כתושבת הבִּקעה, ממש על השבר הסורי־אפריקאי, רעידות האדמה האחרונות עוררו אותי להתבונן קצת עלינו בעולם הזה. בחסד גדול לא הרגשתי אף אחת מהן, אבל בכל עדכון חדשות על עוד דרגה בסולם ריכטר הרגשתי איך השקט הפנימי הוא דבר שביר. איך נראה לנו שהכל צפוי, עולם כמנהגו סובב, וברגע אחד הכל זז.
נפשנו כציפור
אדם נברא מן האדמה, וההשוואה ביניהם במקרה הזה מתבקשת. על פניו אנחנו מתנהלים בחיינו כמו קרקע יציבה ובטוחה, עם המון שכל, מחשבה והיגיון, המון תכניות קדימה. כולנו מנסים, בכל מקום בו אנו נמצאים – להתיישב, ליישב את הדעת, את המעשים, להשיג יציבות. לכאורה הכל צפוי בחיינו, אבל פתאום בוקעת ומזדעזעת הנפש. תכננו לפנות לצד ימין, והנפש מושכת לצד שמאל, תכננו לעבור את הימים הבאים בשמחה, אבל הנפש צריכה עכשיו להתנקות מרגשות של עצבות, מתח ופחד, אז היא מציפה אותם מעל פני השטח כדי שיהיה אפשר לגרוף החוצה. פתאום עולה בנו הד של זיכרון או אפילו ריח שהופך עלינו את כל השעה הקרובה, היום הבא, השבוע. נפשנו נבהלת כמו ציפור שיידו בה אבן, ומאידך, לפעמים היא כל כך שמחה, כמו שרק ציפור יודעת לעוף בקלות ובחופשיות. נפש האדם היא הדבר הכי מרתק שיש, בעיניי. היא מקור הרעש, והיא גם מקור הברכה.
אומר הרבי מלובביץ' שבאופן טבעי, כדי לגלות ולראות את הפנימיות שבנפש האדם – זה נעשה על ידי זעזוע. וזעזוע יכול להיות בשני אופנים: הראשון הוא על ידי מאורע לא טוב חלילה. השני הוא על ידי עניין של שמחה יוצאת מגדר הרגיל. על ידי שתי הדרכים הללו הנפש מזדעזעת, כדבריו, זזה ממקומה המיושב, נופלים הלבושים החיצוניים ומתגלה טהרתה ופנימיותה.
כשאנחנו יושבים במקומנו, מי יכול לנו. אבל כשמתגלה נקודה אחת שבה אנחנו מתחילים לרעוד, שם מתגלה הנפש. וכשאנחנו בונים אותה היטב בזמנים יציבים, היא תגלה לנו את גרעין הטוב ואת כל האוצרות שלה בזמן שהקרקעית נחשפת.
שלא תיעלם הפנימיות
לפני כשנה, היה נושא מסוים שהעסיק והסעיר אותי מאוד. לא הצלחתי להגיע לתובנה בתוכו למרות שחפרתי בו מכל כיוון, לבד ועם נפשות קרובות. זה היה מזמן, אבל עדיין עולים בי לפעמים הרהורים על מה שהיה. באחד הלילות האחרונים, במקרה, חיפשתי משהו בהתכתבות ווטסאפ עם אחותי, ובלי לשים לב הגעתי לכל ההתכתבות שלנו מלפני שנה, סביב אותו נושא. במשך שעתיים, מאוחר בלילה, ישבתי וקראתי הודעה אחת אחרי השניה, והדבר שהתגלה לי ממרחק הזמן הוא שכבר מתחילת הדרך ידעתי כיצד לנהוג. הכל היה שם. מתחילת הדרך היו לי סימני שאלה במקומות הנכונים וסימני קריאה במקומות הנכונים. האינסטינקטים הבריאים התגלו במלוא תפארתם. אחר כך כבר הכנסתי את השכל, הרצון, הפחדים, ולכן הסתבכתי עם הנושא הזה כל כך. אבל מההתחלה, מההרגשה הראשונית, אפשר היה לראות בבהירות את התשובות.
ימימה ענתה פעם ללומדת שהתלבטה ארוכות בין כמה אפשרויות ולא ידעה מה לבחור, שבזמן היסוס כדאי לחזור למקומות שנראים לנו כביכול מובנים וכביכול ידועים. זמן רעידה הוא לא זמן ללמוד משהו חדש, הוא זמן לחזור אחורה, אל הטבעיות הכי פשוטה שיש, ולגלות שם מה פנימיוּת נפשנו אומרת לנו. מה אנחנו כבר יודעים אבל שכחנו. לחזור להיות כמו ילדים שיש להם רתיעה טבעית ממה שלא מתאים להם, שפשוט מצביעים, בלי הרבה מילים, על מה שהם רוצים. אני מודה שלפעמים כשאני מרגישה תסבוכת בענייני שידוכים, למשל, אני מנסה להיזכר מה חיפשתי בגיל תשע־עשרה. גם אם לא הכל מותאם למי שאני היום, יש שם קִרבה פנימית וידיעה שקטה שמצליחות להתיר את הסבך ולכוון אותי טוב יותר. אז ללכת לפעמים עם ההרגשה הראשונית, הרועדת, ולא רק עם השכל שמסוגל לשכנע אותנו הפוך ממה שכל עצמותינו אומרות. לסמוך על האינסטינקט הטבעי, לסמוך על הנפש, על טהרתה ופנימיותה. אפשר לגלות שם הרבה אמת.
וחותם הרבי את דבריו בברכתו: ויהי רצון שמכאן ולהבא לא תתעלם הפנימיות, (לא נתעלם ממה שאנחנו מרגישים ויודעים עמוק בפנים), ואם יהי רצון גם כן שתתגלה הפנימיות שבפנימיות – הרי יהיה זה על ידי עניינים ומאורעות של שמחה.