פעם בשבוע הן מגיעות לשם. בידיהן שקיות עמוסות חומרי יצירה, קערה ענקית של בצק להפרשת חלה ומארזי כיבוד. הן מסדרות כיסאות בצורה מעגלית סביב השולחן הרחב, ובמקביל הן עוברות במסדרונות וחדרי מחלקת 'הריון בסיכון', מזמינות ומדרבנות את כל מי שיכולה לבוא. והן באות. דתיות עם חילוניות, חרדיות ומסורתיות, כולן מתקבצות יחד.
"אנחנו מתחילות?" כולן ישובות סביב השולחן והפעילות מתחילה. וכשהנשים מתחילות ליצור עם הידיים ולהפעיל אותן, גם משהו מבפנים נרגע. תוך כדי היצירה הן מדברות על הרגשות המבעבעים מבפנים. לפעמים אחת הנשים משתפת בקושי שהיא חווה וכולן מקשיבות לה ומשיבות בדברי חיזוק, ולפעמים רק מושכות במכחול צבעים סוערים ונותנות ללב פורקן. אבל תמיד-תמיד הן יוצאות מהפעילות מלאות מחשבות טובות ותקווה, וגם עם הברכה של הפרשת החלה שסגולתה גדולה ללידה קלה, לתינוק בריא ולכל הישועות.
לפעילות המיוחדת של תפארת טויסטר, מורה לאמנות מרחובות, ובתה רבקה לרמן שליחת חב"ד במרכז הרפואי 'שיבא', התוודעתי דרך ביקור אצל חברה המאושפזת במחלקת הריון בסיכון שם. "איזה יופי!" החמאתי לה על מנדלה יפה מצוירת על צלחת שהייתה מוצבת מאחוריה. "מי הכין לך?" שאלתי. התפלאתי מאוד לשמוע שהיא עצמה הכינה את היצירה, בין כותלי המחלקה. עיניה אורו כשסיפרה על הפעילות המיוחדת, וכמה כוחות ושמחה היא מכניסה בה בתוך המציאות המורכבת של הריחוק מהמשפחה המתגוררת בצפון הארץ והדאגה לילדים הקטנים שנשארו מאחור.
כשאני שואלת את תפארת טויסטר כיצד הגיעה להתנדבות במחלקה, היא מספרת לי שלא תכננה להגיע לשם. זה התגלגל לידיה בהשגחה פרטית מדוקדקת. תפארת עברה בחייה את הניסיון הזה של הריון בסיכון, ואם ההתמודדות שלה יכולה לעזור לאיזו אישה היא תחלוק איתה בפתיחות את סיפורה. עכשיו היא נעתרת לשתף גם אותנו בסיפורה המיוחד, שיש בו אובדן ותקומה והמון תובנות לדרך, לכל דרך.
גאוות יחידה – והתפכחות
תפארת, ספרי לנו על העבר שלך.
"נולדתי בשנת תשי"ט (1959) בקיבוץ גלאון של 'השומר הצעיר', סמוך לקריית גת. אמי הייתה צברית, סטודנטית למשפטים, כשהגיעה להתנדבות בקיבוץ. מהר מאוד היא העדיפה את החיים האקולוגים שמצאה בו על פני אלו העירוניים. תמיד חלמה להיות רועת צאן כמו אבותינו, וחיי הטבע של הקיבוץ קסמו לה. אבי היה ניצול שואה שנולד בפולניה, ודרך תנועת השומר הצעיר עלה ארצה. הוריי היו בעד אחוות עמים. לאחותי הגדולה קראו שרה על שם הסבתא, ולי קראו הגר בגלל האידיאולוגיה. הגר הלא הייתה שפחת שרה ואמו של ישמעאל, ומה יותר מתאים מאשר שיקראו לבת השנייה על שמה? כך ינציחו את ערכי אחוות העמים והשוויון בהם דגלו. אחותי, אגב, קינאה בי על השם המודרני והמתנגן שקיבלתי", משתפת תפארת שאת השם 'הגר' השאירה לימים כשמה השני, ובעצת רב הוסיפה את השם 'תפארת' שהיא אחת מעשר הספירות המסמלת מיזוג של החסד והדין".
איך היה לגדול בקיבוץ?
