"במהלך ימי השבעה השתדלתי לקום עוד לפני הזמן של התפילה, כדי להתחיל בנחת את התפילה לפני שאנשים מגיעים ואני צריך להיות חזן בקצב של המניין" משתף הרב דודו בן נתן ברגע משמעותי במיוחד שעבר עליו. "הבעיה הייתה שבכל פעם המילים של התפילה הציפו אותי בנקודה אחרת. ביום שלפני סיום השבעה פתחתי שוב את הסידור והתחלתי – פתח אליהו, פרשת העקדה… כבר בשלב הזה הייתי צריך לומר לעצמי: 'קח נשימה עמוקה', כדי לעבור את פרשת העקדה בלי להיתקע עם הדמעות. הצלחתי להמשיך, עד שהגיע שוב פירוש חדש למילים הכי שגרתיות בתפילה: "קדשי קדשים – שחיטתן בצפון". המחשבות על שובאל, על נשמות שהן קודשי קודשים שהוקרבו בצפון, בהר הטוב הזה והלבנון שמרמז על המקדש, והן לוקחות את כל עם ישראל אל קודש הקודשים, מילאו אותי רוממות וכאב ביחד. אז שוב, למרות התוכניות, התפילה שלי נעצרה בשלב לא צפוי".
שובאל בן נתן הי"ד נפל בקרב בדרום לבנון, בערב שמחת תורה. בהלוויה שלו, אימו שלומית הספידה אותו: "בני אהובי בכורי, ילד של קסם ואור וחן ועדינות. ילד של ניגון וטבעיות וזרימה. ילד של עוצמה ואמת ותקיפות של חייל של דוד המלך. היית אור שמחבר אליו כל אחד".
עם תום השבעה, אביו הרב דודו, ראש ישיבת 'פרי הארץ' ברחלים, התפנה לשתף אותנו במעט מהאור של שובאל, שהאיר בעולם הזה 23 שנה.
"שובאל שירת בסדיר במשך שנתיים פלוס, בגדוד 'נצח יהודה', וסיים את השירות די בתחילת המלחמה" מספר הרב דודו. "הוא רצה להשתתף בלחימה, ועשה מאמצים מיוחדים כדי להשתבץ ליחידת מילואים. בסוף הוא הצליח להיכנס לחטיבת כרמלי, ונכנס עם פלוגת המילואים החדשה שלו ללחימה בעזה".
השילוב הנדיר בין עוצמה ועדינות שאפיינו את שובאל, באו לידי ביטוי גם בנקודת הזמן הזאת: "שובאל הצליח להשתלב טוב מאוד ביחידה, למרות שהצטרף למחלקה די סגורה. אלה חבר'ה שנמצאים במילואים לפחות עשר שנים ביחד. פתאום מגיע ילד כזה שלא אמורים לספור אותו, אבל עם החן המתוק שלו הוא הצליח ממש להתחבר לכולם. גם ברמה האישית והחברית, וגם ברמה המקצועית. משאת הלב שלו הייתה ללכת קדימה, ולהיות הראשון שפותח את הבתים בעזה במכת האש הראשונה. היה ממש פלא, שהחבר'ה המבוגרים ומנוסים ממנו בהרבה, נתנו בו את האמון להיות קלע החוד של הכוח. המוטיבציה שלו להילחם הייתה גבוהה מאוד, ומיד אחרי שהוא יצא מעזה בפעם הראשונה, הוא ניסה והצליח לחזור לסבב ב'. אחר כך הייתה לו הפסקה בלחימה, והוא החליט לנסוע לאומן בראש השנה".
הוא היה נוסע כל שנה לאומן?
"שנה לפני הצבא הוא נסע לשם, אבל בכל תקופת הצבא הוא לא נסע. השנה הוא אמר שהוא מרגיש שהוא חייב התחדשות רוחנית" מסביר הרב דודו, "אחרי תקופה ארוכה של צבא ולחימה, הוא היה זקוק לזה. הוא היה קרוע בין שאלת היציאה מהארץ לבין הרצון להיות באומן, גם מהצד האידאולוגי אבל גם ברמה הפרקטית, הוא דאג מה יקרה אם פתאום יקראו לו לעלות ללבנון. כדי להחליט בשאלה הזאת, הוא הלך להתייעץ עם הקב"ה בהר הבית… בבוקר לפני הטיסה הוא עלה להר הבית, ואחר כך הגיע להחלטה שהוא חייב את ההתחדשות הזאת, ונסע לאומן".
