נפגשנו בין הופעה להופעה בשבוע החסידות בבנייני האומה. לפני הריאיון אני מציץ לבמה, ורואה איך הוא חי את המוזיקה, ושר אותה בדבקות שמדביקה את הקהל ומלהיטה אותו. מראה הזמר הקופצני יכול להטעות אתכם, אבל אריאל זילבר כבר בן 74, ובכל זאת כאילו הגיל אינו שולט בו, משל היה אחד מהצעירים שבאו לשמוע אותו.
אז מאיפה הכל מתחיל?
"הכל כמובן מתחיל כשנולדתי, אולי אפילו בבריאת העולם" פותח זילבר בשנינותו. "נולדתי בתל אביב לזמרת מפורסמת מאוד באותם זמנים – ברכה צפירה, ולנגן התזמורת הפילהרמונית בן עמי זילבר זיכרונם לברכה. אמא שלי הייתה נוסעת בכל העולם להופיע, ואבי – לפי סיפוריו – היה לוקח אותי בעריסה לתזמורת הפילהרמונית. בחזרות של התזמורת הוא היה שם אותי מתחת לכיסא, וככה היה מנגן. כלומר הילדות המוקדמת שלי עברה בתזמורת יותר מאשר בבית, וככה נדבקה לי המוזיקה הקלאסית".
זילבר ממשיך לתאר את נופי ילדותו מחוץ לבית. "כשהייתי בן ארבע ההורים החליטו להעביר אותי לקיבוץ גן שמואל. חייתי שם בתור ילד-חוץ עד גיל חמש עשרה. כמו בכל חיי, גם בקיבוץ המוזיקה הייתה חלק ממני. היו שואלים אותי בקיבוץ 'למה אתה צועק?' הייתי עונה שאני לא צועק אלא שר", מתאר זילבר בבדיחות. "היחס שלי לחיים אז בקיבוץ היה דואלי – מצד אחד היה דכאוני, לא היה שם מושג של משפחה, אין אבא ואמא. כולם היו חברי קיבוץ, זה היה קיבוץ של השומר הצעיר – קומוניסטים אדוקים. מצד שני זה היה פנטסטי – עשינו מה שרצינו. בכיתה ג' בא אלינו מחנך חדש ואמר לנו שהוא לא מחייב אותנו להיות בכיתה, ומי שרוצה – שילך. אף אחד לא נשאר בכיתה. היינו בחופש מוחלט, וכל אחד פשוט למד בעצמו. למדתי לקרוא לבד. הייתי מסתובב בנגריה, במסגרייה וברפת. היו שיעורים, אבל הם לא היו חובה. לפעמים הייתי נכנס, כי פשוט היה כבר משעמם בחוץ", ממשיך זילבר לשעשע. "המחנך ראה שהוא לא מצליח בכיתה, והיה לוקח אותנו לטיולים בארץ ישראל. כל שבוע היינו במקום אחר. הוא היה אומר לנו 'אל תסתכלו על הקילומטרים שהולכים; תסתכלו על הסביבה, על החי ועל הצומח, ככה תכירו את הארץ שלנו'. פעם השומר הצעיר היו הרבה יותר פטריוטים מאשר היום. אני לא יודע מה קרה להם היום" – מבליח זילבר תוך כדי שיחה. "בכל אופן, דווקא מהשומר הצעיר קיבלתי את האהבה לארץ".