"בתור ילדים הייתה לנו גאוות יחידה. היינו מסתכלים על העירוניים מלמעלה למטה. אתן לך דוגמה, כשראיתי ילדות מתהלכות עם נעלים אדומות זה הצחיק אותי. מה השטויות הללו? למה צריך את כל הקשקושים האלו? בקיבוץ כל הילדים הולכים עם נעליים חומות זהות, גם הבנים וגם הבנות. היו לנו חולצות פלנל משובצות, ובכלל – האווירה הייתה של פשטות ושוויוניות.
"גדלנו בבית ילדים. ולמרות כל החסרונות שבדבר, בזכות השהייה בו לא נחשפנו לוויכוחים בין הוריי שהתגרשו כשהייתי רק בת שלוש".
בנוסף לפשטות, אומרת תפארת, היו בקיבוץ יתרונות של פיתוח האמנות ופתיחות לתרבות ולטבע: "בקיבוץ הייתה מפותחת תרבות המוזיקה והריקוד. היו לנו שיעורי נגינה וריתמיקה והצלחנו בהם מאוד. שיטת הלימוד הייתה של 'בית ספר פתוח', ללא מבחנים וללא תחרותיות. דבר נוסף שהיה חזק בקיבוץ הוא ערך העבודה. הקיבוץ היה נגד שילוב פועלים זרים ואנחנו עשינו במו ידינו הכל. 'קריירה' הייתה מילה שלילית. הקיבוץ עשה רוטציה בין חבריו. אם עבדת כמה שנים באותה עבודה – מעבירים אותך לעבודה אחרת, כדי שלא יהיה מונופול לאף אחד".
האם תמיד הרגשת שהקיבוץ הוא המקום המתאים עבורך?
"האופוריה של הקיבוץ נסדקה כשהגעתי לגיל ההתבגרות. אז הגיעו מתנדבים מבחוץ שהרסו את התרבות השמורה יחסית, והנוער עשה ככל העולה על רוחו כולל שימוש בסמים והפקרות, לא היה מי שימנע אותו מכך. גם בעניין העבודה המשותפת בקיבוץ, ערך השוויון כבר לא התאים לאינדיבידואליות המתפתחת של בני האדם. אט אט נסדקו סדקים בחומת הקיבוץ, והרבה החלו לעזוב".
מתי עזבת את הקיבוץ?
"באמצע גיל ההתבגרות אמי עזבה את הקיבוץ לטובת חיים רגילים בתל אביב, שם נישאה בשנית. בהמשך נמאסה עליי השהייה בבית הילדים, ועברתי לגור אצלה כשאני נכנסת לתיכון 'תלמה ילין' לאומנויות בגבעתיים. השינוי הגדול שחוויתי בין שיטת הלימוד בקיבוץ לבין לימוד למבחנים ובגרויות בעיר, היה קשה עליי מאוד. הרגשתי כמו שפחה לציונים. בקיבוץ, העיקר היו הערכים החברתיים ולא הלימוד, ואילו כאן גיליתי עולם חומרני של הישגיות ותחרותיות".
אורח החיים בקיבוץ הפך את תפארת לאנטי דתית. גם עכשיו, כשתחושה עזה של ריקנות מילאה את ליבה, אחר שהרעיון הקיבוצי הלך ונשבר מול עיניה ולא הייתה לה כל אלטרנטיבה שתמלא אותה במקומו, היא לא חשבה שעולם התורה בא בחשבון – אבל לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות עבורה.
משהו חדש נפתח
מתי לראשונה נפגשת עם העולם הדתי?
"כשהגעתי לצבא, נכנסתי לקורס הדרכת טיולים קדם צבאי במסגרת בית ספר שדה. היו איתי בנות דתיות מהשירות הלאומי, ואני באתי אליהן בגישה של עליונות. רציתי להאיר את עיניהן על הבורות בה הן שרויות, אבל דווקא ההפך קרה. על כל שאלה, הייתה להן תשובה מפורטת. אחת מהן הייתה בעלת תשובה, והיא אמרה לי: 'את רוצה ללבן דברים? בשמחה, בואי נדבר על זה'. כך היינו פותחות נושאים טעונים מכל הכיוונים, כשהיא בכישרון רב מנטרלת להם את העוקץ.
