הרב זכה כעת להוציא לאור את הספר הראשון על עבודת המידות לאור תורת ארץ ישראל. כיום, כשאנחנו נמצאים במציאות לא טבעית, בזמן מלחמה המעמתת אותנו עם דברים שונים ומורכבים, כיצד מתבטא בכלל העולם של תיקון המידות?
אחד הנושאים היסודיים בעבודת השם בכלל, ובעבודת המידות בפרט, הוא מה שמכונה 'ניסיונות'. ישנן שתי גישות אפשריות ביחס לתגובה של האדם למצבים מאתגרים בחייו, קטנים או גדולים. הראשונה היא מה שאנו מכנים 'הגישה ההישרדותית', והשנייה היא 'הגישה המצמיחה'. הגישה ההישרדותית רואה בניסיונות מטרד, ומנסה לחזור למצב החיים הקודם. זוהי, אגב, הגישה הטבעית שלנו אם איננו עובדים על זה. אך הגישה המצמיחה רואה את הסיטואציות הללו כפלטפורמה לצמיחה וגדילה פנימית. אלו יכולות להיות סיטואציות יומיומיות, כמו איחור, תגובה שאינה צפויה, פנצ'ר; או דברים גדולים הרבה יותר, כמו הצלחה מיוחדת בעסקים, או דברים מצערים כמו אובדן או מחלה לא עלינו.
מלחמה היא סיטואציה אדירה, היא כמו מרחב גדילה עצום, שמזמן המון דרכים לגדול. כל ניסיון הוא כמו סולם, שאפשר לעלות ואפשר לרדת בו. גם מלחמה היא כמו סולם עצום, שאפשר לעלות בו לגבהים אדירים, אבל אפשר גם ליפול ממנו לתהומות. אפשר לעלות בה לאמונה, לאופטימיות, להתנדבות של חסד; או ליפול להסתגרות, ייאוש ועצבות. מלחמה היא גם סולם לבירור צדקת הדרך ולחידוד המוסר הפנימי. כך למשל, מחקרים מראים שההתנדבות בעם ישראל עלתה באופן דרמטי במלחמה הזו, במספרים של מאות אלפים ויותר.
המידה הראשונה שכתבנו עליה, ונמצאת בחלקו השני של הספר שיצא כעת, היא מידת השמחה. הרב קוק כותב שאבות המוסר העליון הם שלושה: הגבורה, השמחה והענווה. כשהם פתוחים, הם מגלים את תפארת האדם, את צלם האלוקים שבו. השמחה היא עולם שלם. האם קל לשמוח בתקופה הזו? מעורבים בה דברים רבים שאינם פשוטים. בספר הזה אנחנו פותחים ועוסקים בתשתיות של השמחה: האמונה, האופטימיות, הכרת הטוב, ענווה ועוד. בהמשך אנחנו מדברים על השמחה בפועל, ואחר כך על התמודדות עם ניסיונות וקשיים בעולם. פרק נוסף מדבר על להפוך חושך לאור; איך הופכים את הקשיים והניסיונות למקומות של ברכה, שאדרבה, מזמינים את כולנו לגדול.
נוסיף בשולי השאלה שלך: רב היישוב שלנו (מצפה יריחו), הרב יהודה קרויזר שיחיה, שֶׁשָּׁכַל שני בנים בתאונה, סיפר שהוא קרא בספר את הפרקים שהקדשנו לנושא של התמודדות עם הייסורים בעולם הזה, והתרגש מהם מאוד. הדרך המתוארת בספר הלמה את אופן הצמיחה של הרב מתוך המשבר, וזה נתן לו הרבה מאוד כוח.
לאמיתו של דבר, הרב קרויזר, ועמו עוד רבים וטובים, הם אנשי האמונה הגדולים שמתגלים בעיתות משבר, ומהם יש ללמוד כיצד לצמוח. כמה גיבורים כאלה התגלו במלחמה הזאת בעם ישראל! הדס לוינשטרן, הרב סלוטקי, משפחת ויצן, ועוד ועוד. מדהים להיווכח אילו עוצמות יש לעם ישראל. אנחנו רואים מגדלורים שמאירים לנו את הדרך, והם מתגלים דווקא בזמן המלחמה. כמובן, איננו מזמינים את הניסיונות הללו; הם באים משמים ללא ששואלים אותנו. אך הכוחות שמתגלים על ידי הגדולים הללו – האופטימיות, האמונה וההכרה בצדקת הדרך, נותנים כוח להרבה אנשים אחרים, גם בהתמודדויות פשוטות יותר.