ככה זה בחיים

"כשהייתי בן חמש עשרה אמא שלי הגיעה לקיבוץ ואמרה שהקיבוץ לא בשבילי", מתאר זילבר את סוף ימיו בקיבוץ. "היא לא אהבה את החינוך שם והיא החזירה אותי לתל אביב, אבל גם שם לא הסתדרתי. תחשוב על ילד שעובר מהקיבוץ לעיר, זה עולם אחר לגמרי. פתאום יש משמעת, יש מורה שדורש שנהיה בכיתה ונקשיב, זה לא היה בשבילי. בעצם, העיר לא הייתה בשבילי. התחלתי להסתובב בכל מיני מקומות בעיר, שלא צריך להגיע אליהם. שמו אותי במוסד לנוער שנקרא 'הדסים', מעין מקלט לבני טובים שלא הסתדרו בעיר, ושם הייתי שלושה חודשים".
זילבר מספר לנו על מעשיו השובבים כילד, שבסוף הובילו גם לתקרית מסוכנת. "כשהייתי בקיבוץ התרחש מבצע קדש. הקומנדקרים (טנדר צה"לי – ש.ק.) עם החיילים היו מסתובבים, ומשאירים את הנשק והציוד על הקומנדקר. היינו כילדים הולכים ופשוט לוקחים מהציוד ומשחקים אותו ועושים פיצוצים. מאוחר יותר כשהגעתי להדסים, היינו הולכים בשבתות למחנה דורה – היום מחלף פולג – ושם הצבא היה מתאמן. בשבת לא היו מתאמנים, והיו נשארים נפלים – פצצות וררנטי"ם (רומה רימונים נגד טנקים – ש.ק.), זה היה כמו גן משחקים שלנו. היינו מביאים מציאות לתל אביב, ומתחילים לשחק עם זה. בחדר שלי היו הרבה ררנטי"ם שהיינו מפרקים אותם, וטי.אן.טי. שהיינו מפוצצים כמו נפצים. פעם רבתי עם איזה חבר ואמרתי לו לצאת מהחדר. הוא לא רצה לצאת, ואיימתי שאני אפוצץ את הבית. הוא לא האמין לי, אז זרקתי ררנ"ט לרצפה. אני חשבתי שהוא לא יתפוצץ כי פירקנו אותו, אבל בסוף התברר שהוא היה חי וכל הבית עף, הכל התפרק. כולם עפו החוצה, ואני היחידי שנפצע וקטעו לי את כף הרגל. זה היה הסוף שלי ב'הדסים'".

עולות עולות בי מנגינות

"הסתובבתי שנתיים בתל אביב, השגתי חצוצרה, ומה שעשיתי עם עצמי היה פשוט לנגן על חצוצרה תוך כדי לימוד עצמי וממש לא מקצועי", מתאר זילבר את ימיו חסרי המעש לאחר שעף מכל המסגרות. "את החברים שלי גייסו לצבא, אבל אותי הצבא לא רצה כי הייתי קטוע רגל. בהתחלה נפגעתי מאוד וניסיתי בכל זאת להתגייס. אמרו לי שצריך ועדות, אז אמרתי שוועדות אני מכיר מהקיבוץ, וכבר מאז אני לא אוהב ועדות. כמובן שגם ועדות קבלה של יישובים אני ממש לא אוהב", שוב מעיר זילבר כבדרך אגב. "אז הבנתי שאני צריך לחפש עבודה. הייתי זגג, הייתי מסגר, ניסיתי לצלם, אבל זה לא הצליח. הבנתי שאני צריך לפנות אל המוזיקה. הלכתי לאקדמיה למוזיקה אבל אמרו לי שאני לא יכול ללמוד כי לא עשיתי בגרות. לא הבנתי מה הקשר בין לימודי מוזיקה לבגרות, אבל הם פשוט סירבו. אז אמרתי להם שאני פשוט אשב פה ללמוד, ואם הם רוצים – שיביאו משטרה לקחת אותי. אמרו לי שאני לא אוכל לקבל תעודה בגלל שלא עשיתי בגרות. אמרתי שלא מעניינת אותי תעודה, אני רוצה ללמוד לכתוב מוזיקה ולנגן, אבל הם לא הסכימו בשום פנים ואופן".
איך בכל זאת התקבלת?
"מנהל האקדמיה היה מיודד עם אמא שלי" מחייך זילבר, ומתאר איך הדברים עבדו. "באותם ימים היה מקום בתל אביב שנקרא 'גן רינה', שם היה קולנוע פתוח, והשכנים היו יכולים לראות סרטים מהמרפסות. בימי שלישי הייתי הולך עם אמא שלי לביתו של אותו מנהל לראות סרט. כשהתווכחתי עם אנשי האקדמיה על אי-קבלתי, המנהל עבר שם ושאל מה אני עושה פה. אמרתי לו שבאתי ללמוד ולא רוצים לקבל אותי, אז הוא הורה להם לקבל אותי ולתת לי לעשות מה שאני רוצה. ככה ישבתי שם כמעט ארבע שנים עד שלמדתי מה שרציתי".
אחרי סיום הלימודים באקדמיה למוזיקה, זילבר התחיל את ניסיונו בתחום. "התחלתי לכתוב שירים, אבל לא הצליח לי בארץ. אז עברתי לאנגליה, שבאותם ימים היו שם הביטלס. אבל גם שם לא הצלחתי. עברתי לצרפת, שם היה לי דוד שהיה איש יחסי ציבור של פוקס פילם, שהייתה חברה מאוד מפורסמת של סרטים. הוא הפגיש אותי עם הברנז'ה בצרפת, אבל גם שם לא הלך. לא אהבו את השירים שלי. אמרו לי שזה גימיקים, זה לא שירים אמיתיים".

