מה עושים כשמתעורר געגוע בלב, אבל לא יודעים איך לממש אותו? איך לוקחים את כל ההשגחות הפרטיות וטווים מהן פאזל של אהבת השם הלכה למעשה?
כשנטע (40), אשת חינוך במקצועה כיום, חוזרת אחורה, לנקודת קבלת התורה שלה, היא מתמלאת בהתרגשות. בשיחה מלב אל לב היא משתפת אותנו ברגעי המשבר, הגילוי והקרבה.
נטע, תוכלי לתת לנו הצצה לרגעי ההתחלה של התשובה שלך?
"גדלתי בבית מסורתי במרכז הארץ. היו קידוש ונרות שבת, אבל שום דבר לא מעבר. כשאני מסתכלת על חיי אחורה וחושבת היכן פגש אותי הרהור התשובה הראשון, אני נזכרת בדודה שלנו שהייתה דתייה ופעם באה לבקר אותנו. היא הלכה בגינה וכולה התפעלות על הירוק והפרחים המלבלבים שנגלו מול עיניה. 'תודה בורא עולם על היופי שנתת בעולם שלך!' אמרה בקול כשהיא פורשת ידיים לשמיים. הייתי אז בת שש עשרה בערך, וזה הזיז לי משהו בלב. יש אלוקים בשמיים, אפשר לדבר איתו, להודות לו. זה כל כך יפה! אבל עדיין לא חשבתי כלל בכיוון של חזרה בתשובה", משחזרת נטע.
נס קטן עם כנפיים
"כשהייתי בת 21, סייעת גננת שמתקתקת במרץ גן של שלושים ילדות, התחיל אחי יונתן לשאול שאלות פילוסופיות ומהר מאוד כיפה התנוססה לראשו וחוטים מתנדנדים נראו בצדי בגדיו. יונתן הוא אחי הגדול, תמיד הערצתי אותו, ועכשיו כשראיתי אותו כך חשתי זעזוע של ממש. מה קשור שהוא משתגע ככה באמצע החיים? למה להרוס את הכול? שאיפתי הבלתי מוסתרת באותם ימים הייתה טיול אינטנסיבי בחו"ל וזה הכול. תכלית? עולם הבא? לא הכרתי שום דבר מכל זה.
"אחי התחיל לטפטף לי דיבורים קדושים ואני הקשבתי לו בהתחלה בתמיהה, אחר כך עם יותר הזדהות. פתאום אח שלי נראה בעיניי מורם מעם, מדבר על המשמעות של החיים. אבל הדיבורים הגבוהים עדיין ריחפו מעליי ולא התיישבו לי על הלב. הדבר המשמעותי הראשון שנגע לי בלב היה פרפר", מפתיעה נטע ומתארת סיפור ציורי:
"ישבתי עם אחי על ספסל בחצר, ולפתע פרפר נהדר רפרף מעלינו. הסתכלתי בגבו וראיתי מעין שני עיגולים שנראו כמו עיניים ונועדו להבריח את האויבים שלו. התפלאתי: נראה כאילו מישהו ישב עם מכחול וצייר אותם! זה היה כל כך מושלם ומדויק. אחי 'ניצל' את התפעלותי ואמר: 'מה רבו מעשיך השם', כשהוא מוסיף דיבורי אמונה: 'וכי פרפר כזה יכול לברוא את עצמו? ברור שיש מנהל לעולם הזה! גם אותי ואותך הוא ברא!'
"לא אמרתי כלום, אבל הפעם דיבורי התכלית של אחי הצליחו להיספג פנימה למקום עמוק ומקבל. חוץ מהעבודה בגן, עבדתי גם במשק בית. כשהגעתי באותו יום לבעלת הבית, היא ביקשה ממני לנקות את החלון הגדול בסלון. לקחתי את הספריי והמטלית והתקרבתי אליו, פותחת אותו לרווחה. תוך כדי שאני משפשפת את הזגוגית במרץ, אני רואה יצור מוכר מתיישב עליה. כן, זה היה פרפר ענק ויפהפה, דומה שתי טיפות מים לפרפר המושלם של הבוקר. מה קורה כאן היום? מה כל הפרפרים האלו רוצים להגיד לי? המילים של אחי עמדו לי על קצה הלשון. פתאום זה היה כל כך ברור שהיצור הזה מבקש ממני שאקשר את עצמי לאלוקים.
