בס"ד

יום שני, 15 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

עמוק בתוך החורף האחרון, החלטתי ליישם כתבה שקראתי ועיקר דבריה הוא: בשביל לתרגל אושר ולהנכיח אותו בחיים כדאי לכתוב בכל יום חמישה דברים טובים שקורים לי, בתוכם גם עניינים שבהם אני מיטיבה עם עצמי ועניינים שאני מודה עליהם. הכתיבה צריכה להתקיים יום יום למשך מאה ימים. לשמחתי הצלחתי להתמיד.
כשהגיע היום המאה לספירת האושר, הרגשתי שהייאוש והתקווה מושלים בו ביחד, כמו בכל דבר שפרמטר הזמן מעורב בו. אני יכולה להסתכל אחורה ולמנות את שנותיי, ימיי, דקותיי, ולהתבונן בכל מה שעוד לא קרה לי למרות שהזמן שלי מתקתק קדימה בלי שליטה, ומצד שני אני יכולה להסתכל על כל הזמנים והשנים שעברו עליי ולשמוח שיש מקומות שהתרחקתי מהם, שגדלתי והם לא משפיעים עלי יותר. הייתי מאושרת ביום הארבעים לספירה הרבה יותר מביום התשיעי, ועם הזמן האושר הלך וקיבל נפח ומשמעות גדולים יותר. וגם כשהמבט קדימה, אני יכולה להסתכל עליו בייאוש גדול כי מי הבטיח שהדברים שאני רוצה יתרחשו, אבל אני יכולה להסתכל על התקופות והשנים העתידות לבוא בעזרת ה', ולשמוח שאני לקראת כל כך הרבה דברים, איזה כיף שיבוא הזמן והמה יבואו, אני כמעט לא יכולה לחכות.


לנו או לצרינו
אז מאיזה צד להסתכל על הזמן? הלכנו יותר משנלך או נלך יותר משהלכנו? האם המים עוד מלפנינו או שהים כבר נסגר ברעש מאחורינו על כל חיל המֵיצרים והמצוקות שיצאנו מהן. ואם אנחנו לקראת מתן תורה, איך זה שהר סיני עוד לא נראה באופק?
אי אפשר להחליט באמת אם הזמן לנו או לצרינו. יש יתרונות גדולים בזה שהזמן חומק לנו בין האצבעות. עם הזמן והגיל אנחנו מתרככים בקצוות, לומדים להפוך את החסרונות שלנו ליתרונות מובהקים ו