ואני מי אני, מה אני

"דודי הכיר לי את שארל אזנבור, זמר צרפתי מפורסם מאוד. הוא שמע את השירים שלי ואמר לי שהוא מוכן לקנות את כל השירים שלי, אבל הם יהיו על שמו, כלומר כאילו הוא כתב אותם. אמרתי לו שהשירים זה אני, ואני לא מוכר את עצמי", מספר זילבר על עקשנותו, תכונה שתלווה אותו כל חייו. "הדוד שלי כעס עליי. שארל אזנבור הציע לי קרוב למיליון פרנק, שזה המון כסף, אבל לא הייתי מוכן. אחרי הסיפור הזה הדוד הפסיק לעזור לי, הוא אמר לי 'אתה לא הולך בתלם'".
"אמא שלי חשבה שהשירים שלי מצוינים" מציין זילבר, ומיד מוסיף – "כמו כל אמא כמובן. היא אפילו הלכה לביטלס להביא את השירים שלי. בין הזמרים שהשתמשו בשיריי היו אסתר ואבי עופרים, שהיו אז להיט גדול מאוד באנגליה, והשירים שלי מצאו חן בעיניהם. הם קראו לי מצרפת לכתוב להם שירים, אז עברתי לאנגליה וכתבתי להם שירים שאחרי זה התפרסמו בארץ. העבודה הזאת עם הזוג עופרים היוותה עבורי קפיצת מדרגה גדולה. כשחזרתי לצרפת ושמעו שכתבתי להם, כולם רצו אותי והתחילו להתעניין בי. בא אליי המפיק של מייק בראנט, שהיה אליל זמר בצרפת, וצירף אותי לצוות שלו. הוא היה עושה הופעות בכל צרפת, ואני הייתי עושה מופעי חימום. התחילו לעשות לי תדמית של כוכב צרפתי, הייתי ברדיו ובטלוויזיה שם וזרמתי עם זה. ואז הגיע הזמן שאוציא גם תקליט. באתי לאולפן הקלטות בטולוז, ושם – תוך כדי שאני שם את האוזניות ומתחיל לשיר – אני חושב לעצמי 'ככה כל החיים תשיר בצרפתית?' אני בכלל שנאתי את הצרפתים" אומר לנו זילבר בלשונו החדה. "חוץ מזה, שהצרפתים היו מאוד אנטישמיים. הייתי לי מכרה שבאתי למשפחה שלה לחגוג את הכריסמס. בזמנו לא היה אכפת לי מהעניין, לא הייתי דתי. אבא שלה שאל אותי מאיפה אני, עניתי לו שאני מישראל. אז הוא שאל אם אני יהודי, עניתי לו שכן, ומיד הוא אמר לי 'אז תלך מפה!'. בקיצור הבנתי שצרפת זה לא בשבילי, ואני צריך לחזור לישראל".

