כל העוקב אחרי הראשון לציון ורבה של ירושלים הרב שלמה משה עמאר שליט"א, רואה איך אחדות העם ואהבת התורה עומדות לנגד עיניו. ולא בכדי, הוא זכה לשמש כמה מגדולי ישראל מהדור הקודם, בין אם הם ממרוקו ובין אם הם מארצות אשכנז. כך גדל מתוך שילוב המסורות ובתי המדרש השונים, אחדות הניכרת בתורתו ובהנהגתו. לקראת חג מתן תורה, ביקשנו מהרב לשוחח על לימוד התורה דרך סיפורים על גדולי ישראל, בבחינת "גדול שימושה יותר מלימודה".
שלום לכבוד הרב, באנו לקבל חיזוק לאהבת התורה לקראת יום מתן תורה.
"קבלת התורה אכן דורשת הכנה. ככל שהאדם מוסיף תורה בימים שלפני מתן תורה, כך הוא זוכה ביום שבועות בחלקו. 'והכינו את אשר יביאו', רבותינו תמיד אמרו לנו, גם כשהיינו בישיבה וגם היום, שהכל תלוי בהכנה. צריך להכין את הכלים שלנו למתן תורה".
במה זה בא לידי ביטוי, איך מכינים כלים?
"כאשר אמרה האישה לאלישע הנביא, אין לי כל ובא הנושה ורוצה לקחת את שני בני, שאל אותה אלישע מה יש לה בבית, והיא ענתה 'אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן'. אמר לה הנביא, בסדר, אם יש קצת אז יש לברכה על מה לחול, תביאי כלים רבים ריקים, אל תמעיטי. כשהנביא אמר לאישה תכיני כלים היא ידעה מה להכין כי הוא דיבר איתה על שמן. היא לא הכינה שקים או סלים, היא ידעה שצריך להכין כדים וחביות ושאר כלים שמתאימים לשמן. אם היה אומר לה שהוא נותן לה ברכה של תפוחים הייתה מכינה כל מיני שקים וסלים.
"עתה שאומרים לנו לקבל תורה, עלינו להתבונן איזה כלים להכין. בקבוקים וכדים לא מתאימים, גם לא שקים וסלים. כאן ההכנה אינה להביא כלים, אלא לפנות את בתי הנפש. הנפש שלנו יכולה לקבל אין סוף, אבל 'סתמום פלשתים וימלאום עפר', וכשממלאים עפר אז אין מים בבארות, ו'אין מים אלא תורה'. אם נפנה את הבארות הפנימיים, את הנפש, מן התאוות והרצונות, אז יהיה מקום לקבל תורה בלי גבול, מים שלעולם לא ייפסקו, כי אין גבולות למתנת ה', עד בלי די. את זה צריך להכין, 'ואנכי פיניתי הבית', לפנות את בתי הנפש".

מה הכוונה "לנקות את בתי הנפש", הרב מתכוון לתיקון המידות?
"'ודרך חיים תוכחות מוסר', אי אפשר להיות בדרך חיים אלא רק על ידי תוכחות מוסר. אם אין תוכחות מוסר יהיה האדם כעסן, גאוותן ובעל כל המידות הרעות, ואז אין לו חיים, לא לו, לא למשפחתו ולא לכל הסביבה שלו.
"הייתי פעם בכינוס שהיו בו חמישים ראשי דתות מכל העולם. דיברתי איתם דברי תוכחה קשים. אמרתי לעצמי, אם יסקלוני במה שבידיהם, בבקשה. אמרתי להם שלא יחשבו שלראשי הדתות אין גיהינום, יש להם גיהינום מיוחד יותר גרוע מכולם, כי הם האחראים. אם לא ידריכו את אנשיהם בדרך ישרה להיזהר מללסטם את הבריות ומרצח, אז הם הראשונים שיכנסו לגיהינום. אמרתי להם שלא יכול להיות שתלמידיהם יהיו בגיהינום והם ישבו במנוחה. הם ייכנסו ראשונים.
"כשיצאתי באו כמה וכמה מהם, 'מהודו ומכוש', אפילו ניגש אלי אחד שבא מאירן, ואמרו לי שמעולם לא שמעו דברי תוכחה כאלה. כשראיתי את זה הבנתי שזה מה שאמר דוד המלך 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש', הוא לא מתבייש בשעה שמדבר כי בוטח בה', וגם לא יבוש אחר כך כי משבחים אותו. אחר כך באו אלי משלחת גדולה ואמרו לי שרוצים לשמוע עוד. כי הם לא רגילים למוסר, הם רגילים רק לחנופה, כל אחד מחניף עוד ועוד.
"יש אנשים שלומדים תורה מבלי ללמוד מוסר, רחמנא ליצלן, אינם מנקים את עצמם. לימוד מוסר הוא תורה ויש להוסיף לו עבודה פנימית של תיקון מידות שמביאה את האדם לישרות ונקיות, למידות טובות, שיחשוב גם על הזולת ויתחשב באחרים, שיראת ה' תהיה יראה פנימית".