אכן, המציאות החדשה של חזרת עם ישראל לארצו משפיעה על כל העולמות הרוחניים והמעשיים שלנו. באבות דר' נתן כתוב על הפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב": "אין תורה כתורת ארץ ישראל". גם עולם המידות, בעקבות הרוח והאווירה של ארץ ישראל, דורש פיתוח וריענון, ודווקא ממקורותיה של תורה. אחד ההבדלים היסודיים בין עבודת המידות של ארץ ישראל לעבודת המידות של חוץ לארץ, הוא המקום ממנו באה הדרישה להשתלם במידות. כשהיינו בחוץ לארץ, עבודת המידות נדמתה ככורח הנכפה עלינו מאיזו סמכות חיצונית, יראת העונש, או מרצון לקבל שכר, שגם הוא רצון חיצוני. כאשר אנחנו נמצאים בארץ ישראל, אנחנו מחוברים יותר למהות של הדברים, ועבודתנו היא לא 'עבודת עבד' בלבד, אלא גם 'עבודת בן'. הרצון שלנו מתעורר.
ודאי שיש לנו גם את הבחינה החיונית של עבד השם. מה שהוא אומר אנחנו עושים, גם אם לא נבין או נתחבר. מצד שני, בארץ ישראל צריך לפתח גם את עבודת הבן. הזוהר אומר שבארץ ישראל אנחנו נקראים 'בני מלכים'. וידועים דברי מרן הרב זצ"ל היסודיים במאמר הדור, שכאן, בארץ ישראל, היחס העיקרי צריך להיות עבודת בנים לאביהם מחוללם, יחס הנוטה לאהבה יותר מיראה. על כן צריך לפתח תורה שלימה של עבודת מידות הצומחת מהאדם פנימה. עבודת מידות כזו איננה מדכאת את האדם, אלא להפך, מפתחת אותו. בעבודה כזו אדם מזהה את השאיפות הקדושות של הערכים גנוזות בו ומבקשות לגדול. החסד, האמת, החירות, הגבורה, השמחה, הענווה, מבקשות לפרוץ, והוא נענה לבקשה העמוקה הזו הנובעת מתוכו, מנשמתו.
שערי חכמה נפתחים, היכנסו
במילים קצרות נאמר: עבודת מידות ארצישראלית תהיה עבודה כזו שמנביעה את הפנים, ונהיית חלק מהטבע, מהיומיום שלנו, ומהרצון שלנו לגדול ולהתפתח בחיים. לכן זוהי עבודה גדולה ומאתגרת מצד אחד, וטבעית ושמחה מצד שני. אדם בריא רוצה ושמח לגדול.
אולם יותר מכל מה שאמרנו עד עכשיו, עבודת המידות בארץ ישראל היא הכנה למדרגות של השראת שכינה.
החזרה שלנו לארצנו נובעת מחזרת השכינה לציון. הקומה העליונה של שיבת ציון היא מדרגות רוח הקודש והנבואה. בכל הספרים שלנו כתוב שהדרך להשראה ולקרבת אלוקים ברמה גבוהה עוברת דרך עבודת המידות. הגמרא בפסחים אומרת שכל נביא שמתייהר, וכן נביא שכועס, נבואתו מסתלקת ממנו. הרמב"ם כותב שכדי להתנבא צריך אדם להשתלם במידותיו. ספר מסילת ישרים לקח כיסוד את אמרתו של התנא ר' פנחס בן יאיר, המציב את רוח הקודש בכותרת של סולם הגדילה של אדם מישראל, ובשלבי הסולם הוא מניח את תיקון המידות.
כאשר עם ישראל מגיע לארץ, הוא נקרא להיפתח לדרגות הכי גבוהות. הפתיחה הזו של עולם המידות באופן רחב ועמוק וכללי, היא הזמנה לדרגות הגבוהות שעם ישראל צריך לצעוד אליהן.
החוויה של עולם רוחני המגיע בעיקר מיראה ולא מאהבה, זוהי חוויה של חו"ל, כאשר אנחנו לא במקומנו, לא בעולם של פריחה נפשית ורוחנית, לא בעולם הפתוח לחידושים, והכל מכווץ. בארץ ישראל הכל פתוח, אווירא דארץ ישראל מחכים, הוא פותח את הנשמה לפסגות חדשות.
האם ישנם חידושים גם בדרך המעשית של תורת המידות בארץ ישראל – או שמא עיקר השינוי מתבטא רק ברוח והשראה?