אם זה סתם מציאות, או דמיון

זילבר מספר לנו על פרסומו בארץ. "עוד כשהייתי בצרפת הייתי הולך ובא כל שלושה חדשים, כי לא היה לי רישיון עבודה. הקלטתי שיר בצרפת, ואז הגעתי לארץ. היה לי חבר בטלוויזיה שרצה שאבוא להשלים לו חור בתכנית. אז באתי והקלטתי בטלוויזיה, ואחרי זה נסעתי. כשחזרתי הוא אמר לי שהשיר שהקלטתי היה גדול, ולא הבנתי על מה הוא מדבר ולאיזה שיר הוא מתכוון. בצרפת השיר הזה בכלל לא הצליח, אבל פה השיר הצליח מאוד. לאט לאט התחילו השירים שלי להצליח כאן ולהתפרסם. התחלתי לעבוד במוזיקה, הקמתי להקה בשם תמוז ואחרי זה גם את להקת ברוש, וברוך ה' הצלחתי בתחום".
מתי מתחילה החזרה בתשובה? של ההתקרבות לימין?
"כל חיי הצעירים לא היו בקרבת דתיים. פעם הלכתי בתל אביב ובא אליי אחד עם כיפה ולבוש חרדי ואמר לי, 'בוא, יש מנין'. אמרתי לו 'מה זה מנין? תעזוב אותי' וברחתי משם, חשבתי שמנין זה איזה משהו מסוכן" מתאר זילבר בצורה משעשעת. "אבל תמיד הרגשתי שמשהו חסר. כל חיי, גם בילדותי, גם כשהופעתי תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר בחיים שלי. גם כשהופעתי לא הייתי מרגיש שמחה בהופעות, הייתי מתבייש להופיע. אמרתי לעצמי 'מה אתה מוכר לאנשים?'. הרגשתי שהכל מוזר – אני מנגן והם מוחאים כפים כמו איזה תסריט ידוע מראש. לא היה לי נעים בהופעות והייתי מאוד לחוץ, הרגשתי שאני מוכר בלוף. הייתה פעם אחת שבה הופעתי, אולם מלא מפה לפה, ופשוט אמרתי לקהל שאני לא מסוגל להופיע ושייקחו את הכסף בחזרה. אחרי שלוש פעמים כאלה כבר לא רצו לקחת אותי, אמרו לי שלא יודעים אם אני אחליט להופיע או פתאום אתחרט שוב. בינתיים התחתנתי והתגרשתי, והתחתנתי שוב. אשתי השנייה הייתה דווקא מסורתית, ואותי הדת בכלל לא עניינה. האמת היא שגם לאמא שלי הייתה זיקה לדת ולמסורת", נזכר זילבר. "תמיד כשאמא שלי הייתה באה לקיבוץ היא הייתה אומרת לי ששם לא מאמינים בשום דבר, וזה מאוד לא מצא חן בעיניה".

רוצה להיות פוליטיקלי קורקט, ולא לשיר כמה הכל חורק

זילבר מסכם את חייו בחברה השמאלנית. "כל זה עד שנת 78. אז אני זוכר שהתחיל גוש אמונים והעליה לסבסטיה עם בני קצובר וחנן פורת ז"ל. ואז תפסתי את עצמי והבנתי שאלה החלוצים של היום. אבל מצד שני התקשורת הסתכלה עליהם בתור פושעים, והבנתי שמשהו לא בסדר פה. התחלתי לחשוב ולדבר, אבל אף אחד לא שם עליי, כי תמיד הייתי הפרחח. התחלתי להתעניין בעולם המתנחלים, לא בקטע דתי עדיין. אחרי זה הגיעו הסכמי אוסלו" ממשיך זילבר בתהליך המהפך שלו. "באוסלו האמנתי כמו כולם שסוף סוף יהיה שלום. אבל פתאום התחילו להתפוצץ אוטובוסים, ושמעתי את השמאל מדבר על 'קרבנות השלום', ופתאום הבנתי שנפלנו בפח. עזבתי את השמאל לגמרי, והחלטתי שאני עם המתנחלים. התחלתי לצעוק את זה בכל מקום, גם בהופעות, אז התקשורת החרימה אותי, אמרו שנפלתי על השכל. ואז הגיע שרון ודיבר על פינוי גוש קטיף, והבנתי שאני צריך ללכת לגור בגוש קטיף והייתי איתם שם".
אתה רואה קשר בין ההצטרפות לימין ובין החזרה בתשובה?
"ערבים החזירו אותי בתשובה. באותו זמן הייתה לי להקה שהיו בה גם ערבים. הם היו אומרים לי 'אנחנו לא דתיים. אתה לא דתי. מה אתה צריך את הדת? בוא נגור כולנו יחד, ערבים ויהודים'. אמרתי להם שארץ ישראל שלנו, ולא שלהם. אז הם לא הבינו מה אני רוצה, הרי אני לא דתי, ולמה שאאמין בדבר כזה? אז התחלתי להבין שיש בי איזו בעיה, שאני לא יכול לדבר גבוהה גבוהה ובעצם לא לחיות ולהאמין בבסיס של העם היהודי – התורה והמצוות. הבנתי שאני צריך להתחיל לקיים מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאקיים".
"בגוש קטיף גרתי אצל אבי פרחן, שהיה דתי", נזכר זילבר בימים שלפני הפינוי. "הוא היה לוקח אותי לבית הכנסת, ושם התחלתי ללמוד קצת יהדות, להבין מה זה תפילות. בהתחלה בכלל לא הייתה לי סבלנות, שעתיים תפילה? לא יכולתי לסבול את זה! שחרית, קריאת התורה ומוסף, כמה אפשר? אבל לאט לאט התרגלתי".