בימים ההם בזמן הזה
הביקורת הפנימית מזככת את כלי הקיבול של הלומד, אך כיצד זה מתבטא בפועל בהקשר של לימוד התורה? במה שונה לימוד התורה כשהוא מגיע מתוך יראה פנימית ודבקות? איך רואים את זה?
"זוכים לראות את זה אצל גדולי ישראל, רבנים הדומים למלאכים. הגאון הקדוש רבי יוסף משאש רבה של חיפה, היה חכם גדול ועצום בתורה, גאון אדיר ובקי שאין כדוגמתו. הוא סיפר לי שכשהיה צעיר היה רב בתלמסן שבאלג'יר, וחלה בעיניו. אמרו לו הרופאים שיסע לברצלונה שבספרד, שם יש רופא שיוכל להציל לו את העיניים. הלך אליו וברוך ה' ניצל, אבל היה צריך להישאר שם חודש שלם לטיפולים. כל היום היה לומד ובערב הולך לרופא שיטפל בו. באחד הימים היה לו קשה מכל הבדידות שהיה בה, יצא לעת ערב כדי ללכת לרופא, והיה זה זמן בין הערביים, מעט חושך ומעט אור משמשים בערבוביה. והוא הולך, מזג האוויר היה קודר וגם רוחו הייתה קשה עליו. הוא התחיל לחשוב מה עברו אבותינו בזמן האינקוויזיציה בספרד ומה עוללו להם, איך עינו ורדפו אותם. כך המשיך בהליכתו, מחשבותיו נוגות ולבו כבד, כל מצב הרוח שלו הלך לו. תוך כדי המחשבות האלה ראה רבי יוסף כומר אחד בא לפניו לבוש בגלימה. רבי יוסף נאחז חלחלה, מתוך הדמיון שהיה שקוע בו היה נראה לו כאילו הוא ממש בתקופת האינקוויזיציה. הוא חצה את הכביש, והכומר אחריו. רבי יוסף פחד עוד יותר, ופתאום הכומר אומר לו בעברית 'שלום עליכם', והשלים לו את כל החששות… הכומר ביקש לדבר איתו, היו שם ספסלים בצדי המדרכה ורבי יוסף ראה שהוא מדבר איתו בטוב ונרגע. אמר הכומר: 'אני האוהב תנ"ך מספר אחד בעולם! מרוב אהבתי לתנ"ך רציתי ללמוד את התנ"ך בשפה שלו, למדתי שיעורים בעברית ולכן אני מדבר איתך בעברית'.
"הוא ידע כמעט את כל התנ"ך בעל פה. תוך כדי שהוא מדבר עם רבי יוסף, פתאום הוציא קופסה מתחת גלימתו, קופסה גדולה עשויה מזהב טהור. אמר לי רבי יוסף שמעולם לא ראה כיופי הזה, ציורים וכיורים, אומנות מיוחדת. לחץ הכומר על כפתור, הקופסה נפתחה והיה בפנים ספר תנ"ך. 'נסעתי במיוחד לירושלים' סיפר האיש, 'וחיפשתי את ספר התנ"ך מההדפסה הכי יפה שיש, שילמתי כל סכום שאמרו לי. משם נסעתי לדמשק בסוריה ששם יש צורפי זהב ידועים, שילמתי סכום עתק בשביל האומנות הזו. וכל זה מרוב שאני אוהב תנ"ך'.
"הוא שאל את רבי יוסף אם גם הוא קורא תנ"ך, ורבי יוסף, שידע את כל התנ"ך בעל פה מילה במילה ובטעמים, ענה בשפה רפה: 'קורא קצת'. ואז שאל הכומר: 'יש בתנ"ך הזה עוד סימנים חוץ מהניקוד, שאני לא יודע מה הם'. אמר לו רבי יוסף שאלו הם טעמי המקרא, ובזה אנחנו יודעים איך לפסק ולפרש את הפסוקים. אמר הכומר: 'חשבתי שאני יודע הכל ואני רואה שעוד לא התחלתי. מעניין איך זה נשמע', וביקש מרבי יוסף שיקרא לפניו קצת בטעמים. רבי יוסף התחיל לקרוא לו את הפרק החמישי בישעיהו 'אשירה נא לידידי…'.
"כך תיאר לי רבי יוסף איך קרא לו, והתחיל לומר את מה שהקריא לו. אבל אז שכח רבי יוסף שעכשיו הוא נמצא איתי, והמשיך עוד הרבה בדברי הנביא, בערך חמישה או שישה פרקים, עד שכמעט כאילו לא היה בחדר, כל פניו האירו כמלאך ה'. ישבתי מולו מאובן, באיזו דבקות ובאיזו קדושה הוציא את המילים מפיו, ממש שכינה הייתה על פניו, והוא קורא וקורא וקורא. התביישתי, לא ידעתי איפה לשים את עצמי. עד שאשתו באה והביאה תה, אמרה לו 'רבי יוסף', ואז הוא שם לב, כאיש אשר ניעור משנתו. אחר כך שאל אותי על מה דיברנו, הוא היה בעולמות אחרים.
"הכומר הזה קורא תנ"ך ויודע תנ"ך, האם זו תורה?! חס ושלום, הוא לא קיבל תורה. 'תורה ציווה לנו משה מורשה', זה לא בשבילם. וכי אם הגוי הזה ילמד תורה זה יעזור לו נגד יצר הרע?! לא, כי בשבילו זו חכמה בעלמא. גם כשאדם מישראל לומד תורה ואין איתה יראת שמים, אם הוא לומד תורה ואינו נכנע אליה, אינו לומד בשביל לקיים – אז זו לא תורה. על האדם ללמוד תורה מתוך אמונה שלימה בה ובכוחותיה".

עזוב סבא, זה לא בשבילך
"פינוי בתי הנפש הוא בניקוי ממידות רעות, וגם בהתמסרות בפועל ללימוד התורה. צריך לדעת שכשמפנים, כשעושים פעולה, יש לזה ערך רב. לפעמים אדם מעורר את עצמו ואומר – יהיה מה שיהיה אני אלך אחר ה', סוגר את העסק באמצע היום בשביל ללכת ללמוד תורה. הפעולות האלה נותנות לו כוח, נותנות עוצמה וגם סייעתא דשמיא מיוחדת. אור גדול מאיר בו בכל אבריו. המסירות והעמל פותחים שערים.
"שמעתי מרבה של שלומי רבי מסעוד ריוח זצ"ל, מעשה על רבי אליעזר די־אבילה, שהוא שמע את המעשה הזה מהזקנים, וידוע שהוא מעשה אמיתי שעבר איש מפי איש. מסופר עליו שכשהיה נער עוד לפני בר־המצווה שלו, היה לומד בבית הכנסת ברבאט. והנה באחד הימים הגיע הזמן של ארוחת הצהריים, הרב והתלמידים הלכו, אך רבי אליעזר די־אבילה נשאר בבית הכנסת, משום שלא הבין פירוש של המהרש"א, זה מה שהטריד נער בן שתים־עשרה. באותם ימים כולם למדו מהרש"א, החזון־איש ע"ה אמר שמיום שהפסיקו ללמוד מהרש"א חכמת הפשט ירדה עד תחתיות. רבי אליעזר ויתר על האוכל, ישב וחזר על המהרש"א, חזר וחזר, ולא הצליח להבין. מרוב צער על שאינו מבין התחיל לבכות, בכי גדול בצער נורא. והנה נכנס זקן בעל בית פשוט לבית הכנסת, מהזקנים עם הג'לביא, ושאל אותו 'בני, למה אתה בוכה?', אמר לו רבי אליעזר 'לא הבנתי את המהרש"א'. שאל אותו הזקן מה זה מהרש"א?, והוא ענה לו 'סבא, זה לא בשבילך', והסביר לו שיש גמרא, רש"י ותוספות, והמהרש"א מקשה על התוספות. שאל אותו הזקן: 'אולי מישהו הכה אותך, אולי אתה צריך לאכול?'. אמר לו רבי אליעזר: 'יש לי איפה לאכול, אבל אני יושב כאן כמה שעות כי אני לא מבין את המהרש"א'. שאל אותו הזקן: 'וכי עד כדי כך, משום שלא הבנת אתה בוכה? תשב ותקרא איתי ואולי ה' יעזור'. אמר לו הנער: 'סבא, מחילה, זה לא בשבילך'. אבל הזקן שכנע אותו: 'מה אכפת לך לחזור עוד פעם יחד איתי, גם כך חזרת על זה שמונים פעם'. עצת הזקן לא הייתה נראית לרבי אליעזר אך שמע לו משום שהתבייש ממנו. הנער קורא, והזקן אומר לו: 'אולי תפסיק כאן', 'אולי כאן זה סימן שאלה', כיוון אותו בכמה מילים ופתאום המהרש"א הובן לרבי אליעזר, הוא התחיל להעמיק ולהעמיק בדברי המהרש"א והכל הסתדר לו. הרים את עיניו להודות לזקן, והנה איננו, הזקן נעלם. רבי אליעזר שמח ורקד על כך שהבין את המהרש"א, הוא לא הבין לאן הלך האיש הזקן אבל לא ייחס לכך חשיבות, הוא היה שרוי בשמחתו. והנה באותו הלילה כשרבי אליעזר הלך לישון, בא אליו אותו זקן בחלום ואמר לו: 'אני המהרש"א, באתי היום להסביר לך'".
אהבת תורה נתפסת כמשהו תמים לחלק מהאנשים. הציניות והספק מכרסמים בתמימות שהמושג "אהבת תורה" כפשוטו מסמל.