כמו כל קצב האירועים של השנה החולפת, גם המצב מבחינת הנסיעה לאומן השתנה במהירות:
"מיד אחרי ששובאל הגיע לאומן הוא קיבל את הקריאה לעלות עם הפלוגה ללבנון, וניסה בכל הכוח להצליח לחזור עוד לפני ראש השנה. אחרי שהפך את העולם, הוא הצליח להשיג טיסה ממולדובה. הוא הודיע לאחיו, אוריה, שהיה שם איתו ביחד שהוא חוזר לארץ, אבל אוריה קיבל את זה קשה: 'להפסיד את ראש השנה אצל רבינו – אחרי שאתה כבר פה? לא עושים דברים כאלה!' שובאל לא ויתר, אבל אוריה מצידו רץ לציון של רבי נחמן והתפלל: 'רבינו!! תתפוס אותו שלא יצליח לצאת מפה!' באמת תפילתו התקבלה, ופתאום הטיסה הזאת התבטלה. ככה רבי נחמן 'תפס' את שובאל, והוא נשאר לראש השנה".
ראש השנה חלף, שובאל חזר לארץ ותוך זמן קצר הצטרף לחברים בלבנון: "הם קיבלו אזור קשה וסבוך לסרוק אותו. הפלוגה שלו הובילה את הכוח, והוא היה בראש הכוח המוביל הזה. גם שם היו להם הצלחות יפות, וברמה האישית שובאל חשף משגר טילים בשטח שכבר סרקו אותו כמה פעמים ולא מצאו שום דבר. היו לו חושים חדים, כך שהוא מצא את המשגר עם טילים בפנים מוכנים לירי כלפי בתי היישובים. הוא זכה בהצלת נפשות פשוטו כמשמעו, ולכן הוא היה ממש שמח בימים האלה. בהמשך, הוא וחייל נוסף שהוביל איתו מקדימה מצאו מחסן אמל"ח גדול של מאות רימונים, טילים, מטעני חבלה ווסטים, שהיו מוכנים עבור כח רדואן שהיה אמור לכבוש את היישוב זרעית.
"משם הם התקדמו, עד ששובאל זיהה פיר מסוכן והסתובב כדי לעצור את הכוח. ברגע הזה התפוצץ עליהם מטען גדול ושני מחבלים שיצאו מהפיר זרקו עליהם רימונים. ארבעה חיילים נהרגו ושישה נפצעו ברמות פגיעה שונות. הכוח של המ"פ שהגיע מאחורה, הסתער וחיסל את המחבלים. אחר כך, פעולת החילוץ של הפצועים הייתה מאוד מסובכת, כי מדובר באזור מאוד סבוך ותלול, עד כדי שלא הייתה אפשרות לקחת פצועים באלונקות. החילוץ היה אירוע מורכב מאוד, וארך הרבה זמן עד שהסתיים".
בין קודש לחול
משפחת בן נתן נטועה אמנם היטב בהרי השומרון, אבל את שמחת תורה הם נוהגים בשנים האחרונות לחגוג דווקא בתל אביב – עיר הקודש, שם גם קיבלו את הבשורה המרה על נפילתו של שובאל:
"שמחת תורה בתל אביב כבר הפך למסורת אצלנו בישיבה. אנחנו כבר קרוב לעשר שנים חוגגים את שמחת תורה בעיר הגדולה" מספר הרב דודו, "וזאת חוויה נפלאה בכל שנה, אבל האמת היא שהשנה החוויה הייתה מרוממת במיוחד. להרגיש את רחוב דיזנגוף בתל אביב, איך הוא מקבל את האורות של שמחת תורה, זאת חוויה גדולה, והשנה היה ממש געוואלד – הכי גבוה, יותר מכל שנה. אנשים כל כך שמחו איתנו. דווקא אחרי הקושי שהרגשנו בשנה שעברה, הלבבות היו פתוחים. כל החבר'ה במסעדות הפתוחות של דיזינגוף שמחו איתנו מאוד, וחלקם קמו לנשק את הספר תורה. חלק גם הצטרפו לרקוד איתנו, והיינו מאוד בשמחה בליל שמחת תורה".