"הייתי חייבת לשתף את בעלת הבית בפלא שנגלה לעיניי. 'מירה, את חייבת לראות את זה!' קראתי אליה. היא הגיעה במהירות מסוקרנת. מה כבר ראיתי? 'תראי איזו ברייה מופלאה' אמרתי לה, בעודי מצביעה על הפרפר המדוגם שעמד בקצה העליון של החלון. אבל היא לא התרגשה, רק גיחכה כנגדי: 'כן! נפלאות האבולוציה'…
"הייתי מזועזעת. ידעתי שהפרפר הזה הוא ברייה אלוקית. לא יכול להיות אחרת. מאז התחלתי להקשיב ברוב עניין לאחי, שואלת שאלות ומרבה להתבונן. בשלב מסוים אחי התחיל לשכנע אותי ללכת לסמינר קירוב של 'ערכים'. 'מה אכפת לך?' אמר, 'את תיהני ותחכימי'. באותו זמן בקושי ידעתי משהו, ולא התחשק לי להוציא כסף על הרפתקה חדשה ולא מוכרת. חוץ מזה שתכננתי את הטיול הענק של חיי, וכל שקל נחסך עבורו בלבד. אבל אחי לא הרפה. 'זה סתם יצר הרע לא ללכת', הודיע לי. 'מי זה?' מצמצתי בעיניי. הרגשתי שאחי מכניס לי דמות חדשה לחיים. יצר הרע? לא שמעתי עליו מעולם…"
לא מוותרים עליי
"בסוף השתכנעתי והגעתי לסמינר ערכים, שהשפיע עליי עמוקות. אחי ראה את ההתעוררות שלי, והרגיש שהגיע הזמן להחזיר אותי בתשובה שלימה אחת ולתמיד. הוא פנה לחבר שלו שאחותו, הילה, חזרה בתשובה ולמדה במדרשת 'נווה ירושלים', וביקש ממנו שהיא תשפיע אליי שאבוא למדרשה. במקביל הוא התחיל 'לחפור' לי על נפלאות המדרשה, וכמה כדאי לי ללכת לשם… כשהילה יצרה איתי קשר, הייתי כבר חצי מעוניינת להגיע לאותו מקום זר ו'מדרשה' שמו. סיכמנו שהיא תבוא איתי לנסות ולטעום את נפלאות המדרשה. קבענו יום ושעה, וכמו ילדה טובה התייצבתי בזמן. אבל איפה הילה? כשהתקשרתי אליה היא התנצלה בטלפון. היא באמת רצתה ללוות אותי, אבל בדיוק כרגע היא לא נמצאת במדרשה מכל מיני סיבות…
"'קדימה, תיכנסי! מה הבעיה בעצם?' אמרתי לעצמי. נכנסתי לבניין בחשש. הבנות היו בשיעור, והתקרבתי לפתח החדר. להפתעתי, כולן חייכו אליי חיוכים רחבים. הן היו נחמדות כל כך, וזה היה נראה לי חשוד. למה, בעצם? הייתי שבעת קרבות מחוויות חברתיות מורכבות, והיה קשה לי לקבל את זה שהן סתם נחמדות אליי ולא זוממות משהו… אנחנו הרי לא מכירות! הכול היה שונה ולא מוכר, והרגשתי שזה יותר מדי בשבילי. מה הקשר שאלמד במדרשה עכשיו?!…
"ברחתי משם כל עוד נפשי בי, וחזרתי לחיי ההבל שקפצו עליי בגעגוע. בינתיים סיימתי לחסוך לטיול הנכסף. זהו, התכוננתי לנסוע…
ככה עזבת את הכול? אחרי שכבר נבטו בך ניצני תשובה יפים כל כך…
"לא בדיוק. באמת הזרעים כבר נטמנו בי עמוק, אבל הייתי צריכה להמשיך במסלול שטוותה לי ההשגחה. לא היו לי כלים להיכנס למסגרת של מדרשה. חזרה בתשובה היא תהליך לא פשוט, והחושך קודם לאור. אחי, שהבין לאן פניי מועדות, פעל עם טכסיסי מלחמה לעזור לי גם שם. לפני הטיסה הוא הגיע אליי במיוחד ובידיו חבילת דפים ענקית. 'מה זה?' לא הבנתי לאן הוא חותר. 'סיפור התשובה שלי' אמר בפשטות. לאחי יש כישרון כתיבה, והוא עשה מהסיפור שלו מכתב אוניברסלי להפצה. מכתב שמיועד לכל נשמה יהודייה שתקרא אותו. הוא שלח איתי המוני עותקים. 'תחלקי לכל יהודי שתראי!' הורה לי. 'ככה תהיי שליחת מצווה' אמר, 'זה ישמור עלייך, שליחי מצווה אינם ניזוקים'.