"לאט לאט הבנתי שאני היא זו שגדלה תחת שטיפות מוח. אומנם מבחינה פוליטית לא השתניתי, אבל בחומת ההשקפה שלי נסדקו סדקים ראשונים. הבנות היו לוקחות אותי להתארח איתן בשבתות אצל הרב בלייכר ברמות שפירא ובהמשך גם בישיבת שבי חברון. בנוסף התחלתי ללכת למכון מאיר ולישיבת הרב קוק לשמוע את הרב אבינר, וכך צעד אחר צעד התקרבתי ליהדות. באותו זמן כבר הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי, דורון, ולקחתי אותו איתי לשיעורים ולשבתות. בעלי היה מוזיקאי ושקוע בעולם המוזיקה, אך לא הייתה לו התנגדות לעולם החדש שגיליתי".
שמעת כל כך הרבה יהדות, האם כבר התחלת לקיים מצוות?
"אומנם שמעתי המון, אבל בהתחלה לא הייתי בכלל כלי ל'נעשה ונשמע'. לא יכולתי להבין איך אפשר לקיים מצוות בלי להרגיש. וגם כשאמרו לי: 'את לא תוכלי להרגיש את הטעם עד שלא תאכלי את הפרי המתוק. תקיימי מצוות ותביני כמה טוב' – לא קיבלתי את זה, והמשכתי לשוטט ולחפש בעולם הגדול. בשלב מסוים נישאתי לבעלי, שהיה צ'לן מבטיח, התחתנו בחתונה צבאית על עגלה של טרקטור – לא הייתי בקטע של חתונה בכלל – ויחד עזבנו את הארץ לטובת לימודים בארצות הברית".
תפארת ודורון טויסטר מגיעים למערב ארצות הברית, לאוניברסיטת אינדיאנה, וחווים הלם תרבותי. "הריקבון שמצאנו בחברה היה מוחשי. הכל היה סביב האגו והקריירה. כל אחד ניסה להיות הכי הכי, ואת המשפחתיות זנחו מאחור. בעלי התפכח כשראה את הערכים הגרועים של החברה, וגם אני הפכתי לימנית יותר ויותר אחרי שראיתי בעיניי שסטודנטים מוסלמים לא מבקשים שלום. גם כשבאתי אליהם בנחמדות ואמרתי להם: 'אנחנו בעד דו-קיום ואפשר לחיות ביחד', הם היו נגד והמשיכו להפגין נגד ישראל. לדבר איתם היה כמו לדבר לקיר. התמימות והאמונה שלנו בשלום נשברו לחלוטין".
שברים של אמונה
תפארת לא מתקדמת מבחינה דתית, אבל כל הזמן מתבשלת מבפנים. "היה לי רדאר ליהודים. זיהיתי אותם. ראיתי את ההבדל בין יהודי לגוי, ובמקביל הרגשתי שאין לי ברכה בחיים. לקראת סוף הלימודים רצינו כבר ילדים, אבל זה לא צלח. היו לי הפלות חוזרות ונשנות".
מה עשית עם תחושת החיסרון הצורבת?
"חיפשתי לקיים איזו מצווה, וחשבתי שאולי נרות שבת יהיו מתאימים. באוניברסיטה היה מרכז של ארגון 'הלל' לסטודנטים ובתוכו מצאתי רב קונסרבטיבי. באתי אליו ושאלתי: 'מתי מדליקים נרות שבת?' הנשמה שלי ביקשה לעצמה את אור השבת. "WHENEVER YOU FEEL" (מתי שאת מרגישה) ענה. זה היה קצת תמוה, כי ידעתי עוד מהארץ שיש זמן להדלקת נרות, אבל לא הכרתי רב אחר. בהמשך פגשתי רב של חב"ד שהיה מגיע לקמפוס מדי כמה חודשים, ובעזרתו התחלתי לקיים כל מיני מצוות. שוב מצאתי את עצמי בהריון, הפעם אני מתקדמת, חודש רודף חודש – והנה אני בחודש תשיעי. אבל שוב, לצערי, העניינים הסתבכו והייתה לי לידה שקטה. זה קרה ביום כיפור…".
קשה! ודווקא כשזה היה כל כך קרוב… איך הגבת?
"זאת הייתה נקודת שבר נוראה. נותרתי המומה ומזועזעת. יחד עם הצער הצורב שמילא אותי ואת בעלי, הרגשנו שהחיים לא בידינו וקיבלנו יראת שמיים. מכאן הדרך הייתה סלולה. התחלנו לשמור שבת, ולקבל על עצמנו עול תורה ומצוות. מיד אחרי ההפלה, פתאום נפלה בי מחשבה שאת התינוקת שלי אני רוצה לקבור בקבורה יהודית. הרב הקונסרבטיבי אמר לי שלא משנה היכן אקבור אותה, וגם בית העלמין הכללי יכול להתאים, אבל אני הרגשתי שאני לא רוצה. הרב החב"די מהקמפוס היה השליח לעזור לנו. הוא התעסק במסירות בקבורה, ובזכותו התינוקות שלנו נטמנה בבית העלמין היהודי.
"בינתיים סיימנו את הלימודים ובעלי קיבל הצעת עבודה מצוינת בדרום אפריקה כצ'לן, אבל כשהבנו שהעבודה תכלול עבודה בשבת – ביטלנו הכל. כך התחזקו עוד ועוד – ופתאום, במהירות, אני מוצאת את עצמי שוב ב… הריון!
"ההריון לווה בחששות כבדים, הרופאים כעסו, איך קרה דבר כזה? הספקולציות שלהם היו מלחיצות מאוד ואני הייתי דאוגה מאוד. מה יהיה? מה עוד מצפה לנו? במהלך ההריון החלטנו לחזור לארץ. הבנו שזה המקום המתאים ביותר עבורנו. רק בארץ דורון יוכל לשמור שבת גם כנגן בתזמורת, כי בארץ לא מחייבים נגנים לנגן בשבת".
להפסיק עם ההצגה?
"בדרך לארץ פגשנו שלוחי חב"ד שהציעו לנו לכתוב בקשת ברכה מהרבי מלובביץ זי"ע. ואכן, כתבתי לו מכתב, כשאני שופכת על הדף את כל מה שעברנו… נתתי לשליחים מכתב בלי כתובת נמען, כי עוד לא ידענו היכן נתגורר. ואומנם מכתב תשובה לא קיבלתי פיזית, אבל את הברכה של הרבי ראיתי בעיניי.
"הגענו לארץ והתמקמנו בבאר שבע, שם הייתה תזמורת 'סימפוניטה באר שבע'. הייתי בהריון בסיכון, כמובן, ומצויה תחת השגחה רפואית. הייתי ממש שבורה אחרי מה שעברתי, עד כדי כך שכשבירכתי ברכת המזון ואמרתי "ולא לידי מתנת בשר ודם", התחננתי להשם בליבי שלא אצטרך לאמץ ילד… בסוף יילדו אותי בשבוע שלושים ושמונה, והשם זיכה אותנו להיות הורים אחרי שנים של ציפייה! זאת הייתה התרגשות שאי אפשר לתאר. כנראה הנשמה הזו הייתה צריכה להיוולד בטהרה".
מה היו תגובות המשפחה?
"כולם התרגשו איתנו, אבל יחד עם ההתרגשות היו תגובות כלפינו בסגנון: 'מספיק, לא צריך יותר, קיבלתם כבר מה שרציתם, אפשר להפסיק את ההצגה' – כשהם מכוונים לעניין הדתי. עד עכשיו לא העזו להגיד לי מאומה אחרי מה שעברתי בעיצומו של יום כיפור… אבל כשלעצמי, אם עד עכשיו זכיתי לתשובה מיראה, עכשיו התחלתי את התשובה מאהבה.
"חשוב לי לציין שסבתי הדתייה הייתה פשוט מאושרת. זה פייס אותה על כל השנים הקשות שעברה. היא באה ממשפחה של חסידי בעלז שנספתה כולה בשואה הארורה, וכל חייה ביכתה את התרחקותו של אבי מהמקורות. סבתא נשארה תמיד נאמנה לבורא עולם, גם כשאחרים 'רכבו' על הסבל הפרטי שלה. 'איפה אלוקים שלך היה בשואה?' היו מקנטרים את דמותה האדוקה. היא ביכתה גם את אובדנה של בתה שלא הצליחה להציל, ואליי תמיד הייתה קשורה בקשר מיוחד. היא אמרה שאני דומה לאותה הבת שנספתה. גם אני בתוכי הרגשתי קשר לא ברור לאותה ילדה שלא הכרתי, ולכן התינוק הזה הייתה רפואה לכל המשפחה".