מול אש ומים

זילבר מספר שהתקרבותו ליהדות החלה דווקא מוויכוח שלו עם חברי הקיבוץ בו גר על האופי הרע שלהם, לטעמו. "גרנו בגליל, ואני לא אהבתי את הקיבוצניקים, הם היו מתייחסים למושבים כנחותים. הייתי עושה מסיק זיתים ומפיק שמן. לקחתי מעצי הזית שהיו על הכביש ליד הגדר של הקיבוץ בו גרתי. בא אליי חבר קיבוץ, לקח לי את הדלי עם הזיתים ואמר 'זה שלנו'. אמרתי לו שהעצים הם על הכביש, אז הוא אמר שלקיבוץ יש זיכיון עליהם. אמרתי לו שלפחות יחזיר את הדלי שלי, והוא אמר שהוא מחרים לי אותו", מתאר זילבר וכעס בעיניו. "מצד שני, כשבאתי לאחד המושבים ושם רציתי למסוק מעץ זית שבחצר אחד הבתים, שאלתי את בעל הבית אם הוא מרשה והוא ענה שזה לא שלו, וכשהוא הגיע לגור שם העצים כבר היו. אז פרסמתי את הדברים האלה, והקיבוץ נורא כעס עליי. החרימו אותי ואת הילדים שלי. לא רצו לדבר איתם. הבן הסתדר, כי הוא היה תלמיד מצוין, אבל את הבנות שלי החרימו. אז הוצאנו אותן מבית הספר, ואת הקטנה העברנו לבית ספר דתי בכרמיאל, כי זה מה שהיה. ככה למדנו והכרנו איתה יחד את היסודות של עולם היהדות, התכוננו איתה למבחנים ומאז התקדמנו דתית".
ולמה דווקא חב"ד?
"היה לי נהג בשם אילן זכריה שהיה גר בשלומי, והוא עשה הרבה חיפוש בעולם הדתי עד שבסוף הגיע לרבי. הוא היה מביא קלטות של הרבי וספרים שלו, ואני התאהבתי באישיות שלו. אף פעם לא שמעתי אותו מוציא מילה רעה על מישהו, הייתה לו אהבת ישראל טהורה. החלטתי שזה הרבי שלי, ומאז אני חבדני"ק. עד היום כשיש לי שאלה אני פונה לאילן, הוא המשפיע שלי. ואני עושה את כל הוראות הרבי – לומד חת"ת, רמב"ם יומי, תניא, אגרות הקודש".
ב-2014 הוכרז זילבר כזוכה בפרס מפעל חיים של אקו"ם לשנת 2013. בעקבות ביקורת מהשמאל על עמדותיו הפוליטיות של זילבר, הוחלט לשנות את הפרס לפרס על תרומתו למוזיקה.
"הם עשו דבר שהוא טיפשי לחלוטין. הם אמרו שאני מקבל פרס, ובסוף אמרו שאקבל משהו אחר. התווכחתי איתם. הצורה שבה הם פעלו הייתה לא הגונה, הם ירו לעצמם ברגל והקהל בסופו של דבר היה איתי. אבל אני לא מתייחס לזה, הכל שטויות. העיקר זה איך אני עם הקדוש ברוך הוא".