"לקחתי בצייתנות את הערמה והתחלתי ליישם. כבר במטוס חילקתי אותם לכל ישראלי שראיתי. ניסיתי גם לשמור שבת כמו שהסביר לי אחי. אמנם לא כל כך הצלחתי, אבל בשמיים לא ויתרו עליי…".
ישועה באושואיה
"במהלך הטיול הלכתי לאיבוד באושואיה, עיר גדולה מוקפת הרים בארגנטינה. הייתי לגמרי לבדי וזה היה מפחיד. לא הכרתי את השפה, אנגלית הם לא הכירו שם, ואת שם האכסניה שלי שכחתי. הייתי אבודה. אין לי שפה, כולם גויים. אני מסתובבת ברחובות חסרת אונים לחלוטין. מאין יבוא עזרי?
"יום קודם לכן הלכתי על המזח, וחברה לימדה אותי לשיר את 'שיר למעלות' בניגון המוכר של קרדונר. שרנו שתינו על החוף פעם ועוד פעם ועוד פעם. זאת הייתה חוויה מרוממת של קרבת אלוקים. עכשיו, כשהדמעות זולגות מעיניי, נזכרתי ב'שיר המעלות'. נזכרתי שיש השם בעולם, והוא יכול לעזור לי גם במציאות ההזויה אליה נקלעתי. עצמתי את עיניי ושרתי 'שיר המעלות', ואחר כך דיברתי איתו לראשונה בחיי דיבור אמיתי: 'השם, אם אתה פה, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות, אני אבודה בעולם!', התחננתי לעזרה. פתאום המציאות האלוקית הייתה מוחשית, ורק אותה ביקשתי…
"כשפקחתי את עיניי, ראיתי לתדהמתי את בעל האכסניה שלנו עומד בתחנת האוטובוס. הוא ידע עברית בסיסית, כי כל הישראלים באים אליו כבר שנים. רצתי אליו ושאלתי איפה האכסניה, והוא הסביר לי מיד לאן אני צריכה ללכת. הרגשתי שהשם יתברך שלח אותו בדיוק ברגע הנכון. זה היה נס של ממש. הייתי מרוגשת.
"בדרך חזור לארץ ידעתי שכמו שהשמש זורחת בשמיים, אני הולכת לחזור בתשובה. לא יכול להיות אחרת…"
וכך אכן קרה?
"זה לא קרה מהר כל כך. כשחזרתי מחו"ל עם המון רצונות טובים לחזור בתשובה נזכרתי שוב בהילה, האחות של החבר של אחי, זו שלא פגשתי מעולם. רציתי מאוד לפגוש בה. לא הכרתי בכלל חוזרות בתשובה, וביקשתי לעצמי קשר לאחת כזו. התקשרתי אליה, אבל זה התפספס פעם אחר פעם. כך חלפו הימים ולא הצלחנו להיפגש, כשהצימאון הפנימי שלי רק הולך וגובר. להיות לבד בתהליך התשובה – זה אחד הדברים הקשים. אחי היה בישיבה ולא היה זמין לי. ואני, עם לב בוער שרוצה לחזור בתשובה ואפס השכלה יהודית, שרה לי את 'שיר המעלות' ומחכה לישועה".