מובן שישנם חידושים רבים גם באופן המעשי. החידושים המעשיים הם חלק מהותי מעבודת המידות, ומהווים חלק מרכזי ממטרתו של הספר.
לדוגמה: כולנו מכירים את המושג 'העלאת המידות' המופיע רבות בעולם החסידות, מה המשמעות שלו? בעבודת המידות הרגילה אנו מפתחים את המידות הטובות, כמו ענווה, אהבה, שמחה בחלקו. מידות אלו הן 'ידידות' שלנו. מאידך, המידות הרעות, כמו מידת השנאה, הכעס, הגאווה או הקנאה, מתויגות כ'אויבות' שלנו. ממילא אנו מכוונים להילחם עם המידות הרעות ולמגרן כמה שאפשר. אך בדרך של העלאת המידות, אנו מזהים את הטוב שבכל אחת מהמידות הרעות הללו ומצרפים אותן להנהגה שלנו כחלק מעבודת השם.
החידוש שיש כאן הוא, שאי אפשר באמת לעבוד באופן מלא על פיתוח של מידה טובה, אם לא מצרפים את הטוב שבמידה הרעה ההפוכה ממנה. לדוגמה: אם נעבוד על מיגור מידת הקנאה שבנו, ולא נקנא באף אדם או משפחה אחרים, ונתמלא באמונה שלכל אדם יש את החלק שלו מבורא עולם, אנו עלולים למצא את עצמנו עומדים במקום ולא מוציאים לפועל את הכישרונות שלנו. אנו עשויים לחיות את חיינו בבינוניות וברדידות, ואפילו להחמיץ את השליחות המיוחדת שלנו בעולם. לקנאה ישנו תפקיד חיוני – להיות האחראית על הוצאת הכוחות שלנו לפועל.
זו גם הסיבה לכך שאין האדם יכול למגר את הקנאה באופן מוחלט, אלא אם כן הוא יפסיק לחיות… מה שנראה כמעצור מהעבודה על עצמנו, כאשר מצרפים ומעלים אותו מהמקום הנמוך של שמחה לאיד, או רצון שהשני לא יצליח, והופכים אותו למנוע שעוזר לנו להכיר את כישרונותינו ולהוקיר את תפקידנו בעולם, או־אז סרה הקנאה. המסקנה העולה מרעיון זה, היא שצריך תמיד לעבוד באופן זוגי: פיתוח המידה הטובה, ובמקביל צירוף והעלאת הטוב שבמידה הרעה, תוך השלת הקליפה השלילית שלה.
להעמיק את המוטיבציה
הרב דיבר על כך שבתורה של ארץ ישראל ישנו דגש על עבודת המוסר והמידות, אך מנגד אנחנו עדים להאשמות מוסריות כביכול, כמו בתביעות בבית הדין בהאג, שהעם היהודי לא נוהג במוסריות! ואפילו ישנה אמירה הרווחת – אף בישראל – הרואה בעין ביקורתית את הלך החיים ואת עולם המידות של היהודי הטיפוסי. ישנם כאלה הנוטים לייחס לגוים ולאזרחי מדינות אחרות נימוסים ודרכים ישרות יותר, וסבורים שהם מתנהגים בצורה מתורבתת יותר.
פתחת בדבר משמעותי מאוד – מוסר מלחמה. דיברנו על עבודת המידות בשעת מלחמה, אבל לא נגענו בשאלה הכללית – כיצד נלחמים לאור תורת המוסר והאתיקה היהודית. זה פוגש את אחד החלומות שלנו: אחרי שנוציא בעז"ה את הספרים על המידות, כמו אמת ושקר, עבדות וחירות, קנאה ושמחה בחלקו, גאוה וענוה ועוד, הרעיון הוא לכתוב סדרה נוספת, על ידי או על ידי אחרים, שתעסוק ביחס התורה לנושאים כללים וסוגיות מוסריות רבות, כמו מלחמה.
מלחמה היא סוגיה גדולה שיש בה הרבה נושאים. מה יש למוסר היהודי לומר על המלחמה בפן האישי ובפן הכללי – כיצד נלחמים? נכתבו על זה ספרים, כמו הספר המצוין של הרב רכניץ, 'אתיקה צבאית יהודית', אך אפשר וצריך לכתוב על כך עוד. כך גם בנושא של עולם העסקים: מה אומר המוסר ביחס לעולם העסקים? איך צומחים מוסרית ואישיותית בתוך העולם הזה? איננו מכוונים לעמידה מוסרית המדכאת את האדם וגורמת לעסק להיכשל; זו לא תפיסה יהודית, ובטח לא תפיסה ארצישראלית, השואפת לצמיחה ופריחה. מוסר אמיתי ילמד איך אדם גדל בעולם העסקים, מזהה את עיקרי הניסיונות שבו, וצומח מהם.
