תארו לכם שיום אחד נקום בבוקר ונהיה אנשים מושלמים! נסתובב מוארים, מחייכים אל העולם, נראה רק את הטוב בכל אדם ובכל מצב. נחשוב רק מחשבות טובות ומחזקות, נדבר מילים יפות ורכות, נעשה את המעשה הנכון בזמן הנכון. לא ניאבק, לא נשנא, לא נילחם בתאוות, לא ניפול למחשבות רעות. נהיה טהורים כמו מלאכים, רק בלי הבייגלה והכנפיים.
חלום.
האמת שאני פוגשת במהלך החיים כל מיני רגעים כאלו, שעות בודדות ולפעמים אפילו כמה ימים של שלוות הנפש, של זרימה חיונית ומדוייקת. בזמנים כאלו אני מרגישה כל כך טובה ונכונה.
אבל אלו רק זמנים מוגבלים שיש להם סוף. תמיד מתישהו אחר כך – מגיעה הנפילה הכואבת. והיא כואבת עוד יותר דווקא בגלל הפסגות הנקיות שהיו לפניה. בזמן הצלילה לתהומות החשוכים האלו אני פשוט שוכחת שהיה בי טוב, שיש בי טוב עדיין למרות שהוא נסתר. הקולות המחלישים כל כך אמיתיים ומשכנעים, וכל המעשים הטובים שבחרתי לעשות, והתודעה הנקייה שעטפה אותי – הופכים מאמת מוחלטת להצגה עלובה ושקרנית.
הזיגזוג המתמיד הזה יכול לעייף, ועוד יותר מזה – לייאש. מי אני באמת? אני טובה או רעה? על מי אני עובדת?
מגיע בעל התניא ומגלה לנו על מי אנחנו עובדים: על עצמנו. שתי הנפשות נלחמות בתוכנו כל הזמן, ותפקידנו הוא להשליט את הרובד האלוקי והעליון שבנו על הבהמי והתחתון.
האדמו"ר הזקן פורש בפנינו את מערך הכוחות הפועלים בקרבנו כדי שנוכל לתמרן נכון ולנתב את חיינו, כי המאבק הזה הוא תמידי ואנחנו צריכים לשמור על ערנות ועל כושר לחימה גבוה. למנות את השכל למפקד הלחימה, שהוא ישלוט על הלב ועל התאוות.
אולי יום אחד נקום ונגלה שאין בתוכנו עוד אריות שואגים, שדים ותאוות שקופצים ולוחשים לנו באוזן. בינתיים זה לא קורה, אז כנראה אנחנו עוד לא צדיקים טהורים. לכן עד אז אנחנו בכוננות מתמדת.
בפרק יב בתניא מספר לנו בעל התניא על זמנים בהם הכוח שלנו גובר, שעות כושר שכדאי לנצל אותן כדי להגדיל את כוח הטוב והאחיזה בו, ולהביס את הרע.
אחד הרגעים האלו הוא זמן התפילה, ובייחוד זמן קריאת שמע.
"שעת קריאת שמע ותפילה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חכמה בינה דעת שלו לה', להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבליבו לדבקה בו, שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא… ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחכמה, בינה, דעת שבמוח המקושרים בגדולת אין סוף ברוך הוא" (תניא פרק יב).
כשאדם מתפלל, עוצם עיניים, מתנתק לרגע מהעולם הזה ומתבונן בקשר שלו הקטן עם הקדוש ברוך הוא האינסופי, ומתוך ההתבוננות העמוקה הוא מצליח לעורר את רגש האהבה לה', זהו רגע שבו הדרך סלולה לניצחון, גם אם זמני. שם – בקריאת "שמע ישראל" – יש לו כוח להתחבר כל כולו אל הטוב, ולהגביר את שליטת הנפש האלוקית המסוגלת באותו זמן להכניע ולהרדים את האריה הרע שרוחש בפנים.
הזמן הזה הוא ניצוץ של הארה טהורה, זמן להיזכר ברצון האמיתי שלנו – להיות טובים, לעשות טוב, להתאחד עם האלוקי. קריאת שמע היא הצהרה של חיבור ואהבה.
זה כמו דייט עם אהוב שלנו. בתוך כל מרוץ החיים השוטף – זה הזמן לעצור ולזכור שאנחנו אחד. שיש בתוכנו נקודת חיבור ששום דבר לא יוכל לה, שלא ניכנע לנפילות ולא נגדיר את עצמנו דרכן אלא נמשיך לחפש כל הזמן את הדרכים להתחבר ולגלות את האהבה.
התפילה היא פתילה שמחיה את השלהבת ואוחזת באור באלוקי.
החוויה הזו משאירה רושם בנו – היא רושמת בפנקס הנפש שלנו זיכרון קטן ומואר, שהולך ומצטבר לעוד ועוד נקודות של אור וחיבור אל הטוב. התפילה היא הניגון הפנימי שמעורר את הרצון לדבוק בטוב, גם כשהקרבות שוב מתעצמים והרעש מתגבר וכמעט משכיח אותו.
כשמסתיימת התפילה ואנו צונחים בחזרה אל היומיום המאובק, אל הסמטאות החשוכות ואל הקרבות המתעצמים – הניגון שנרשם בתוכנו ממשיך להתנגן, לחולל את הרוח ואת האהבה. ככה עד להפוגה הבאה…