שרשרת של השגחות
"באותו זמן הזדמן לי להגיע לתל אביב, במטרה להיפגש עם כמה חברות מהעבר במסעדה. בחזור חיפשתי את תחנת האוטובוס שתיקח אותי הביתה. היא הייתה די מרוחקת, ועוד בטרם התקרבתי אליה זיהיתי בתחנה דמות עם חצאית… התרגשתי. כל דבר שקשור לבורא עולם הפך לאטרקציה אמיתית בעיניים של החוזרת בתשובה שהייתי. הגעתי לתחנה והתחלנו לדבר. התברר שהבחורה הגיעה מפגישת שידוכים, פטפטנו קצת, ואז – רגעים לפני שהאוטובוס הגיע – היא פלטה: 'יש לי אח בירושלים בישיבה של בעלי תשובה', ואני השבתי לה בפשטות: 'גם לי!' עוד כמה שניות חלפו. היא כמעט עלתה לאוטובוס ואז ירד לי האסימון. 'תגידי, את הילה?!' היא עיגלה עיניים. 'נטע!' היא קראה כנגדי. כמה ניסינו להיפגש, וכך, כשהיא חוזרת מפגישת שידוכים ואני ממסעדה נידחת… לבסוף נפגשנו!
"הרגשתי את ההשגחה מלווה אותי יד ביד. רציתי כל כך לפגוש בנשמות שעשו תהליך, והשם שלח לי. עם זאת, עדיין לא מצאתי בעצמי את העוז לנסות שוב להיכנס למדרשה.
"בהזדמנות נוספת מצאתי את עצמי במפגש מכונן. ישבתי עם חברה מפעם, כשחברה משותפת נוספת הצטרפה והמראה שלה העיד על משהו חדש שנרקם בינה לבין בורא עולם. 'היי נטלי, למה יש לך חצאית? מה, את חוזרת בתשובה?' שאלתי מיד. 'כן!' הודיעה לי בחיוך גדול, וסיפרה על אור חדש שחדר לחייה. 'גם אני חוזרת בתשובה!' הפתעתי את שתיהן, אפילו שלא נראיתי כך בשום אופן… 'אבל תוכלי להסביר לי איך עושים את זה?' עולם התשובה נדמה לי כהר בלתי עביר. 'איך מתחילים? מה עושים? אני כל כך רוצה!'
"נטלי שמחה בי כמוצאת שלל רב, ומאז הייתה אוספת אותי מדי יום לשיעורי תורה. בזכותה זכיתי לכל כך הרבה טוב".
ואיך הגעת שוב למדרשה?
"זה היה סיפור ארוך. אני ונטלי נהיינו חברות לדבר מצווה. הולכות יחד לשיעורים ומתחזקות. בשלב מסוים החלטנו לעצמנו שצפת, עיר הרוח, היא המקום הנכון עבורנו. נעלה לצפת, נמצא איזה מקום לגור, איזה מקום ללמוד, נסתדר כבר… מה שלא ידענו הוא, שכשבאים בלי כלים לעיר הרוח – אפשר לעוף באוויר…
"הגענו בחודש אלול, והתאכסנו בעיר העתיקה. נטלי קנתה סידור גדול, אך לא היה לה כל מושג איך משתמשים בו. בסוף היא פשוט קראה את הסידור כמו סיפור בהמשכים, מההתחלה ועד הסוף… סיימה ושוב התחילה, כולל כל התוספות לחגים. המצב שלי לא היה יותר טוב. אני זוכרת את עצמי ביום כיפור עומדת בבית הכנסת ולא מבינה למה התפילה לא נגמרת. כמה הם מתפללים שם?! בשלב מסוים, מרוב קושי, כמעט בכיתי. הרגשתי שאין לי כוח להגיד עוד מילה. מהר מאוד הרמנו דגל לבן וחזרנו לירושלים. נטלי לביתה, ואני למדרשה שתעצב לי את הזהות החדשה ותכניס אותי לתבנית מסודרת, כדי שלא אתפרק מרוב אורות".
ואיך התאקלמת שם הפעם?
"בשלב מסוים הבנתי שבעולם החדש אנשים מחייכים וטובים זה לזה סתם כי זו מצווה. אני זוכרת את עצמי יושבת בביתו של הרב מצגר, מייסד המדרשה, ולא מוצאת את המילים. אני רואה את כל הספרים בארון הענק שבביתו. הרב יושב, הרבנית גם היא שם, ואני מתחילה לרעוד. אימאל'ה! אני יושבת מול רב קדוש! 'תספרו לי קצת על עצמכם' מבקש הרב. ואני בתגובה רועדת והדמעות זולגות וזולגות… לא מצליחה להוציא מילה. הרב מוציא חבילת טישו ובזה זה מסתיים. הוא מודיע לי מתי אני מתחילה. התקבלתי כתלמידה מהמניין!"
ככה? בשערי דמעות נכנסת לעולם התשובה?