אחרי שעות של ריקודים ברחבי העיר וסעודת ליל חג הלכו כולם לישון, אבל לא לאורך זמן: "אחרי שעה בערך הגיעו אלינו מהצבא להודיע לנו. למרות שהתארחנו בבית של משפחה בתל אביב, הצליחו להגיע אלינו כבר בלילה להודיע לנו", מספר הרב דודו בכאב. "אז עברנו בבת אחת מאיגרא רמה של שמחה גדולה לבירא עמיקתא של שבר גדול. הסיטואציה גם הייתה מורכבת במיוחד – היינו בשמחת תורה עם תלמידים מהישיבה, ולא ברור איך ממשיכים ככה את החג.
"התלמידים מצידם היו ממש אריות. כשעדכנו אותם בבוקר מה קרה, הם הגיבו בהחלטיות: 'כמו שהלוחמים ממשיכים ללחום למרות הנופלים, גם אנחנו ממשיכים את המסע שלנו בתל אביב!' באמת הם רקדו ממש כל היום. עם כל הכאב, המשיכו את המשמרת שלהם עד הסוף. אבל אנחנו כשלעצמנו, נהפך לאבל מחולנו".
יש משהו בזה שכל המלחמה התחילה בשמחת תורה…
"כן, אשתי אמרה שאנחנו צריכים לומר כמו ביום כיפור – משמחת תורה שעבר, עד שמחת תורה זה. מה עבר עלינו…"
איך באמת אתה רואה את היחס למערכת שהביאה אותנו למצב הקשה שבו אנחנו נמצאים היום – משמחת תורה שעבר עד לשמחת תורה זה. מצד אחד דיברת על המוטיבציה של שובאל להילחם ולהיות חלק מהמערכה, אבל מצד שני זאת מלחמה במסגרת שיש בה הרבה מאוד בעיות. איך מכילים את הבלאגן הזה?
"באופן כללי, המציאות של העולם היא מציאות מאתגרת, כי היא במצב שדורש את 'עבודת הבירורים', כמו שזה נקרא בספרי החסידות. רע וטוב משמשים בערבוביה, וצריך לברר את הטוב ולדחות את הרע. בכל דבר בעולם יש סוג של עבודת הבירורים, וגם במערכת כפי שהיא כיום. מי שמסתכל על המערכת – המדינה או הצבא, כמשהו שכבר מבורר והכל בו טוב – זה דמיון גמור. לא כל כך משנה עד כמה הוא חי בתפיסת עולם 'ממלכתית' או לא, כן מרגיש תלמיד של הרב צבי יהודה זצ"ל או לא – לכולם ברור שהמערכת הזאת צריכה הרבה מאוד עבודה של בירור. ולכן כאשר יש מישהו שחי בצורה חזקה אידיאולוגיות של תורה וקודש שהוא מאמין בהן והוא מאוד חד, הוא בהכרח יפגוש את המערכת במקומות לא פשוטים.
