ה' מודיע למשה רבינו שהוא לא יוביל את עם ישראל לארצו, ובלי להסס, ובגלל היותו העניו מכל אדם, הוא מיד מבקש מה' למנות רועה. ניזכר רגע, מה שם הפרשה שלנו? ומי לא מזמן הפגין אומץ ותושיה? לא צריך לחפש רחוק. או אולי כלב בן יפונה מתאים, שהוא זה שפתח במאבק נגד מוציאי הדיבה על ארץ ישראל? אך נראה שמראש משה מחפש משהו אחר.
ככלל, דרכם של ישראל עמוקה יותר, מדויקת יותר. אולי בכל תרבויות העולם גיבור זה אדם עם הרבה שרירים שדורס אחרים. אצל עם ישראל זה מי שמצליח למשול ברוח שלו עצמו. אולי בכל העולם עשיר זה מי שיש לו מספיק כסף כדי להראות לכולם את הצעצועים היקרים שלו. אצל עם ישראל זה מי ששמח במה שיש לו בלי קשר למה וכמה יש לו. לכן משה, שכבר מעל ארבעים שנה מלווה את תהליך ההפיכה של משפחות ישראל לעם, מחפש בן אדם עם התכונות שהכי נחוצות לעם מתהווה, לעם שמגבש את זהותו.
יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם.
משה רבינו יודע שצפוי לעם מסע של לחימה והתנחלות. אז העם זקוק למפקד שלא מפחד לנכוח בשטח, כפי שכותב רש"י: 'כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג'. אבל מה הכוונה של משה רבינו במילים '…ואשר יוציאם ואשר יביאם'? הבעל שם טוב הקדוש מבאר שמדובר בתכונה מאוד מסוימת. תכונה הדרושה למנהיג שמלווה את התהליך של מעבר מעם שחי ונע יחד במדבר, לעם שאמור להתפזר בארצו, להתנחל משפחה משפחה בנחלתה, ולהתחיל לגלות את קולו הייחודי:
רבי ישראל בעל שם טוב אמר בענין עובדא זו, כשאני מדבק מחשבתי בבורא יתברך שמו… אני מקשר הדברים בשורש העליון בבורא יתברך, שכל דבר יש לו שורש למעלה בספירות. גם לפעמים כשבני אדם מדברים הרבה מדברים בטלים ואני יושב ביניהם, אני מדבק עצמי בבורא יתברך כראוי, ואני מקשר את כל דבריהם למעלה.
יש פעמים שאדם פועל מתוך ערגת קודש. מקיים מצווה עם כל הלב, או מבצע חסד ממש למען הזולת. ואז מאוד ברור גם לו וגם למסתכל מן הצד שיש זיקה ישירה בין מעשיו ובין השורש הנשגב שלהם. אך יש גם אנשים אחרים שבמבט חיצוני נראים כיושבי קרנות. מפצחים פיצוחים וממלאים את האוויר במלל ריק ממשמעות. צדיק אמיתי מסוגל לא רק לגלות את הזיקה בין ה' ובין האדם במעשיהם של בני תורה. הוא מסוגל להיות גשר בעצמו, בין השמים והארץ, בין ה' ובין הסובבים אותו. הוא עצמו מקשר את עצמו ואת דעתו לריבונו של עולם, ואז הוא רואה ראיה פנימית, לא בהכרח מיסטית, את הדיבורים והמעשים של כל אדם.
הוא שומע דיבורים על כסף, ומבין שבעומק אנשים מעוניינים בחופש ושלווה כדי שנשמתם היפה תתגלה. הוא שומע תלונות על פוליטיקה, ושומע שבעומק אנחנו שואפים להנהגה שהיא בדמות ההנהגה האלוקית הישרה ולא האנושית המהוססת. וכך שוב ושוב הוא שומע עומקים שאפילו המדברים בעצמם לא התכוונו אליהם בגלל שאינם מודעים לשורשיהם. אך הצדיק מגלה שה' קיים בכל דבר. בכל ביטוי של אדם המבטא את עומקיו, כי אף בשעת רדידותו צדיק מסוגל לראות באדם את צדיקותו הכמוסה.
יפקוד ה' וגו' איש על העדה וגו' ואשר יוציאם ואשר יביאם… כי ראש הדור יוכל להעלות כל הדיבורים והסיפורים של אנשי דורו, לקשר הגשמיי ברוחניי… להתחבר עם כל איש ואיש, ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בכל פרטי מעשה איש, הן בביתו של כל איש ואיש, או בעסקיו, ובכלל ובפרט.
מוציאי הדיבה על ארץ ישראל ראו כי סכנה גדולה אורבת לעם בכניסה לארץ. במדבר עוד יש את התכונה של איש אחד ולב אחד. בכניסה לארץ ריבוי השטח, ריבוי הדעות וריבוי האילוצים עלולים לפרק את העם. אך ה' מעוניין ברבגוניות הזאת. אם ה' היה רוצה שתהיה אחידות מלאה בעם ישראל, הוא יכול היה להשאיר רק את יעקב אבינו, או רק את משה רבינו כפי שהציע בעצמו. אך משה יודע שזה לא הייעוד. שה' אינו מסתכם ברוחב דעתו של בן תמותה אחד, אלא בהתלכדות של נשמות שונות.
לכן צריך מנהיג שמאמין בזה. שמכיר את הטבע השונה של אנשים, ויודע לעשות שתי פעולות – לצאת אליהם, להיות איתם בשטח, ולהביאם, לגלות את היופי והשורש האלוקי בשוני שלהם, ו'להביא', או להחזיק בראשו, שהייחודיות הזאת מאוחדת בשורש עם כל שאר הייחודיויות שהוא מגלה אצל אחרים. אם יהיה מנהיג שינסה להכריח את כולם להיות אותו הדבר, הוא כופר בצורת הבריאה שה' בחר, והוא ישבור אותם… או שהם יאיימו לשבור אותו.
חמה ולבנה
במדבר היה צריך מנהיג שייצור עם ממשפחות של עבדים. היה צריך מנהיג שמפלס דרך אחת, מגלה ליבה אחת, כי הדגש כרגע הוא לא על הייחודיות של כל אחד אלא על המשותף בין כל חלקי העם. בפילוס דרך אחת יש רמיסה של הבדלים, ואם זה מצריך לקרוע ים ולעבור בתוכו – אז ים יהפוך ליבשה. ואם זה מצריך שסלע יהפוך למים – אז הסלע יוכה עד שייצאו מים, חייבים להתיישר.
משה העניו מכל אדם מבין שהעם כרגע צריך משהו אחר. לא הנהגה של פני חמה, בהירה ומובהקת, מפלסת דרך ומסנוורת, אלא הנהגה של פני לבנה. הנהגה שמגלה בכל אדם איך הוא זוהר, איך הוא יפה, איך הוא בעל שורש נשמתי נשגב. מישהו שדווקא שמח בגיוון ולא רואה בו איום. כי במצב הישרדותי של מדבר, שוני הוא באמת איום, והוא לא מתאים. צריך להתגבש ולצלוח. אבל בישראל הגיוון הזה מבורך. המנהיג הוא זה שרואה בו את היופי וגם מאחד בין הכל.
לכן משה רבינו פונה לה' בכינוי הייחודי 'א-להי הרוחות'. ה' הוא זה שברא כל בשר ודם עם רוח אחרת. ה' רצה בעושר הרבגוני הזה. וה' מצביע על יהושע בן נון, 'איש אשר רוח בו', כפי שאמרו חז"ל, וברש"י כאן: כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
ההופעה הראשונה של יהושע בן נון בתורה היא כבוחר אנשים למלחמה. כדי לדעת מתוך עם של עבדים מיוסרים מי ראוי למלחמה – צריך להכיר את רוחם של האנשים. יש בו רוח שמאפשרת לו לשאת חרב. וסבלנות להמתין בחורב. הוא אכן איש אשר רוח בו, ולכן מתחבר לכל איש בשורש המרומם שלו. לכן, לפי חז"ל, הוא נושא לאישה את רחב. אף בה מצא שורש מרומם ונשגב. וכאשר הוא צריך לעבוד עם איתני הטבע, הוא לא מכריח אותם, אלא מנהל איתם שיח. הוא פונה לשמש ולירח, ומבקש שישתפו איתו פעולה. אף זה מתוך כבוד לזיקתם השורשי לבורא (תנחומא ויקרא יז:ט):
אמר לו [השמש ליהושע בן נון]: וכיון שאני שותק מי יאמר קילוסו של הקדוש ברוך הוא? אמר לו: דום אתה ואני אומר שירה בעבורך, שנאמר: אז ידבר יהושע לה'.
כך גם בכל מפגש שלי עם כל אדם. אם הוא שונה מאוד ממני וזה מציק לי, זאת הזמנה להיכנס ל'פני הלבנה', בהם אם אבין שעצם הווייתו היא שירה לה', אף אני אהיה מסוגל לשיר את השירה שלו לה'. ואם אני אשיר את השיר שלו, הוא יהיה מספיק רגוע כדי ללמוד את השיר שלי.
