עצות טובות לחיים שטחיים

עצות טובות לחיים שטחיים

אחד המהלכים הפחות טובים שעלולים לקרות בשיעור החשיבה ההכרתית הוא כשאחת הלומדות משתפת בכנות מהמתרחש בעולמה, מדברת את עבודתה הפנימית, את לבה, את הקונפליקטים ואת נקודות הפיתול שהיא מנסה ליישר, ומסביב כולן מתחילות לזרוק לה עצות.
"תרפי", "קחי צעד אחורה", "תתפללי על זה", "כולם עוברים את זה", ואלה רק כמה עצות גנריות מתוך מבחר שעולה כשאנחנו מתקשים לראות מישהו מולנו מתמודד, ומבקשים להיכנס אל מרחב הפעולה שלו כדי לעזור לו. הכָּוונה רצויה, הרצון להושיט יד רצוי מאוד, אבל הדרך – נתינת עצות – לא מועילה.

רוצה או משתתפת?
כשאדם משתף בצפונות נפשו, הוא כבר התחיל מהלך פנימי שלם ועמוק בתוכו. הוא מנווט את הדרך, הוא סולל אותה אל התשובה שמיוחדת לו, שמתאימה לנפשו ולתיקון שלו. הוא לא צריך מהלכים מבחוץ, לפעמים הם רק מערבבים אותו. ודאי שרצוי לקבל עזרה, אבל לרוב, האדם יהיה זקוק אך ורק לשיקוף, למקום שבו הוא יוכל לפתח את המענה לעצמו. ואם הוא נתקע בדרך – לפתח קטן שאליו הוא יוכל להשתחל וממנו יוכל להתקדם. השיקוף והפתח צריכים להיעשות בחום לב, ובנתינת מקום ואמון באדם העושה את מלאכתו. לרוב – האדם לא יהיה זקוק ליותר מזה.
אפשר לדמות את זה לסליל צמר שהסתבך בתוך עצמו, ועכשיו צריך בעדינות לעקוב אחרי מקור החוט ולהתיר את הפיתולים. עצות מבחוץ עלולות רק למשוך בחוט ולסבך אותו יותר. קשה לנו להיות בתוככי הסבך, ולפעמים אנחנו נושאים עיניים אל מקורות חיצוניים רק בשביל לא לפגוש את הכאוס הפנימי. אנחנו מבקשים חיזוק, אישור, שמישהו יפתור לנו את הסבך הזה תכף ומיד. זה באמת לא פשוט להיות בכאוס של עצמנו, אבל משם תבוא ההתרה. מתפיסת קצה החוט הכי בהיר וזמין לנו, מחיזוק המקום הבהיר בתוכנו, והליכה איטית לאורכו, כמו חוט, עד שהכאבים מתיישרים. בכל מקום בו יש שאלה בנפש, כמו מקום מסובך בסליל הזה, אנחנו הולכים לאט יותר, ובוחנים מאיפה אפשר להתיר ולחבוש את הפצע שנתהווה שם. עצות מבחוץ לא יכולות ליישר ולחבוש. הן יכולות לתת מרחב לנשימה, הן יכולות לתת עידוד, אבל הן לא העבודה הפנימית העמוקה של אדם בתוך עצמו, וממילא אין להן אותה השפעה.
ודאי שאנחנו יכולים לקבל מאחרים, אבל כמו שימימה שואלת: "את רוצה לקבל או משתתפת לקבל?", האם אני מקבלת פסיבית מאחרים, הם נותנים את הרעיון וההכוונה והתשובות המלאות, או שאני רק מקבלת מהם קצה חוט שנוגע אליי, ובשאר אני משתתפת וממשיכה בעצמי. זו שאלה שחשוב לשאול את עצמנו בכל פעם שאנחנו מצפים שאחרים יתנו לנו תשובות ויתירו לנו את הסבך.

בלי סלוגנים רוחניים
זו הבעיה גם עם סלוגנים רוחניים שרובנו אוהבים מאוד כי הם חוסכים לנו את הצורך להרגיש ולחשוב. אנחנו חיים בהרבה התניות רוחניות שמכניסות אותנו לתבניות ולא נותנות לנו מקום להתפתחות אישית, לרעיונות אישיים, ליצירה אישית. הנה התניה לדוגמה: תאהבי את עצמך ואז אחרים יאהבו אותך. מי קבע? מי אמר? ראיתי בחיי מספיק אנשים אהובים שעדיין הייתה להם כברת דרך לאהבה עצמית, ושני הדברים לא עמדו בסתירה. היכולת לשים סימן שאלה על כל הארה, התניה או סלוגן רוחני – היא־היא המפתח בעיניי להתפתחות האישית, להבנות האישיות. כי החיים הם תמיד אישיים, אם אקח הבנות והארות של מישהי אחרת לא יהיה לי מה לעשות איתן. אני צריכה את ההבנות של עצמי, כמו שכל אדם זקוק להבנות של עצמו.
לקח לי זמן להשלים עם זה שמאמר או פסקה שלי לא ישנו לקורא את החיים מקצה אל קצה. אלה הארות כמו פנסים שילכו איתנו מעט, ואחר כך מאיר אדם אצל עצמו. אדם חייב להאיר אצל עצמו! הארות מבחוץ הן לא מה שגואל אותנו, הן לא המפתח. המפתח הוא פעולה איטית, כמעט שהייה בתוך עצמנו, בתוך אותו סליל־נפש, עד שמוצאים פתרון פנימי וחוטי הנפש היפים נפרשים למלוא אורכם.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן