אפתח בגילוי. השנה זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ביקרתי בשבוע 'צמאה'. ההתעסקות בעולם החסידות אינה חלק מרכזי בחיי, אבל השנה חבריי למערכת שכנעו אותי לתת לאירועי י"ט כסלו צ'אנס. "רק תבוא לראות כמה אנשים לוקחים חלק באירועים הענקיים האלה" הם אמרו לי. אז הגעתי. ואכן, ביום שלישי לפני שבועיים, אולמות בנייני האומה היו מלאים באלפי אנשים.
ניסיתי להבין מה גורם לכך שכל כך הרבה אנשים, מכל הגוונים הדתיים בארץ, נמשכים לשבוע החסידות, או יותר נכון לומר – לחסידות עצמה. "יש משהו נורא ישראלי בלהיות חסיד" אומר צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים בחדשות 10, על הבימה במהלך פאנל 'תקשורת וחסידות' שנערך באותו ערב. "הרי מה זה להיות ישראלי? להיות תמיד שמחים, לעשות דברים שהם לא הכי הגיוניים ולא להיות פראייר – כלומר לא לוותר על כלום. גם החסידות היא כזו: המוטו המרכזי של ברסלב לדוגמה הוא להיות תמיד בשמחה. לטבול במעיין קפוא באמצע החורף זה לא הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל אומרים לי לעשות את זה אז אני עושה. החסידות לא מוכנה לוותר על כלום בעבודת ה'. זה בדיוק הישראליות" הוא מסביר בתשובה לשאלה שכנראה הייתי מפנה לאחד מיושבי הפאנל לאחר המושב.
הפאנל הייחודי הזה הוא הסיבה שבחרתי להגיע דווקא ביום הזה. החסידות בעיניי נתפסת כתחום שהוא הרבה יותר רגשי מאשר רציונלי, וכתלמיד ישיבת כרם ביבנה וכעיתונאי, אני מגיע מהאגף היותר רציונלי. פאנל של עיתונאים, אנשים שאופן המחשבה שלהם מגיע מהמחוזות השכליים (גם אם לעיתים הוא מעוות קשות), בנושא חסידות הוא אפשרות מרתקת בעיניי לראות איפה העולמות הללו – הרגשי והשכלי – נפגשים, אם בכלל.
על הבמה עצמה יושבים ארבעה עיתונאים, כל אחד מגיע מעולם ומשורשים אחרים. מלבד יחזקאלי, שהוא חוזר בתשובה, יושבים איש התקשורת אבי רט שמגיע מהעולם הדתי־לאומי, ידידיה מאיר, שמייצג בפאנל את המגזר החרדי, והעיתונאי יצחק נחשוני שהוא חסיד ספינקא.

שליח הרבי למיקרופון

"החסידות פוגשת אותי שוב ושוב בתוך העולם האישי שלי כעיתונאי" מספר יחזקאלי על הבמה. "אני גם מרגיש סוג של שליחות בתוך כל זה. אנשים רואים אותי במהדורה המרכזית ואחר כך הם קוראים אותי בקרוב אליך, והם רואים שאפשר להיות 'דוס' ואפילו חסיד ולהופיע בטלוויזיה. הם רואים שאין סתירה בין הדברים, הם מבינים שלהיות חסיד ולהיות ישראלי זה היינו הך. אני פורס את כל חיי ואת כל הקישקע שלי בטורים בעלון, ומי שקורא אותם לא יכול לטעות בנוגע לקשר שאני עושה בין החסידות לעבודה שלי בתקשורת".
"החסידות הדגישה לי פרופורציות בחיים. בהתחלה לא חשבתי להפוך להיות עיתונאי או איש תקשורת" מספר רט, "המסלול המקורי היה בתוך עולם הרבנות, להתחיל כר"מ ולעבור אחר כך להיות ראש ישיבה או ראש אולפנה. אני זוכר שהלכתי להתייעץ עם הרב נריה בנוגע להגשת כמה תוכניות ברשת ב' ברדיו. שאלתי אותו מה לעשות – להיות מחנך בכיתה, מרצה באוניברסיטה או מגיש בטלוויזיה. הוא אמר לי שהשאלה שלי לא נכונה. השאלה הנכונה היא באיזו גישה אני בא לשאלה הזו. אם אני מגיע לשאלה הזו מתוך הסתכלות על קריירה – השיקול המרכזי שלי צריך להיות הקידום המהיר יותר. אבל אם השאלה היא איפה אני יכול לעשות את השליחות שלי יותר טוב – התשובה תהיה אחרת לחלוטין. אני עברתי לתקשורת בגלל ששם נחשפים אליי הרבה יותר אנשים. מעולם לא הפסקתי להיות מחנך, אלא החלפתי פלטפורמה. אני בא כשליח להוסיף דבקות בעבודת ה'. זה גם החידוש של חב"ד, הם הכניסו לכולנו את תודעת השליחות שכל אחד נושא עמו".
"אני חושב שכל עיתונאי דתי שרוצה להיות דתי, חייב להיות לפחות טיפה חב"דניק" אומר מאיר וזוכה למחיאות כפיים מהקהל. "הרבי מלובביץ' לא ראה את הרדיו או העיתון כמקום שאפשר לומר או לכתוב בו גם דברים טובים. הרבי מחדש במכתבים שלו שהתקשורת הומצאה בשביל הקדושה, כמו כל דבר אחר בעולם. הרעיון הזה ממוסגר אצלי באולפן הביתי, ממנו אני משדר כל בוקר. כל בוקר אני נכנס לשידור ורואה את הרעיון הזה. זה ה'והיו עיניך רואות את מוריך' שתלוי אצלי".

הבעש"ט בארבעה מהלכים

"כל מהפכה מצריכה ארבעה שלבים" מסביר רט על הבמה, כשהוא מנסה לתת תשובה משלו מה מושך אנשים לחסידות. "השלב הראשון הוא שמישהו יקרא את הכתובת על הקיר, שמישהו יזהה את הצורך שנוצר. אחרי הכתובת צריך לתת פתרון, כי להגיד שיש בעיה זאת לא חכמה גדולה במיוחד. החלק השלישי הוא שתהיה אפשרות ליישם את הפתרון, כי אחרת הכל נשאר עומד באוויר ולא מקבל אחיזה במציאות. השלב האחרון הוא 'העמידו תלמידים הרבה', לייצר המשכיות. בלי המשכיות המהפכה הופכת לאפיזודה חולפת בלבד. את כל ארבעת השלבים הללו ביצע הבעל שם טוב. ולכן החסידות שרדה את כל השנים והפכה למאוד פופולרית בשנים האחרונות".
אבל נראה שהפריצה הגדולה של החסידות אל הציבור הרחב התרחשה רק בעשורים האחרונים, עד אז החסידות הייתה והתקיימה רק בתוך החצרות החסידיות. מה נשתנה?
"אני חושב שמה שהשתנה זאת התפיסה הציבורית" עונה לי רט, כשאני יושב עם משתתפי הפאנל לאחר המושב. "בעבר כל אחד למד רק את בית המדרש שלו, אבל היום כולם מבינים שאפשר וצריך לבנות את עצמנו משילוב של הרבה תורות. בכל אחד יש אמת, והציבור הבין שבשביל לבנות תפיסה שלמה בעבודת ה' צריך לקחת מכל אחד את האמת שיש בו".
"בעיניי העובדה שהחסידות יכולה להתפרש בכל כך הרבה אופנים, היא זאת שמושכת אליה רבים כל כך" אומר לי ידידיה מאיר. "רק תעיף מבט על מי שישב על הבמה קודם לכן. כולנו מוצאים את עצמנו קשורים בצורה כזו או אחרת לחסידות, וכל אחד מאיתנו מפרש אותה בצורה אחרת. לכל אחד יש את החסידות הפרטית שלו, המקום האישי שבו היא נוגעת בו, וזה מה שמייחד אותה והופך אותה לכל כך פופולרית".

בלי טרמפיסטים

הדברים של מאיר מחזקים אצלי את אחת השאלות המרכזיות שאיתן הגעתי למושב: אם הבעל שם טוב היה נכנס היום לחצר חסידית כלשהי, האם הוא היה מזהה את העולם אותו ייסד? לא רק אצלי השאלה הזו עולה, וחברי הפאנל מקדישים דקות רבות כדי לדון בשאלה זו.
"אני חושב שחסידות היא לכל אדם. במובן הזה המהפכה של הבעל שם טוב היא הצלחה" אומר יחזקאלי, "יכול להיות שהחסידות נוגעת בכל אדם רק בחלק מסוים בחייו, ולא בכל התחומים, אבל אין אדם שהחסידות לא נוגעת בו. הרי מה הרעיון המרכזי של החסידות? השמחה. כל אדם רוצה להיות שמח ולכן החסידות נוגעת בכל אחד. אם היה דבר כזה מגנומטר חסידות – בכל אדם הוא היה מצפצף, וזו הייתה מטרתו של הבעל שם טוב כשהוא ייסד את החסידות".
"אני דווקא חושב שזו שאלה שמצריכה עיון עמוק" אומר רט. "הרי כבר בדור השלישי של החסידות רבי נחמן יצא נגד החסידויות וטען שזו לא החסידות של הבעל שם טוב. הוא יצא נגד ההתברגנות של החסידות, נגד החצרות שסידרו לעצמן ג'ובים. הוא טען שלמהפכות יש שלושה שלבים: הדור הראשון הוא הדור האידיאליסטי, השני הוא אופורטיוניסטי והשלישי הוא טרמפיסטי. הוא דיבר על זה שצריך להיזהר מכל מיני טרמפיסטים שמחפשים דרך קלה ומוצאים אותה בחסידות, במקום שיידרשו לבוא, לעיין ולהעמיק. הוא באמת חשש שהאידיאליזם שמאחורי התנועה יישחק. אבל צריך לזכור – בכל תנועה החשש הזה קיים. כהיסטוריון, אני מסתכל על המהלך בגדול. זה נכון שבשוליים יהיו את הנצלנים, אבל אין ספק שהקדוש ברוך הוא הכין את החסידות כתרופה למכת השואה. החסידות הצילה דור שלם".
רט לא מסתיר את העובדה שלא כל עקרונות החסידות נשתמרו לאורך השנים. "הייתי באומן לפני כמה שנים. אני אישית סבלתי נורא, פחות התאים לי. אבל החלק המעניין קרה בערב ראש השנה. כנהוג, כולם הולכים למקווה. אני מגיע למקווה ואני רואה הרבה מאוד חסידים עם זקנים גדולים ופאות ומעילים. ואז כל אחד התחיל להוריד את הבגדים ופתאום ראיתי שלרבים יש קעקוע פה וקעקוע שם. לאחד יש נמר גדול, בשני מקועקע נשר וכן הלאה. וזאת באמת נקודה שנעלמה מהחסידות – חוסר השיפוטיות. החסידות קיבלה בעבר אנשים כמו שהם, בלי התניות. החסידות לא התנתה כמה דפי גמרא האדם צריך ללמוד ביום. היום זה נמצא רק בחב"ד ובברסלב".
"בדיוק בעניין הזה אני רוצה לספר לכם מי הוא החסיד האמיתי בעיניי" אומר מאיר. "במושב גימזו שבו גדלתי היה שטיבל של חסידי סאטמר. אחד מבעלי התפילה שם היה קצב. קראו לו ר' מיכאל ויזל ז"ל, והוא היה בעיניי התלמיד המובהק של הבעל שם טוב. הוא לא היה עושה ניסים או רב גדול. הוא היה תמים ופשוט. כל היום הוא היה מדבר על בשר ועל הקדוש ברוך הוא. כל היום הוא היה משוחח עם ה' ומדבר עליו. זאת החסידות של הבעל שם טוב, והיא קיימת היום בקרב חסידים".
"הבעל שם טוב היה מזהה את החסידות של היום. זה משהו חדש שיש בו את כל המרכיבים של חסידות, אבל הוא אחר" אומר לי נחשוני לאחר המושב. החסידות המקורית הייתה מאוד פשוטה. הלכו לרבי ושמעו מה הוא אמר. לא היו שיעורים בשפת אמת וכל זה. האופי החסידי היה שונה".
השינוי של האופי החסידי הוא מהלך בריא או אובדן דרך?
"זה איפשהו באמצע. אני אישית רואה בכך שהחלו ללמוד את הכתבים כדבר מאוד חיובי, למרות שחסרה האותנטיות החסידית. הייתי שמח שיהיה שילוב בין שני החלקים הללו".