"אתן לך דוגמה קצת חריפה מהחיים של שובאל" ממשיך הרב דודו. "אני יכול לראות מולי שלוש תמונות שבהן הוא היה במגע עם חיילים. התמונה הראשונה היא, שסוחבים אותו בתור ילד קטן בכפר דרום, כדי לפנות אותו במסגרת הגירוש. התמונה השנייה היא, שחיילים סוחבים אותו בזמן ההרס של עמונה. ובתמונה השלישית – חיילים סוחבים אותו בארון קבורה בהר הרצל…
"יש כאן מורכבות לא פשוטה להכלה, ובעיניי זה מה שמיוחד כל כך בנשמה הגדולה הזאת של שובאל, שהוא הצליח לברר – ללכת עם הטוב שקיים, אבל לא לשתף פעולה עם הריקבון שממלא את המערכות האלה. היו כמה אירועים כאלה בזמן השירות שלו. למשל, פעם פקדו עליהם לעכב איזה יהודי – אז שובאל באותו רגע ברח משם! הוא היה מאוד מכוון למה שהוא האמין בו. מבחינתו, הצבא הוא כלי למימוש החלום של מלחמה באויבים כדי לכבוש את ארצנו הקדושה מידם. כל מה שלא קשור לזה – הוא פשוט לא יהיה שם.
"אני מרגיש שיש משהו סמלי בזה שהוא תפקד כקלע חוד. הוא היה מאוד חד ומדויק, וכך הוא גם חי והתנהל בתוך המערכת", ממשיך הרב דודו להדגים מנקודה אחרת בחיים של שובאל. "בסוף הזמן שלו בסדיר, שזה היה שבועיים אחרי שמחת תורה של שנה שעברה – ממש כמו עכשיו – לקראת שבת פרשת לך לך, הוא חזר משבועיים בגבול סוריה, והלכנו לטייל ביחד בוואדי. במהלך הטיול התקיפו אותנו ערבים, ושובאל ממש הוביל שם את כל האירוע עד שברוך השם יצאנו משם בשלום. שעה אחרי שחזרנו, פתאום אמרו לנו שיש ערבי הרוג ועצרו את שובאל לחקירה. בסוף, כשכבר לא הייתה להם ברירה ושחררו אותו, לקחו לו את הנשק. ממש ביזו אותו והוא היה פגוע מזה מאוד. בכל זאת, הוא לא התבלבל מכל העניין, ונשאר חזק אותו דבר ברצון שלו למסור את עצמו למען עם ישראל וארץ ישראל. הוא רצה להיות חלק מהמלחמה, גם אם המערכת רקובה. הוא כביכול אמר: אני עושה מה שאפשר לעשות הכי טוב בתוך המצב של המערכת הזאת.
"כמובן, יש גם צדדים חיוביים בסיפור הזה, וזה מתבטא בכל כך הרבה אנשים טובים שאתה פוגש!" משלים הרב דודו את התמונה. "בשבעה פגשנו את החבר'ה של שובאל, החיילים והמפקדים, ואלה אנשים ממש מדהימים. האווירה שבה הוא חי זאת אווירה שהרוב הגדול שותף לה, זאת אווירה בה רוצים ניצחון על האויבים וחיבור אמיתי לארץ ישראל. לצערנו הרב, בניהול הבכיר למעלה יש בעיות רציניות. יש משפט ידוע של ר' שלמה קרליבך שאומר: 'נכון שיש לכם ראש מצוין, אבל געוואלד איפה הרגליים? מוכרחים לרקוד!' אז היום אנחנו במצב הפוך – ברוך ה' יש לנו רגליים מצוינות, אבל געוואלד איפה הראש?"
משיח צומח מלמטה
זאת באמת תחושה קשה, שאולי בסוף הגנרלים למיניהם ימסמסו את כל ההקרבה וההישגים, ומי יודע לאיפה כל העסק ילך…
"ברור שיש פחד כזה, ובפועל הדברים האלה גם קורים כל הזמן במידה כזאת או אחרת. אבל כשאתה פוגש את השכבה הבריאה – ממח"טים מג"דים ומטה, אתה נפגש בעוצמה שעתידה להתפרץ ואי אפשר יהיה לעצור אותה. מקסימום, יצליחו לעכב אותה קצת. על המשיח כתוב: "ומתחתיו יצמח", כלומר שההופעה של המהות הזאת באה בדרך של צמיחה שעולה מלמטה. כמובן, כולנו רוצים ומקווים שהחבר'ה למעלה יתאפסו מהר, אבל בכל מקרה אין מצב לעצור את המהלך הזה. האנרגיה של הצימאון והרצון לנצח ולכבוש ולהתיישב היא אדירה.