אחרי ישי הקטן הגיעו עוד אחים ואחיות, הכל היה רגיל?
"בחסדי שמיים מאז הכל היה בסדר. אחרי ישי הגיעה נחמה, הבת שניחמה אותנו על מות אחותה הגדולה. הרופאים עדיין נזהרו, למרות שהול היה כבר רגיל לחלוטין. אבל אחר כך ילדתי בלידות טבעיות עוד שישה ילדים".
אז באותה עת אתם זוג צעיר של בעלי תשובה ומוזיקאים בבאר שבע, איך הפכתם סופית לחב"דניקים?
"חיפשנו מישהו באוניברסיטה שימשיך להדריך אותנו, והגענו לרב יחזקאל סופר שהתברר לנו כחסיד חב"ד ורב הקמפוס. הוא הזמין אותנו לשיעורי תניא, וכך התחלנו ללמוד את תכני החסידות. בהמשך, כשעברנו לגור ברחובות, הכנסנו את הילדים לחינוך חב"די. לא חשבנו שנהפוך לחב"דניקים כל כך מהר, אבל דרך הילדים מאוד התקרבנו. "מתי כבר תחבוש כובע?" היה שואל הבן את אבא שלו, שהיה חייב להיעתר… כל המסלול התחיל מהילדים. כך הלכנו והתקדמנו, עד שהיום אנחנו חב"דניקים שזוכים לעזור לילדינו השליחים, ברוך השם".
אמנות באמונה
ואיך האמנות הגיעה אצלך לשליחות?
"אני מורה לאמנות שנים רבות, ורואה שליחות להכניס לתוך האמנות את היהדות שלנו, כמו שהבעל שם טוב לימד על יסוד הפסוק "בכל דרכיך דעהו". את האמנות שלי אני מכנה: 'אמנות באמונה'. חוץ מללמד בבתי ספר, אני עורכת עוד כל מיני סדנאות ופעילויות, ואחת השליחויות המיוחדות שלי נערכת במרכז הרפואי 'שיבא'".
איך בדיוק מתחילה פעילות ססגונית כזו בין קירות לבנים של מחלקה רפואית?
"כאמור, בתי רבקה היא שליחת חב"ד בשיבא. אחת האחיות בצוות, גרושה שהייתה חברה שלה, פנתה אליה בבקשה: 'בואי נעשה הפרשת חלה לנשים המאושפזות במחלקה שלי'. זאת הייתה מחלקת הריון בסיכון, ואכן בתי גייסה אותי לפעילות. באתי עם ציוד האומנות שלי ובתי באה עם הבצק. האחות בירכה בכוונה על הפרשת החלה, ואחר כך עשינו עם הנשים מלאכה. אותה אחות הביאה כיבוד עשיר והשקיעה כסף רב בפעילות הזו. באותו יום, אחת האחיות הציעה לה הצעת שידוך, ותוך חודשיים הם נישאו. הסיפור הזה ריגש את כולם. האחות הזו כבר עברה משם למקום אחר, אבל אנחנו המשכנו!" מספרת תפארת בחיוך על דריסת הרגל הראשונה במקום, שאחריה הפעילות התמסדה לפעם בשבוע.
ספרי לנו על התוכן שאת משלבת בפעילות.
"במהלך הפרשת החלה אני מספרת לנשים שעם ישראל הוא כמו פירורי הקמח, והמים זו התורה שמדביקה את הקמח והופכת אותו לעיסה אחת, ואנחנו מבקשות לעצמנו שמרים – אוויר לנשום ושמחה. אני לא מאריכה בדיבורים, כי אני רוצה שהתוכן יהיה קליל וישרת את העיקר – לגבש את הנשים היקרות וליצור שיח ביניהן. למחלקה מגיעות כל הזמן מאושפזות חדשות מכל מיני מקומות בארץ: מקצרין ועד אילת, מצפת עד באר שבע. זו מחלקה טובה מאוד, והרבה נשים מעדיפות להתאשפז דווקא בה. ראינו שהפעילות הזו כל כך מתבקשת ומרימה לנשים את מצב הרוח. קצת תעסוקה לידיים, משהו לנפש – וההבדל הוא שמיים וארץ. זה עושה להן כל כך טוב!