"אין תחליף לתמימות. בצעירותי לפני שהייתי דיין, הייתה לי ידידות אמת עם אב בית הדין של העדה החרדית בחיפה. הוא רצה שאהיה דיין בבית הדין שלו. באחת הפעמים שישבנו יחד הזכרתי איזה עניין מרבי יוסף משאש, ואז הוא התבטא בביטוי חריף נגדו. אמרתי לו שהדברים שאמר אינם נכונים בשום פנים, אך הוא חזר וטען שכך כתב במקום זה וכו'. אמרתי לו: כבודו נולד וגדל במקומות שיש בהם אנשים שהוציאו את עצמם מכלל בני ישראל, רפורמים ועוד, ויש לכם פחד כשאתם שומעים איזו קולא שמא היא באה מאותו כיוון. אבל במקומותינו מעולם לא היו כאלה, מעולם לא שמענו דעות ומסקנות וגם לא שאלות בסגנון הזה. מעולם לא שמענו שאלות באמונה, התמימות הייתה משווה את כולם, גם את החכמים הגדולים וגם את בעלי הבתים הפשוטים. התמימות הייתה חזקה כל כך, יפה וזכה כל כך. לא תמימות של כסילים ופתאים, אלא תמימות בבחינת 'תמים תהיה עם ה' אלקיך', שלמות, תמימות שאין בה שום סדק, שום סירכא, שום פגימה ואפילו לא הרגשה דקה מן הדקה. זה היה שלם אצל חכמי המערב, אחד חכם ואחד תם היו שווים בזה. והתמימות הזאת העלתה אותם למדרגות רמות. כל ימיי גדלתי בין זקנים ובין חכמי הדור שלנו, ראיתי שלצד גדלותם בתורה עמדה תמימות אמונתם בקדוש ברוך הוא כמו ילדים רכים".

התענוג הכי גדול
איך אפשר להרגיש את העונג של התורה?
"הבן הבכור של בעל הסולם ע"ה, היה מלמד שיעורים קבועים בזוהר על פי שיטת אביו. השיעורים היו בבני ברק מחצות הלילה ועד הנץ, בכל שעה שיעור אחר. והיה אומר שיש מעלה ללמוד בשעות האלה, כי אנשים הולכים לישון ואז 'הקווים פנויים' ואפשר לקבל את השפע ישר ונקי. אם אדם קם מוקדם בעוד לילה ולומד מעט מוסר ומתבונן, התועלת וההצלחות שיש בזה גדולות מאוד.
"החתם־סופר בהקדמתו לפירושו על התורה אומר שהאנשים החופשיים הולכים ומחפשים אחר תאוות, אבל יש הנאה אחת שהם לא השיגוה, והיא שקולה בהנאתה כנגד כל התאוות שלהם, עד כדי כך שאם תשים את כל התאוות שלהם בכף אחת וההנאה הזאת בכף השנייה היא מכריעה את כולן. ההנאה הזו היא לקום אחרי חצות או לפני עלות השחר בליל שבת וללמוד תורה עם כוס קפה, אין הנאה גדולה מזאת. באותה שעה השכינה שרויה ויש שפע, ויושב האדם ונהנה מזיו השכינה, כל התאוות שבעולם לא ישוו בה, אשרי מי שזוכה לזה".
אבל מה יעשה מי שלא זכה להרגשה הזאת? אם אדם מרגיש שלא כיף לו עם התורה ונראה לו שהוא בכיוון של "לא זכה" – מה גורם לזה? איך משנים כיוון?
"צריך לעשות חשבון נפש על הלימוד עצמו. הבעיה שלנו היא שאנחנו עוסקים בתורה ברפיון. אומרת הגמרא 'למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא'. למיימינים בה סם חיים, אומר רש"י: כאדם שעוסק בדבר בימינו; ולמשמאילים בה – כאדם שעוסק בדבר ביד שמאל, זה ברפיון, זה כבר נקרא סם המוות.
"לפעמים אנחנו מתפלאים: הרי כתוב שהתורה מזככת, מטהרת ומחדשת, נותנת עצה ותושייה, אך אנחנו לומדים ולא מרגישים את השינויים האלה. זה מפני שאנחנו לא לומדים ברציפות, לומדים ומפסיקים, המים לא רותחים והתבשיל לא מתבשל, זעיר שם וזעיר שם צו לצו וקו לקו. צריך לעשות את הדברים ברצף.
"יש מצבים בהם אין ברירה, אבל כשאין ברירה ה' יודע, כשיש דברים הכרחיים ביותר ה' מסייע. אבל לא לאבד את הזמן בשטויות, שיחה בטלה הורסת המון, אדם מתחיל ומפסיק, מתחיל ומפסיק, יכול לעבור כך חורף שלם והאדם למד פה ולמד שם, אך לא השתנה, לא הפך להיות אדם שחושב אחרת. כל זה בגלל שלא היה רצף שיכול לבשל עד שיביא לידי שינוי. צריך רציפות גבוהה מאוד והתאמצות רבה.
"כשהאדם לא לומד טוב הוא חושב שאי אפשר ללמוד, חושב שאינו יכול ואינו מסוגל. אבל כשמתאמץ ומתגבר הוא מגלה כוחות שלא ידע עליהם, 'מי ברא אלה', לא ידע שיכול לעמול כך בתורה, לא ידע שיכול להבין ולזכור כל כך הרבה דברים.