"בשפה יותר של אמונה, אפשר לומר שארץ ישראל קוראת לנו. היא קוראת לנו להתיישב בה ולהתחבר אליה. לצער הלב, כשאנחנו לא מספיק קשובים לה, אז אנחנו נאלצים בעל כורחנו לפגוש חבלי ארץ שלא בנינו עליהם כחלק מהחיים שלנו. הארץ מצמיחה את הישועות, והיא מצמיחה את הגעגועים שלנו אליה. אני מאוד מקווה שבסיבוב הנוכחי, שהלוואי יהיה הסיבוב האחרון, נפנים את הקריאה של הארץ אלינו. צריך להבין שכל מקום שהאויבים יורים ממנו עלינו, הוא בעצם שולח לנו תזכורת אמיתית שהוא חלק מארץ קודשנו. שובאל התייחס ללבנון בדיוק בצורה הזאת: מבחינתו, הוא דיבר על לבנון כמו יהודי שחולם על ארץ ישראל – 'נלך לשתות שם קפה מול הים'. הוא לא ראה מאורת מחבלים, הוא ראה את זה כך שהאויבים סתם הגיעו לשם במקרה, והם תוקעים את עם ישראל מלהתיישב שם. מצד האמת, לבנון היא מקום שאנחנו צריכים להיות בו".
בתור מחנך לחבר'ה בגיל של ישיבה קטנה, שהם בשנים שלקראת הצבא – אתה פוגש אצלם חיבור לצבא?
"שוב, חוזרת כאן המורכבות. העסק מורכב, כי אלה חבר'ה שלא פעם מגיעים להתחככות עם הצבא. גם היום, אחרי כל מה שקרה, בימים אלו, הצבא מאפשר לערבים לבוא למסוק זיתים סמוך ליישובים. פשוט עיוורון! מצד שני, יש את הלחימה עם הרוח הגדולה שהיא מביאה, והרבה אנשים שלא היו קשורים למערכת התגייסו אליה במהלך השנה, בגלל ההבנה שבאמת יש עכשיו אפשרות באמת להילחם – הרבה יותר ממה שהיה עד לפני שנה. האם זה נכון לכל אחד? לא בטוח. יש אנשים שהמשימות שלהם כאזרחים הן יותר חשובות.
"לשובאל היה שלב שבו הוא התלבט אם ללכת להצטרף לחווה חדשה שרצו להקים, שבה חיפשו מישהו משוגע שיהיה מוכן לשמור שם במקום מאוד מורכב מבחינה ביטחונית. הוא הסכים ללכת לשם, אבל התלבט אם עדיף לשרת עוד זמן כחייל בעזה או לצאת להקמה של החווה. כשהוא שאל אותי, אמרתי לו שבבירור עדיף ללכת לחווה. שם מדובר במעשה של כיבוש הרבה יותר משמעותי מאשר להוסיף עוד חייל בעזה. בסוף הם לא הצליחו לעלות באותו זמן, אז הוא נכנס לעוד סיבוב בעזה. מאז, ברוך ה', בינתיים עלו לגבעה הזאת. בכל אופן, יש משימות לאומיות רבות, והצבא הוא אחת מהן. בשעת מלחמה היא בוודאי עיקרית יותר, ולמי שיכול להיות במסגרת, כמובן כשהוא לשמור על עצמו ביראת שמים ובכוחות הפנימיים שלו, אז יש בזה מעלה עצומה. מי שלא – שיפנה למשימות אחרות, אם זה ללמוד תורה, הפצת יהדות או יישוב הארץ בגזרות אחרות".
בזמן מלחמה כל אחד חושב 'איך נעזור לחיילים? איך נקדם את המלחמה?' פחות מרגישים דברים אחרים. זה הזמן להפצת יהדות?