"אחרי שמפרישים את החלה, צריך לאפות אותה בתנור אחד. בתי לוקחת את החלות שהכינו הנשים אליה הביתה ואופה אותן אצלה. היא גרה במעונות של בית החולים, וכעבור שעה היא מביאה לנשים את החלות האפויות והריחניות, כשכל אחת מקבלת את החלה שלה".
איך עובדת הדינמיקה הקבוצתית שנוצרת בפעילות?
"הנשים כולן נמצאות במצב רגשי לא פשוט. יש נשים שזהו ההריון הראשון שלהן, יש כאלו שהשאירו אחריהן בית שוקק ילדים ועוד. אנחנו נותנות להן לדבר, הן משתפות אחת את השנייה, מחזקות זו את זו, ותוך כדי כך מתאחדות. כשיש אישה שעומדת ללדת – אנחנו נותנות לה את הזכות לברך על הפרשת החלה. לפעמים אני מביאה להן קלפים טיפוליים, נשים בוחרות ומשתפות מה מעלה להן הקלף. 'לשחרר' אומרת אחת מהן, כשהיא מתעמקת בקלף. 'הילדים יסתדרו גם בלעדיי, עכשיו אני צריכה לשמור על האח החדש שלהם…'. היא לא היחידה שאומרת כך, כמעט כולן עוברות שם לימוד חדש. זה לא פינוק להיות במחלקה הזו, זה פיקוח נפש, והן צריכות לעבור בראש את התהליך הזה – לקבל את המצב ולהשלים איתו ברגשות חיוביים, ולתת לקדוש ברוך הוא לנהל את האירוע.
"בנוסף, אנחנו עובדות הרבה על התחזקות. מדברות על הזכות להביא לעולם את הדור הבא של הילדים, וכמה עכשיו – בתקופת המלחמה, כשאיבדנו כל כך הרבה אבדות יקרות – זה עוד יותר חזק. אנחנו מדברות על כך שההמתנה היא מתנה, ושבסוף נראה את הטוב, וכמה חשוב להסתכל בינתיים על החיובי. נכון, זו מציאות שנכפתה עלינו, לא בחרנו להיות כאן, אבל יש לזה משמעות".
תפארת, שתפי אותנו בסיפור שחווית במחלקה.
"במחלקה שהתה אישה מצפון הארץ שדווקא כבר הייתה אחרי לידה, אבל לילד הייתה צהבת ודופק מואץ, ולא יכלו להכניס לו מנת דם שהייתה דרושה לו. הוא היה בטיפול נמרץ, וראינו אותה כל הזמן בוכה. היא נראתה חלשה ואומללה כל כך. הזמנו אותה להפרשת חלה, היא אפילו לא ידעה מה זה אבל הסכימה לנסות. היא בירכה כאילו לא בירכה מעולם בחייה, ואחר כך גם לשה את הבצק. 'בצק הוא כמו ילד', אמרתי לה, 'מגדלים אותו ומרחיבים אותו והוא מתפתח לאט לאט, ובעזרת השם עוד מעט תלושי ותגדלי גם את התינוק שלך…' היא התחילה לחייך ואחר כך עשתה איתנו גם את היצירה. בהמשך, בערב שבת סיפרו לי שהיא הדליקה נרות שבת, וברוך השם הדופק ירד לתינוק, הצהבת השתפרה והילד הבריא! אפילו הברית הייתה בזמן…"
מיוחד!
"לראות את הפלא האלוקי של תינוק חדש, זה הדבר הכי מרגש בעולם. אני זוכרת שבזמן החזרה בתשובה שאלו אותי: מהי בעינייך היצירה הכי גדולה? עניתי: להביא ילדים לעולם! זו מולטימדיה אינסופית וגם יצירה שיוצרת יצירה, היצירה הכי גדולה שתוכלי ליצור בחייך. אשרי כל אמא יהודייה שמביאה חיים לעולם".