"זכיתי להכיר את חכם דהאן ממרוקו, הוא היה מנהל בית הספר שלנו 'אוצר התורה' בקזבלנקה. אביו, רבי יעקב דהאן, היה ידוע כאחד מגדולי המעיינים בעולם, הסיפורים שסיפרו עליו היו מבהילים. גם בנו חכם דהאן הלך בדרכו והיה מעיין גדול. סיפר לי תלמידו רבי דוד דנינו ע"ה, שבשנת תשי"ד הוא וחכם דהאן באו לארץ כתיירים, והלכו לבקר את החזון איש. החזון איש דיבר עמהם, וחכם דהאן אמר לו איזו קושיא שעיין בה בדרך. החזון איש החזיק בראשו והתבונן, אחר כך ביקש שיביאו לו את הספר חזון איש, פתח ומצא שגם הוא הקשה את הקושיא הזאת ונשאר בצריך עיון. החזון איש התפעל מאוד מחכם דהאן וראה בו כוח, ואמר לו לבוא לארץ ישראל ולהקים בה ישיבה לספרדים.

הלך ילך ובכה
"תלמידיו של רבי יעקב דהאן היו אריות ממש. מסופר עליו שיום אחד לימד את תלמידו רבי דוד מור־יוסף ובנו חכם דהאן סוגיא מסוימת, רבי דוד מור־יוסף הבין ובנו חכם דהאן לא הבין, הוא היה עוד צעיר. באותו רגע יצא רבי יעקב דהאן מבית המדרש ובכה בכי נורא ואיום, בכה לריבונו של עולם למה בנו לא זכה להבין, בכי עמוק שאי אפשר לתאר, וזה רק בגלל שבנו לא הבין בפעם הראשונה! כשסיים לבכות שטף את פניו כדי לא להראות את בכיו, חזר לבית המדרש וקרא לבנו לחזור עמו על הסוגיא. אמר לו בנו, 'אבא, כבר הבנתי, כשיצאת מבית המדרש חזרתי והבנתי'. ומאותו היום נפקחו עיניו. אנחנו כילדים ראינו אותו יושב עם גדולי הדיינים, עם רבי שלום משאש וחבריו, והיו כולם נבהלים מפניו ומחכמתו, הוא היה מבעית בעומק העיון שלו.
"בשביל להגיע למעלות התורה צריך לבכות! כשאנחנו לא מבינים אנחנו חושבים שלא נורא, אין דבר, יש עוד הרבה דברים שאיננו מבינים. זו נחמת שוטים, כך לא זוכים לתורה. לא סתם אדם זוכה לתורה.
"שמעתי מפיו של הגאון הגדול סבא דמשפטים רבי שלום משאש ע"ה, רבה של קזבלנקה ומרוקו ורבה של ירושלים, כמה וכמה פעמים, וכל בשרי נעשה חידודים חידודים. הוא אמר: 'כשאני יושב לכתוב תשובה לפעמים זה הולך, אני קורא את השאלה, פותח ספרים וכותב תשובה. אבל יש פעמים שאני לא מצליח, מנסה, עמל ולא הולך, אני רואה שזה יותר מדי מתעכב, סוגר את השאלה הזאת והולך לשאלה אחרת. גומר את השאלה וחוזר לראשונה. אם הפעם הלך – טוב מאוד, ואם לא – אני עוד פעם סוגר ועובר לעוד שאלה. ושוב חוזר לראשונה. אם הלך – טוב, ואם גם בפעם השלישית לא הלך – אז אין ברירה ואני מתחיל לבכות, בוכה ובוכה, ושערי דמעה לא ננעלו. מזה אף פעם לא נשארתי ריקם, תמיד נעניתי'.
"אדם בן תשעים ושבע שנים, שפט את ישראל בבתי הדין במרוקו וכאן מעל לשבעים שנים, כתב תשובות לכל העולם, נחשב מגדולי הגדולים בפוסקים, כפי שהעיד עליו מרן רבנו עובדיה יוסף ע"ה, וכל קדושים עמו. והוא אומר שאם לא הולך אז הוא יושב ובוכה! אנן מה נענה אבתריה?
"ידוע שהוא היה כותב בהלכה גם בימי זקנה ושיבה, ממש עד יומו האחרון. פעם אמר לי, 'אני לא יודע מה קרה בזמן האחרון, הלילות נהיו קצרים, אני מתחיל ללמוד וכבר מאיר הבוקר'. כל הלילה למד אבל לא הרגיש".
הרב אומר שאכפתיות יוצרת עמל עצום ומתבטאת אפילו בבכי. האם יש דרך מסוימת שצריך לנקוט בלימוד עצמו בשביל להרגיש בו יותר שמחה, מה שגם יצור אכפתיות גדולה יותר?
"כשאדם זוכר את מה שהוא לומד, הוא מקבל סיפוק. אמרו חכמים, 'הלומד ואינו חוזר – כזורע ואינו קוצר'. וכי באים וזורעים? לפני הזריעה יש הכנות גדולות ועצומות שעולות הון תועפות, קודם כל צריך לסקל את האבנים, אחר כך לנכש את העשבים, אחר כך חורשים חמש או שש פעמים, אחר כך צריך לדשן בכל מיני חומרים כימיים, ואחרי זמן גדול והשקעה כספית גדולה וכוחות אדירים, בסוף בא האדם וזורע. כשזורע, עדיין לא גמר את מלאכתו, אחרי יומיים מתחילים לעלות נבטים, על כל צמח קטן שעולה יוצאים עשרות עשבים שוטים, צריך להתכופף ולעקור אותם, 'הלוך ילך ובכה'. ועד שגדל האילן קצת צריך להעמיד אותו ולסמוך אותו, עד שהפירות יהיו מוכנים לקטיף ולקצירה, ההשקעה היא עצומה. לבסוף, אם עוזב את הכל ולא קוצר, זה הפסד שאין לתאר.