"בפירוש כן. הצימאון שפגשנו בתל אביב, הוא אדיר. כל כך הרבה אנשים פשוט מחכים שיאירו להם פנים וידברו איתם! כמות האנשים שמתחזקים מאז תחילת המלחמה, ורק מחפשים אפיק איך להתחבר יותר פנימה, היא פשוט דבר מטורף. זה לא סותר את זה שכל אחד יכול לעזור – אם לא לחיילים ישירות, אז יש גם 'תומכות לחימה' – משפחות, נשים ואימהות שהבעלים-האבות בצבא, והן צריכות מעטפת. כשיש כזאת מעטפת היא כל כך מחממת את הלב, והיא מאוד נחוצה".
פלוגת בית המקדש
באמצע השיחה נאלצנו לעצור לטובת ביקור תנחומים של מפקד חטיבת המילואים 'אגרוף הברזל' בבית משפחת בן נתן. 'אגרוף הברזל' היא החטיבה בה שירת שובאל, והיא נמצאת בחוד הלחימה בלבנון. בימי השבעה המפקד לא יכול היה לרדת מלבנון, ולכן הגיע כמה ימים מאוחר יותר. כשהתחדשה השיחה, הרב דודו לקח אותנו עוד יותר פנימה.
על מה אתה מתפלל בימים האלה?
"אני מתפלל על הרבה דברים – חלקם אישיים וחלקם כלליים. ברמה הכללית, אני מתפלל שלא נחמיץ את גודל השעה, ונפנים כמו שצריך את הרוח הגדולה שמתהלכת בקרבנו בשנה הזאת", משתף הרב דודו בעולמו הפנימי. "בימי השבעה הגיע הרב ציון לוז, שהוא דיין בבית הדין הגדול. הוא דיבר איתנו על דברי חז"ל שהגאולה יכולה לבוא לאט – 'בעיתה', ואם נזכה היא תבוא במהירות – 'אחישנה'. הוא חידש ואמר, שאם 'זכו', אם זוכים להבין את התהליך שהקב"ה מוביל בעולם ונעשים מחוברים אליו, אז הדברים קורים מהר מאוד. אם חלילה מסרבים להבין ולהזדהות, הכל ילך לאט. גם אם זה לא הפירוש העיקרי של הגמרא, אני חושב שהוא מאוד נכון. אם נרגיש את הרוח הגדולה שהקב"ה מכוון אותנו אליה, הכל יכול לקרות מאוד מהר.
"ישנם דברים מאוד משמעותיים, שלא נראים באופן בולט על פני השטח. תראה למשל את ההתקדמות האדירה בכל מה שקשור להר הבית – זה פשוט לא יאומן! במקום שתמיד הזהירו שכל דבר הכי קטן שם יצית את הכל, ולכן לא נתנו רשות לכלום – לא ללמוד או להתפלל ובטח שלא להשתחוות שם, בשנה האחרונה הכל נפתח. ברור שזה המקום שהוא השורש ומרכז העניינים, ואם שם העסק מתקדם כל כך מהר, אז ברור לאיפה אנחנו הולכים.
"ביום הראשון של השבעה הגיע לפה פתאום שליח שהביא פאצ'ים ששובאל הזמין. על הפאצ'ים יש תמונה של ירושלים והמקדש, שהוא תכנן לחלק לכל החיילים בפלוגה שלו. אמנם המשלוח הזה הגיע מאוחר מדי אבל ביקשנו שיחלקו להם אותם, ובאמת נתנו להם את הפאוצי'ם עוד בתוך השבעה. הנוכחות של בית המקדש הולכת ונעשית מוחשית. במשך כל השבעה היו כאן ניגונים וכיסופים לבית המקדש. לשם פנינו, אל "ההר הטוב הזה – והלבנון", שמלבין עוונותיהם של ישראל.
"אני מרגיש שעל הדבר הזה צריך להתפלל, ועליו צריך לשים את ההשקעות הנפשיות. להתפלל שהקב"ה באמת יפתח לנו את ירושלים – כמו שאומר אדמו"ר הזקן בסידורו בהערה לתיקון חצות, שהמילה 'ירושלים' מורכבת מהמילים 'יראה שלמה'. מדובר על יראה שנובעת מתחושת נוכחות מאוד חזקה. כשהקב"ה נמצא כל כך חזק, אז יש יראה שלמה. בגלות, אפשר לאהוב את ה', אבל זה לא מספיק כדי להרגיש את הנוכחות שלו. נוכחות אלוקית מייצרת דווקא 'יראה שלמה'".
