים יגיעו – לא נזכור כמה חיכינו להם. אבל אני חושבת שחשוב ללמוד איך להתנהל עם הזמן, כי מלבד היותו מייאש ונותן תקווה, מתקיימת בו עוד נשיאת הפכים משמעותית.
גן של שושנים
לפעמים, הזמן צריך להיות מוחלט ומובחן ומדויק. היום עשרים ושישה ימים בדיוק לעומר. לא בערך, לא אולי. תאמרי ארבעים יום שיר השירים, לא בערך, לא אולי. וכשתתחתני קל וחומר, תתזמני צירים לפי דקות.
ולפעמים, הזמן צריך פשוט להיספג בתוך החיים. את בשלך, הוא בשלו, נפגשים כל בוקר וערב אבל לא מודדים אחד לשני הספקים. מהיום שבו התחלתי לכתוב מאה ימי אושר קרו כל כך הרבה דברים, כמעט הכול השתנה מאז, השמיים שלי צבועים אחרת לגמרי מאז, הריכוך, הגעגוע, הייאוש והתקוות הגדולות מאוד, ביחד. יום ועוד יום ועוד יום של אושר נספגו לי בחיים. אי אפשר למדוד אותם, לא עמדתי עם סטופר. מה הספקתי רק ה' יודע, מה לא הספקתי – כנ"ל. הוא לבדו יודע על מה אני צריכה לסמן וי בחיי האלה.
ואם אני מרגישה שטרם פרחתי? והרי גן של שושנים לא נעלב כשעוברים לידו לא בעונת הפריחה ואומרים אה, יש פה רק אדמה וקוצים. הוא עוד יפרח, יניב, ירהיב עין ולב. הזמן של הפריחה ספוג לו בגבעולים, הוא יודע בדיוק מתי. ואם הוא מבפנים מאמין ויודע, קל וחומר אנחנו. הלכנו יותר משנלך? נלך יותר משהלכנו? בואו נגיד תודה עצומה שאנחנו יודעים ללכת, ועוד בכזה חן ועומק. והרי כל מה שיבוא ומתי שיבוא הוא מה' יתברך ולטובתנו, מה, אנחנו חפים מהשגחה פרטית?