"כך גם בלימוד, האדם חורש וחורש בגמרא, מעמיק תלם ועוד תלם, מחבר עניין לעניין, רואה איך מתפרשת הסוגיא לפי רש"י ואיך לפי התוספות, גומר מכאן ומקשה מכאן, ועוד פעם חוזר, בסוף־בסוף, אחרי עידן ועידנים, משלים את הבנתו בסוגיא. ואז אם הוא לא חוזר – הוא לא קוצר, משאיר את הכל והולך לסוגיא אחרת שמשכיחה את הראשונה, ובאה השלישית ומשכיחה את השניה, והכל נעשה ממש קלוש וקטוף ואין שום דבר ברור וידוע, ומפסיד את כל עמלו. לא חבל על כל העמל והיגיעה?!"

מורי ורבי הרב רוזנטל
"החידוש הוא טוב ויפה, אבל התועלת באה מן החזרות. כמו שתלמוד תורה הוא כנגד כולם, בקדושה ובמעלה, כך יצר הרע של תלמוד תורה הוא כנגד כולם. יצר הרע של תלמוד תורה יותר גדול מיצר הרע של כל העבירות, הוא קשה מאוד, מנסה בכל כוחו שהאדם לא ילמד.
"וגם כשהאדם מתעקש ומנצח אותו, אומר לו יצר הרע שיעשה מצוות אבל הוא לא מוכן לתת לו ללמוד תורה. והיצר הרע הכי קשה בלימוד התורה הוא היצר הרע של החזרות. צריך הרבה חזרות, הקניין הנפשי הוא בחזרה. ההשפעה שהתורה משפיעה על נפש האדם לעדנה ולהרגיעה באה על ידי חזרות.
"בליל השבעה של מורי ורבי הגאון רבי יעקב ניסן רוזנטל זצוק"ל, אב בית הדין בחיפה, הייתי עם הבנים שלו שיחיו בבית, הם נברו במסמכים עתיקים מימי הילדות שלו, ומצאנו שם קופסה קטנה. הם פתחו אותה ומצאו שם כמה חתיכות נייר קטנות, והיה כתוב עליהן תאריכים משנת תרצ"ז ותרצ"ט, עוד כשהרב היה בערך בין שתים עשרה, והיו כתובים שם כל מיני עניינים נפלאים. מצאנו שכתוב: גיטין 26, כתובות 42 – נער בגיל כזה למד כך כבר כמה מסכתות בש"ס!
"פעם, כשהרב היה בחיים, הייתה איזו שעת רצון ולחצתי עליו שיגיד לי איך למדו פעם. דיברנו על מסכת בבא בתרא, אז הרב אמר לי: 'בבא בתרא למדתי בקיץ כשהייתי נער עשר פעמים עם הראשונים, ומה שאני יודע היום את המסכת הזו זה מאותו לימוד'. ואין הכוונה לחזרות אלא ללימוד, אצלם עשר פעמים זה היה תחילת הלימוד, ואחר כך מגיעים לשבעים ושמונים פעמים בלימוד המסכת. ואנחנו, בלי להסס חושבים את עצמנו ללמדנים.
"כשמרן כתב את השולחן ערוך הוא חילק אותו לשלושים יום. כל אורח חיים, כל יורה דעה, כל אבן העזר וכל חושן משפט, בכל חודש צריך לגמור אותם. וזה לא הלימוד העיוני, אלא שינון שבשעות הפנאי, ללמוד עשרות סימנים ביום, וזה כעין הגלידה שאחרי הארוחה".
הרב מעלה על נס את חשיבות השינון והבקיאות. מהו היחס הנכון בין הבקיאות והעיון?
"הגמרא אומרת ש'סיני עדיף', הבקיאות עדיפה, אך 'ירא אלוקים יצא את כולם'. אדם בקי חייב את יכולת העיון, להבין לעומק מה כתוב. פעם הייתי עם מורי ורבי הרב רוזנטל ע"ה בחתונה של אחד מנכדיו, ישבנו ודיברנו. פתאום באו ואמרו לרב, 'רבי חיים הגיע', כשהרב שמע את זה נעמד בדחילו ורחימו ורץ לכיוון היציאה. הרב קיבל את פניו בהתרגשות גדולה, חיבקו זה את זה ובכו זה עם זה מרוב התרגשות. שאלתי את אחד מהבנים מי זה, ואמר לי שזה רבי חיים ברים, מפורסם מאוד אך אני לא הכרתי אותו. ישבו הרבנים ודיברו בהתרגשות גדולה, כשרבי חיים רצה ללכת הרב ליווה אותו בהתרגשות ושמחה. כשחזר הרב ונרגע שאלתי אותו אודות רבי חיים ברים, והרב תמה עלי איך אני לא מכיר אותו, שהרי הוא אחד מגדולי התורה. אמרתי לרב: 'ראיתי שיש ביניכם קשר מיוחד', והרב אישר את דבריי וסיפר: 'הייתי בן שש־עשרה שנים וידעתי את כל סדר נשים ונזיקין עם הראשונים בעל־פה, אבל עוד לא ידעתי ללמוד. באחד הימים נכנס לבית המדרש רבי חיים ברים, שהוא גדול ממני בכמה שנים, וראה אותי לומד. שאל אותי אם אני רוצה שנלמד ביחד חברותא, והסכמתי. הוא למד איתי דף וחצי גמרא במסכת בבא מציעא ומאז אני יודע ללמוד'.