"בחוויה שלנו יש הרבה רוממות. עם כל הכאב, יש תחושה שדברים מאוד גדולים מתרחשים, ודרכם הנוכחות של ה' הולכת ונהיית יותר ויותר בהירה. ועדיין, אני מתפלל שלא נפספס את הגודל של הזמנים האלה ונהיה מחוברים לרצון ה', כדי שהגאולה באמת תהיה באופן של אחישנה".
יש תקדים של מלחמת ששת הימים שהייתה רוממות עצומה, שבסוף קצת הלכה לאיבוד.
"נכון, אבל באמת יש הבדל גדול בין אז לעכשיו. כיום יש לנו הרבה יותר כלים להכיל את האור הזה. תראה, זה אולי קצת מבהיל, אבל במחלקה של שובאל היה רק בחור אחד לא דתי, שהוא יהודי ממש געוואלד! באותו אירוע קשה, המחלקה של שובאל הלכה קדימה בתור חוד מעובה, שמורכב מ-11 לוחמים (לעומת חוד רגיל שיש בו רק 6). בחוד המעובה מסדרים כך שיש 6 לוחמים מקדימה ו-5 מאחורה. מתוך כל ה-11, הבחור הזה היה היחידי שלא נפגע בכלל!! נפגעו מלפניו ומאחוריו, ורק הוא לא נפגע.
"כשהוא בא לנחם, שאלתי אותו: 'איזו מצווה עשית באותו בוקר שככה הקב"ה שמר עליך?' אז הוא צחק ואמר: 'לא יודע, אני דווקא היחידי החילוני פה'. אמרתי לו שזה הדבר הגדול – להיות בתוך כל החבורה הזאת ולהיות מחובר פנימה, הלא דבר הוא! אני יודע כמה לדתי קשה להיות בין חילונים, אז אולי גם ההפך זה לא יותר קל. יש איזה הווי פנימי שונה… בכל אופן, היהודי הזה מחובר וקשור באמת. לכן אני מרגיש שיש היום הרבה יותר כלים אל האור. לעומת האור שהיה בששת הימים ולא היו כלים לקבל אותו, היום יש לנו הרבה יותר כלים, וגם הרוח היום היא יותר גדולה.
"סיפר לנו מוטי יוגב שהגיע לשבעה, שהוא שאל את יורם זמוש המפורסם, שהיה מ"פ בצנחנים בששת הימים, אם הרוח היום לא יותר גדולה מאז. לקח לו הרבה זמן, אבל בסוף גם הוא הודה שהיום הרוח גדולה יותר. אפשר להוסיף שזאת לא רק הרוח, אלא גם הכלים לקבל את האור. ברוך השם התבגרנו מאז".
עולמות קורסים, שערים נפתחים
אתה מתכוון בהקשר של חיבור לתורה ולקדושה?
"כן, באמת בכיוון הזה, אבל גם בתנועות שבתוך עולם התורה. יש בשנים האחרונות מעברים מאוד מעניינים. אפשר להתבונן ולומר שהציונות היא סוג של מלכות שאול, שהולכת וקורסת לתוך עצמה, ומאשימה את דוד שהוא האויב האמיתי. אנחנו מחכים למלכות דוד, שמניעה תנועות חדשות גם בעולם התורה. יש גם מעבר מהעולם הליטאי, שיותר דומה למלכות שאול שיש בה משהו מאוד מרשים וגבוה משכמו ומעלה והוא בנוי לתלפיות, אל העולם החסידי שקשור יותר לדוד המלך. לדוד, לא תמיד הולך כמו שצריך בחיים – 'סוכת דוד הנופלת', והוא עובר הרבה מעברים ועליות וירידות. ההארה של דוד המלך מתבטאת במעבר מרצון להרבה למדנות אל חתירה הרבה יותר פנימה אל הלב, לעולמות של ניגון ותפילה.