קצת טירוף לא יזיק

אין זה סוד שכנס 'צמאה' הינו כנס חב"די. שיאו הוא ההתוועדות הגדולה של י"ט כסלו, הלא הוא חג הגאולה. רבים רואים בחב"ד, יחד עם חסידות ברסלב, כאלה שממשיכות את דרכו של הבעל שם טוב ומקרבות את הרחוקים מבלי לשפוט אותם או להתנות התניות, כמו שאמר רט. חברי הפאנל מעלים את הסוגיה במהלך הערב.
"הסיבה שאנחנו רואים את זה אצל חב"ד וברסלב זה בגלל שהן היו מוכנות להיכנס לתוך הבוץ בשביל למשוך משם את אלה שהגיעו למצב הכי נמוך, ולעזור להם לעלות" אומר יחזקאלי. "זה מזכיר לי שפגשתי פעם שליח חב"ד בריו דה ז'נרו בברזיל" מספר רט, "שאלתי אותו מה אבד לו בברזיל. רק שתבינו, מדובר בעיר חוף ברזילאית. הוא הסביר לי שהוא הגיע לרבי ושאל אותו האם להגיע לברזיל ולפתוח שם בית חב"ד. הרבי ענה לו מילה אחת: 'כפשוט'. זה הדהים אותי. הרבי אמר לו מילה אחת והוא הלך ושינה את כל חייו, והגיע לאחד מהמקומות שבעדינות נגדיר אותו כמקום די מאתגר לגדל בו ילדים שיהיו יראי שמיים ושומרי מצוות. שאלתי אותו אם הוא לא מפחד שהילדים שלו יתקלקלו שם, אז הוא ענה לי את דברי החיזוק שהרבי אמר לו: 'מה שפולט לא קולט', על בסיס ההלכה בדיני כשרות. זה הסוד של חב"ד, זה הסוד של ברסלב, ולכן הן אלה שמושכות אליהן את החסידים החדשים".
לאורך כל המושב אני מקבל את הרושם שכל אחד מהדוברים מגדיר את החסידות באופן אחר. הדבר הבולט ביותר, שכל הדוברים מזכירים אותו, הוא הרגש שבעבודת ה' החסידית. בתוך כל השיח הזה, אני מחפש איפה השכל נכנס בתוך עולם החסידות.
"מי אמר שהוא צריך להיכנס?" אומר לי רט. "לפני כמה ימים התקשרה אלי בחורה ורצתה להתייעץ איתי בקשר לבחור שהיא יוצאת איתו. היא אמרה שהיא לא יודעת אם הוא מתאים לה או לא. היא הסתכלה על זה בצורה מאוד רציונלית ושכחה לשאול מה היא מרגישה. כששאלתי אותה מה היא מרגישה כשהיא מדברת איתו היא תיארה לי התרגשות עצומה. לא תמיד צריך את השכל, ולא בכל דבר צריך שיהיה שכל".
"זה לא נכון לומר שאין שכליות בחסידות. יש שילוב של הדברים" אומר נחשוני. "תמיד היה בחסידות צד חווייתי, זה שהתבטא בשמחה, בשירה, בטישים וכל זה. ומצד שני יש גם את הצד השכלי של העמקות. כל מי שלומד חסידות יודע עד כמה היא רחוקה מלהיות אוסף ווערטים (רעיונות) יפים לדבר תורה ועד כמה קל להציג אותה ככזאת. בחסידות יש מאות ספרים שחוברו על בסיס ידע בכל מקצועות התורה והנוגעים לסוגיות בפנימיות התורה ובפילוסופיה יהודית. וכמו בכל מקצוע בתורה, אפשר ללמוד את החסידות בבקיאות, ואפשר בעיון – גאונות טמונה בתוך כתבי החסידות".
"כולם מדברים היום על ניאו חסידות, קרליבך ושירים וחושבים שאפשר על הדרך לחפף בהלכה" אומר מאיר על הבמה. "אבל חשוב להבין שזה לא נכון. החסידות היא לא רק הממד החווייתי. החסידות באה להעמיק את החשיבות של שמירת תורה ומצוות, שמירה על ההלכה, והלכה היא דבר שכלי. אמר לי פעם חסיד גור, יהושוע פריד, רעיון שמלווה אותי בזמן האחרון: היצר הרע הוא קמפיינר. הוא כל הזמן יושב עליך, ולא מתייאש לרגע. לעומתו היצר הטוב נותן מופעים חד פעמיים. הוא נותן הבלחה חד פעמית. מופע 'צמאה' פעם בכמה חודשים. והחכמה הגדולה היא לקחת את ה'בוסט' שהיצר הטוב נותן לך ולהוריד אותו לחיי המעשה.