עוד רבה הדרך, והאנשים הו הו הו קשים

במשך כל חייך הלכת נגד הזרם ועמדת על דעתך. איך הסביבה התייחסה אליך?
"התקשורת החרימה אותי מאז גוש קטיף", מתאר זילבר מאבק בן שנים רבות. "המוזיקאים – חלק החרימו וחלק לא. יש כאלו שפחדו מאוד להיות איתי, חששו איך יסתכלו עליהם. הייתי מופיע במאהל של אלי סיני, והייתי מבקש מחברים זמרים שיבואו גם כן לשמח אותם קצת. הם היו אומרים לי 'אנחנו שמאלנים, אנחנו לא יכולים'. אמרתי להם 'מה הקשר? כבר גירשו אותם. יש כאן אנשים שסובלים, בואו תעשו להם קצת שמח'. אבל הם לא היו מוכנים. היה לי גם עניין עם יגאל עמיר. אמרתי שאני בכלל לא מאמין שהוא רצח, ולדעתי הוא בכלל סוכן שב"כ. אבל גם אם הוא רצח – צריך לקצוב את עונשו כמו לכל רוצח. אז מה אם הוא רצח ראש ממשלה? הדם של רבין אדום יותר מהדם של שלהבת פס? בא אחד מערוץ 2, לקח את כל הדיסקים שלי וזרק לפח. כל החנויות החזירו את הדיסקים שלי לסוכן שלי, והייתי צריך למכור דרך האינטרנט. אמנם מכרתי, אבל זה בטח לא כמו דרך החנויות. החרימו אותי בהופעות, העיריות לא רצו שאופיע אצלם. היום כולם מבינים שזה שטויות. אלו שחשבו שאני מוקצה באים היום להתנצל. הם עדיין חושבים שאני משוגע, אבל יודעים שלא התנהגו איתי נכון".
אתה משלם הרבה על השינויים שעשית בחיים.
"אני לא חושב שאני משלם. אני חושב שהרווחתי המון מזה שהתקרבתי לקדוש ברוך הוא", אומר לנו זילבר בצורה מאוד אופטימית. "אני לא מפחד מאף אחד חוץ מהקדוש ברוך הוא. את הקריירה שלו מנסים כל הזמן להרוס, והם לא מצליחים. השירים שלי ברוך ה' טובים והקהל אוהב אותם. היום אני כבר מביא מוזיקה אחרת. אני אוהב את מה שאני עושה, אני מבין למה אני עושה את זה, וזה העניין שלי בחיים, לשמח אנשים. כשאני יוצר שיר אני בוחן אותו המון זמן, אפילו שנתיים־שלוש. אני בוחן אותו בכל מיני זמנים ובכל מיני מצבי רוח, ואם שיר לא מרומם את הנפש שלי – אני זורק אותו לפח. אני שר לקהל רק שירים שאני מתעלה איתם. פעם זה היה טכני – להביא להיט, לעשות כסף".