"מהסיפור הזה למדתי דברים נוראים. אף פעם לא שמעתי דבר כזה – אדם שיודע כל סדר נשים ונזיקין עם הראשונים בעל־פה ועוד לא יודע ללמוד, לא הבנתי איך זה מסתדר; וכשלמד איתו דף וחצי – הוא כבר יודע ללמוד.
"למרות שעוד לפני כן היו לו רבנים גדולים – הוא למד אצל רבי איסר זלמן מלצר וכבר אז היה מקורב מאד לחזון איש ולרב מבריסק – עם כל זאת, כשבא חברותא ולמד איתו בעיון, העמיד איתו קושיא ועוד קושיא, עמדו ודקדקו ודייקו, אז הוא התחיל לדעת ללמוד. אפשר לדעת נשים ונזיקין עם הראשונים בעל־פה ולא לדעת ללמוד! לא מספיק לדעת את כל הש"ס והשולחן־ערוך, צריך לדעת לעיין בסוגיא לעומקה וללמוד הלכה לאמיתתה".

להבות וגחלי אש
מלבד המתח שבין העיון והבקיאות, מתח שמרבים לדבר עליו בעולם הישיבות, האם הרב יכול להדגים עוד ציר מרכזי שעובר בין שתי גישות בלימוד התורה?
"הכרתי שני גדולים שזכיתי לשמש אותם, הגאון רבי ברוך טולדאנו והגאון רבי יוסף משאש ע"ה. שניהם ישבו יחד בבית הדין בעיר מקנס במרוקו, והם היו שני עולמות שונים ממש בכל הבחינות. רבי ברוך היה אש להבת שלהבת, כל תפילה שלו הייתה בבכיות וצעקות, בכל דבר שהיה דורש היה צועק ובוכה עד שכולם היו בוכים. לפני שהיה מתחיל להתפלל הדמעות כבר היו זולגות. זכיתי לשמש אותו זמן רב. אך רבי יוסף היה עושה הכל במלכותיות שאין לתאר, לא הייתה דוגמה בעולם לשלוות הנפש שלו. אין הכוונה ח"ו לשלוות נפש של עצלות, הכל היה בזריזות גדולה, אבל הזריזות שלו התבטאה בשלווה ושקט. התפילה שלו לא הייתה פחותה או חסרה משל רבי ברוך. בכל ליל חמישי הייתי בא מהכולל לשמוע את השיעור שלו בין מנחה לערבית, ואחר כך הייתי יושב איתו והיינו לומדים שעה או שעתיים. במנחה, היו פעמים ששמעתי איך שהוא היה אומר 'אשרי יושבי ביתך', הלוואי ותפילת נעילה שלנו הייתה קרובה קצת ל'אשרי יושבי ביתך' שרבי יוסף היה אומר בכל יום. אלא שהוא לא צעק, כל המילים היו יוצאות בנחת ושלוה, אך בלהבות של אש.
"הם היו שני עולמות, שניהם צדיקים וזריזים והיו להם ויכוחים גדולים בהלכה. לרבי ברוך הייתה נטייה להחמיר ולרבי יוסף היתה נטייה להקל על האחרים. באחד הימים כשישבו בבית הדין במקנס, זה אסר וזה התיר והתווכחו ויכוח גדול, כדרכה של תורה. אמר רבי יוסף לרבי ברוך: 'האש של ההתלהבות שלך שורפת את האמת שבהלכה. מרוב שאתה מתלהב אתה עובר על מידת האמת'. רבי ברוך, שבילדותו למד אצל החסידא קדישא הגאון רבי חיים משאש ע"ה, אביו של רבי יוסף, שכולו היה אש להבת שלהבת ולא כבנו, ענה לו: 'וכי אש זרה הקרבתי לך? הלא מאביך הבאתיה!'"

תצא תורה
האם יש לנו אחריות על קבלת התורה של שאר העם?
"ודאי, עלינו לעשות השתדלות בכל חלקי העם. נמשיך בדרכם של אבותינו, להאהיב את התורה על קרובים ורחוקים, ללכת לכל אחד ולא להתייאש מאף אחד. מכוח זה רואים נפלאות.