"אוהו, כמה דמעות! בתחילת הלימוד במדרשה הייתי בוכה שעות. כל לימוד חדש האיר לי באור יקרות. נבראתי מחדש! הרגשתי שהשם נתן לי אפשרות בתוך העולם המבולבל הזה להתחיל את החיים מחדש. זה היה חזק. כל בעלת תשובה מתגעגעת לרגעים הקיצוניים האלו של ההתחלה, לתחושות החזקות והעוצמתיות שאי אפשר לשחזר אחר כך. ואלו שלא היו שם – צריכות להודות להשם שהן ניצלו מכל כך הרבה דברים קשים. כי באמת, לחזור בתשובה אפשר גם בתוך הדת. יש לי חברות חרדיות שמגדירות את עצמן כבעלות תשובה. גם אם נולדת לתוך האור, את יכולה תמיד לחזור בתשובה ולגלות את עצמך מחדש".
איך הצלחת לעשות שינוי בצניעות?
"הצניעות הייתה תהליך מורכב. בהתחלה קיבלתי על עצמי בגדים שכיום אני יודעת שהם נקראים "לא צנועים", אבל אז הרגשתי שיא הצנועה איתם… את ההצלחה שלי לעבור למראה צנוע לחלוטין אני זוקפת לתפילה פשוטה ותמימה שקיבלתי עוד בימים הראשונים במדרשה. הדבקתי אותה על דלת הארון ואמרתי אותה בדבקות מדי יום, ואפילו כמה פעמים ביום. זה הלך כך:
ריבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שתזכה אותי, בתך ___ בת _____ ללכת במלבושים צנועים והתנהגות צנועה כרצונך באופן שיהיה לך נחת רוח ממני, והכול מתוך חשק ושמחה של מצווה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי.
"התפילה הזו החליקה לי את הדרך ופתחה לי שערים, הרבה יותר מהספרים שקראתי וההרצאות ששמעתי בנושא הצניעות. תפילה זה מעל הכול".
יש לך כנפי רוח
ואיך רבי נחמן נכנס לחייך?
"'נווה ירושלים' הוא מקום ליטאי בהגדרה, אבל חברה חדשה שפגשתי שם, מיה שמה, כבר נתפסה חזק בשק של רבינו. במדרשה לא דיברו דיבורי ברסלב, אבל בחדרי הפנימייה התקיימה מחתרת… מיה החביאה ספרים, וכולנו למדנו יחד את הדיבורים הקדושים של רבינו. הלימוד הזה הכניס בתוכנו כזו מתיקות ואור והחלטתי שאני שייכת לברסלב. לא הייתה אפשרות אחרת.
"יום אחד התקשרה אליי שוב נטלי חברתי, שכבר זכתה להינשא, ובפיה בשורה מרעישה: 'בעלי פגש את בעלך באומן! הוא מנגן בגיטרה, שתדעי!'. התרגשתי. רציתי מאוד למצוא כבר את זיווגי ההגון. אחרי בירורים והתלבטויות נפגשנו, ואכן זה היה בעלי. נטלי הייתה שליחה מדהימה עבורי לקבל עול מלכות שמיים, וגם הייתה השדכנית שלי.
"ברוך השם, גם אמי זכתה לחזור בתשובה. אחי הקטן הצטרף מאוחר יותר, הולך בדרכו של יונתן, האח הגדול שזיכה את כולנו. רק אבי ואח אחד נשארו מאחור, כשגם להם יש נקודות טובות כמובן. בעם ישראל יש צימאון עצום לרוחניות. נראה שיש תור ארוך־ארוך בדרך לשערי התשובה. כל עם ישראל עומד בתור, מחכה להיכנס לעולם התשובה באמת. כל אחד בתורו עושה את המהלך, ובינתיים עם ישראל צדיקים – רובם ככולם מלאים בהרהורי תשובה ורצונות קדושים. במהרה נזכה כולנו לומר שוב 'נעשה ונשמע' בגאולה העתידית, אמן!"
הפרפר שהופיע פעמיים בחייה של נטע לא היה אפוא רק מראה מרהיב – הוא היה שליח ה'. שליח של התעוררות, של הכרה. לפעמים כל מה שצריך כדי להמריא הוא רק לעצום עיניים, לשיר שיר פשוט – ולבקש. והכנפיים? הן ניתנו לנו כבר מזמן.