"התהליכים הם מאד פנימיים ומשמעותיים, ואפשר לומר שאנחנו כבר לא רק במעבר מן החול אל הקודש, אלא גם בתוך הקודש – עוברים מהקודש אל קודש הקודשים. החיילים הקדושים שלנו שדמם נשפך כמים, "ההרוגה עליך", מחברים אותנו לנקודת קודש הקודשים הזאת. אם לחזור לשאלה מה אפשר לעשות למען עם ישראל בימים הללו, אז לא רק המעבר בין הצבא החילוני לצבא ששם שמים שגור על פיו הוא חזות הכל. יש מהלך בתוך עולם הקודש ובית המדרש שצריך לעבור אותו – אל מקומות הרבה יותר פנימיים ועמוקים, לבביים ורגשיים, שעולם החסידות באמת התחיל לגלות אותם. תורתו של משיח שמתחילה מימי הבעש"ט, הולכת ומופיעה בצורה חזקה יותר ויותר.
"ראינו את זה אצלנו בבית בשבעה בצורה לא רגילה. אם מישהו היה שואל אותי לפני כן, אם באמת חס ושלום נצטרך לשבת שבעה – האם מישהו ינגן פה? ממש לא נראה לי שהייתי מקבל את זה. מה שקרה זה שבעצם שבעה ימים פחות או יותר, ניגנו פה ושרו כל הזמן. זה ממש לא היה בתכנון, אלא פשוט פרץ. הלב מבטא כיסופים אל הקודש פנימה. זאת בוודאי חלק מהמשימה הלאומית – כל מי שאוחז בידו גם בתורה וגם בכלי ניגון".
להיות מעין עדינו העצני שיש לו שילוב של פנים וחוץ? כמו שאתה מספר על שובאל שחי את העולמות האלה?
"לגמרי! שובאל היה מנגן על סנטור, עוד וסאז, והיה שייך מאוד לעולם הניגון מהצד הפנימי שלו, אבל לוחם ללא חת בצד החיצוני שלו. הייתה בו הרבה עדינות נפש – הוא מאוד אהב לשחק עם ילדים קטנים של חברים שלו למשל. הוא יכול מאוד להיות במקום עדין וכנה ולבבי, ועם זה בשעת קרב – חדור מטרה וחד מאוד. הוא הקרין תחושה שהוא פשוט לא מפחד מכלום. כל הזמן חותר קדימה. כשאשתי דאגה ואמרה 'מה, לבנון זה לא מפחיד אותך?' עניתי לה ששובאל כל כך בוטח בה', שמובטח לו: "הבוטח בה' חסד יסובבנו". באמת הייתה בו נשיאת הפכים של עדינות נפש עם לחימה ללא חת. סוג של נשיאת הפכים ששייכת למהות של המשיח, שהולכת וחודרת לתוך העולם שלנו".
זעזוע ועוצמות
לקראת סיום השיחה, הרב דודו מבקש להדגיש עוד יותר את העוצמות שהוא נפגש איתן בימי השבעה:
"כמות ההורים השכולים שהגיעו אלינו לשבעה, היא בלתי נתפסת. האמת היא, שקודם כל אלה מספרים מזעזעים! אבל יחד עם זה, ממש מדהים לראות את האנשים שחיים עם השכול הזה יום יום, ועדיין כמה כוחות ואמונה ורצון להמשיך לתת לעם ישראל יש באנשים האלה! אף אחד מהם לא מחפש להתקרבן או להיות מסכן, והעוצמות שהם משדרים הן משהו מטורף! מקבלים מזה תחושה שיש כל כך הרבה כוחות מדהימים, וגם לנו זה נתן הרבה.
"האמת שאני אפילו לא יודע כמה אנשים היו בשבעה, וכמה הגיעו ולא ראינו אותם מרוב שהיו הרבה אנשים ופחדו לגשת. אני רוצה לומר תודה ענקית לכל העוטפים ולכל האכפתיים. זאת הרגשה מיוחדת שבתוך כל הבור הגדול הזה פוגשים הרבה חסדים קטנים וגדולים, שיש בהם רוממות מיוחדת".