מה שכאן בטוח באופן מחודד, כולם פה גאונים בדיעבד

זילבר מספק הרבה אמירות שנונות למי שמעוניין להקשיב וגם למי שלא. כך למשל באחד הראיונות עמו טען זילבר שהוא לא מתגעגע לכלום מחייו הקודמים.
אתה עדיין חושב כך?
זילבר נחרץ בתשובתו: "מה יש לי להתגעגע? אין שם כלום. הרבה שנים הייתי הולך לסרט, ואחרי שתי דקות אומר שהוא לא מעניין אותי. כבר שלושים שנה לא ראיתי סרט. איבדתי עניין בכל מה שלא קשור לקדוש ברוך הוא – לא מעניין אותי לקרוא עיתון, ולא המצאות של איזה סופר בספר חדש שלו. התורה זה הדבר היחידי שמביא לי חיים, וחוץ מזה שום דבר".
אבל אתה נשאר עם אותם שירים מאז.
"ברור!" מגיב זילבר. "אני לא מתגעגע לחיים שלי מאז. אבל השירים שלי זה אני. אני אוהב אותם. אני לא יכול לזרוק את עצמי. אני אותו איש שהולך בדרך קדימה. השירים שלי נקיים, ואם יש מילים לא טובות אני מוציא אותם ומחליף".
עכשיו חג חנוכה, חג של אורות. איך אתה וחנוכה?
"אני לא מבין כל כך בהשפעה ובאורות. אני עושה מה שאומרים לי. אני מדליק נרות, למרות שאני לא מבין. ככה אני תמיד", מפתיע אותי זילבר. "אני גם הרבה זמן למדתי גמרא, והרבה פעמים לא הבנתי כלום ממה שכתוב שם. אותו דבר לגבי תניא. אני חושב שיש דברים שצריך לעשות גם אם אתה לא מבין".
זילבר מתגלה כאדם מורכב ומעניין. הוא איש של מוזיקה ורגש, של חסידות, אבל יש בו עבודת ה' פשוטה שלא מתיימרת להבין הכל. גם כשאני שואל אותו על ההשפעה שלו על אחרים הוא מתנער מהמושג: "אני לא יודע אם השפעתי. אני בכלל לא התעסקתי עם השפעות. אני יודע שצריך להשפיע, לא יודע איך" אומר זילבר בענווה. "כשיש שיעור ולומדים משהו זה בסדר, אבל כשמתחילים לדבר על השפעות וכאלה דברים אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב להשפיע על אנשים. גם בשירים זה ככה. אני לא אוהב שירי מוסר של 'תעשה ככה' או 'אל תעשה ככה'".
אתה עדיין מופיע גם מול קהלים חילונים. מה התגובות?
"תדע לך שזה שאני דתי זה מדליק אותם", מתאר זילבר עם זיק בעיניים. "אני הולך גם לפאבים ומקומות כאלה, לכל מקום שיזמינו אותי אני אלך. כשאני מופיע זה כמו היטהרות אצלם, הם אומרים לי 'הלוואי והיינו כמוך. אין לנו אומץ לעשות מהלכים כאלו. איך אתה עושה את זה?'"

הווווווווווו תן לי כוח

אנחנו בשבוע של מופעים מוזיקליים חסידיים. איזה ניגון אתה הכי אוהב?
"ארבע בבות של חב"ד" בוחר זילבר לענות. "אני לא יודע להסביר. זה כמו שכתב הרמב"ם, אם היית מבין את הקדוש ברוך הוא אז הוא כבר לא היה הקדוש ברוך הוא. זה משהו מופלא, אני לא יודע להסביר".
בשבוע הזה דובר רבות על סיפור כיסוי העיניים של יונתן רזאל, הקולגה שלך. מה דעתך על העניין?
"עירית לינור פעם אמרה שהקהל בא לראות את האמן, ולא להפך. אז זאת זכותו של יונתן", קובע זילבר. "אבל תדע לך שהוא עשה יחסי ציבור מעולים, בלי להתכוון בכלל. כל ילד היום יודע על י"ט כסלו, יודע על מופעי 'צמאה', בגלל מה שיונתן עשה. הוא בכלל לא חשב על זה, הוא החליט שהוא צריך לשים כדי לא לראות את הבנות רוקדות, וזה היה מהקדוש ברוך הוא. יחסי הציבור הכי טובים לא היו מצליחים לעשות פרסום כזה".
לאן מתקדם סיר הלחץ של החברה שלנו?
"אנחנו מתקדמים הלאה. המדינה נעשית מעצמה. טוני בלייר, שהוא לא אוהד ישראל, היה בארץ וכתב בספר שלו על כך שמדינה שאין לה מים מוכרת מים. והכל מהקדוש ברוך הוא". שם שמיים שגור על פיו של זילבר. "גם בפן הדתי – יש הרבה אנשים היום שהם עם כיפה שקופה. הם לא יסתובבו עם כיפה, אבל הם ישתדלו לקיים פה ושם מצוות בשקט, וגם אם לא – אז הם עדיין יאמינו בקדוש ברוך הוא. בסוף כולם יעשו את רצון ה', אבל לכל אחד יש את הזמן שלו. צריך רק דוגמה אישית ואהבה אחד לשני. אפשר וכדאי להיות אופטימיים, כי בסך הכל אנחנו בדרך הטובה" ■