"לפני כמה שנים לא היה בית כנסת בשום קיבוץ של השומר הצעיר. אני זוכר שאמרתי לקיבוצניק מחניתה שאולי יהיה בית כנסת בקיבוץ עוד עשרים שנה, הוא צחק צחוק גדול, אז זה היה נשמע כאילו אמרתי שהירח ירד לכדור הארץ. עברו עשרים ושתים שנה וקם שם בית כנסת. ברוך ה' היום אין קיבוץ שאין בו בית כנסת. אין קיבוץ שאין בו קבוצה ששומרים כשרות. אין קיבוץ שאין בו בעלי תשובה, אחד המרבה ואחד הממעיט. וגם אלה שעוד לא עשו תשובה הם בדרך, אלא שעוד לא הספיקו או עוד לא קיבלו אומץ".
אמנם יש חשיבות גדולה ללמד את כולם, אך כשמדובר על מי שבאמת עמל בתורה, האם לא חבל על שעות הלימוד? איך אפשר לסגור את הספר בשביל דברים אחרים?
"מרן רבנו עובדיה יוסף ע"ה היה הולך בעצמו מעיר לעיר ומכפר לכפר. יש הרבה שהולכים, אבל אינו דומה, כי אין בעולם מי שהיה מתמיד כמוהו, אין בעולם מי שהיה חס על זמנו כמוהו. הוא היה מחשב שניות, אי אפשר לתאר איך הוא היה מחשיב את הזמן. הזמן היה היקר לו מכל. לא היה בדורות האחרונים מתמיד כזה, שקדן כזה ושקוע כזה. מעולם לא ויתר על זמנו, אלא רק בשביל זיכוי הרבים.
"כשהייתי דיין בפתח תקווה הלכתי כל יום לדרוש וללמד בכמה מקומות. לפעמים, אחרי שאבד זמן רב על הדברים הללו נכנס בי ספק, אולי אני לא עושה נכון. שבת אחת הזדמן לי ספר 'אהבת יהונתן' של רבי יהונתן אייבשיץ ע"ה, ונפתח לי במקום אחד שכתוב בו כמו לשון של שבועה: 'אין לי בכל הזמנים שאני לומד, שאני יושב בבית הדין ונותן שיעור בישיבה, בכל אלה אין לי דבר יקר יותר מאותה שעה שאני אומר דברי מוסר ותוכחה לציבור'. זה היה יקר בעיניו יותר מהכל, כי יש בזה זיכוי הרבים. ראיתי את זה והייתה לי קורת רוח. רבי יהונתן אייבשיץ קדוש ה' בעל התומים נתן תשובה לספקות שלי.
"למחרת הלכתי עם מרן הרב עובדיה ע"ה, וסיפרתי לו שראיתי את דברי רבי יהונתן אלה. הרב שם לב שזה מצא חן בעיניי והרגיש שהיו לי ספקות בזה, ואמר לי: 'גם אני התלבטתי הרבה בזה בכל פעם שאני יוצא. אני יודע את המעלה של ללמד, אבל כואב לי על הלימוד שלי, שאני מבטל הרבה', וסיפר לי חלום שחלם: לילה אחד בא אליו רבנו יוסף חיים ע"ה, הבן איש חי, בחלום ועמד בחדר שהרב לומד, במקום שהרב לומד. היה פתוח ספר 'יביע אומר' והרב עיין בו בריכוז. אחר כך אמר למרן: 'דע לך שבשמים מאוד מחשיבים את הספר הזה, הוא עשה רעש גדול', והוסיף לו עוד כמה וכמה דברי שבח על הספר. ומרן ענה לבן איש חי, 'אבל יש לי צער, במקום להמשיך בתשובות, בכל יום אני יוצא ללמד'. אמר לו הבן איש חי: 'גם בזה הקדוש ברוך הוא שמח מאוד מאוד, משבחים אותך למעלה על זה, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך'. הרב סיפר שהחלום הזה נתן לו עידוד וחיזוק כדי שימשיך בזיכוי הרבים. אנחנו חושבים שמי שייתן לציבור, יחסר ממנו. אבל זה לא נכון, זה כמו נר שמדליקים ממנו, אפשר להדליק ממנו אלף נרות ומהנר לא נחסר. ה' נתן למרן אריכות ימים ושנים, ויותר מזה נתן לו דבר שלא ראינו מדורי דורות, שעד הגיל הזה המשיך לכתוב פסקים, ממש עד הימים האחרונים. זה דבר מופלא, יש הרבה גדולים שהאריכו ימים יותר ממנו, אבל עוד הרבה לפני הגיל הזה כבר הפסיקו לכתוב, זה דבר נדיר מאוד. כשה' רואה שאדם נותן את זמנו לזכות את הרבים, הקדוש ברוך הוא משלם לו שגם את הזמן של העולם הזה לא יאבד ממעלתו.
"אין בעם ישראל רשעים חס ושלום, אין בעם ישראל אנשים שלא רוצים תורה. יש תאוות, יש עצלות, יש רשלנות. אנחנו צריכים להילחם בבערוּת ולקרב, אין לנו ברירה.
"נראה לנו שזה הרבה, אבל כל אחד יעשה את מה שהוא יכול, וכשאנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים – ה' משלים. בעזרת ה' נמצא חן ושכל טוב ונראה את עם ה' נוהרים אל התורה, רצים וממלאים בתי כנסיות ובתי מדרשות". ■