זה נכון לעולם הכלכלה, לעולם החינוך, הרפואה ועוד. אפשר לזהות את עיקר האתגרים המוסריים, ולראות אותם כמחוללי צמיחה לכל אדם שנמצא במקומות הללו. ואם נכתוב ספרים, נעשה סרטים, וננגיש את דרך עבודת המידות היהודית בהרבה דרכים, ייפתחו לנו שערים מדהימים בכל התחומים הללו. יש לנו כל כך הרבה עומק ויופי לתת לעולם!
נחזור למוסר המלחמה. באמת מוסר המלחמה היהודי הוא אות ומופת לעולם, וזאת דווקא כאשר רואים שאנחנו משיבים מלחמה שערה, בתקיפות ובחריפות, נלחמים ברוע וממגרים אותו מן העולם, שלא כמו העולם הנוצרי, המראה פנים מוסריות אך בפועל נותן לרוע לשלוט. המציאות היא הזויה: כל שיטת המלחמה של החמאס בנויה על עולם המוסר המערבי. החמאס יודע שלא נפגע בבתי ספר ובבתי חולים, ולכן שם הם בנו את כל מפלצות הטרור שלהם. הבסיסים והמחסנים שלהם נמצאו בבתי ספר ובבתי חולים. הם בנו דוקטרינת רצח אנטי־מוסרית, על גבי המוסר המערבי.
אם אנחנו ניצמד למוסר המערבי, או הנוצרי, ונתעקש שלא לפגוע בתי ספר ובתי חולים גם אם הם יהיו לקיני טרור ויפציצו משם באלפי טילים המאיימים עלינו, אנחנו בעצם אומרים שלא אכפת לנו מהילדים שלנו. המוסר המערבי מתייחס למי שמפציץ את בית הספר כרוצח, בעוד הרוצח הוא המחבל שפועל משם. מי ששם את הבסיס שלו בגן הילדים – הוא הרוצח את הילדים שלו. האחריות היא שלו. הבנה כזו היא קריטית כתשובה לשאלה מהו מוסר. הבא להורגך – השכם להורגו. מי שזה לא ברור לו, גורם להרג של אזרחים שלו, ובנוסף הוא גורם לילדים של האויב למות, כי בסופו של דבר אנו נהיה מוכרחים להילחם.
אם היחס שלנו חד משמעי, אם התגובה לפעילות טרור היא מיידית ולא הססנית, אנחנו מיישרים את המוסר לעולם כולו. העולם עומד ואומר – ככה נלחמים! מצד אחד מוסריים, לא הורגים סתם ללא סיבה או איום ולא שמחים להרוג אנשים, אבל מאידך, כאשר מבינים שיש איום – פועלים בכל התוקף והעוז, ואף כאשר הם מתחבאים מאחורי ילדים וחולים. אנחנו אות ומופת, ויש לנו עוד מה להשתכלל וללמוד וללמד את העולם על מוסר מלחמה.
הוספת ושאלת: האם הישראלי המצוי מבטא את המוסר היהודי? התשובה היא שזה תלוי ברמת ההסתכלות. אם מסתכלים קצת לעומק, מזהים בישראל המון טוב. אחוזי ההתנדבות בישראל גבוהים יותר מבכל העולם, ושיעור תרומות הכליה האלטרואיסטיות – שנעשות בחינם – גבוה בישראל מבכל העולם בפער גדול! זה דבר מדהים.
בעם ישראל יש רצון עז להיטיב, רצון של טוב ותיקון עולם, של חסד ונתינה. אלא שהרבה פעמים היהודי הוא חריף ויצירתי וחושב מחוץ לקופסה, כך שהנימוסים האירופאים חיצוניים ומלאכותיים לו מדי. הם מייצרים איזו בינוניות אישיותית. כדי שיהודי יתחבר לעולם אמיתי של מוסר, הוא זקוק שזה יגיע מהפנימיות שלו, לא מאיזה גינון חיצוני, רק משום שכך התרבות מחייבת. זה צריך לבוא ממקום רוחני עמוק של דבקות באלוקים.
ככה חי יהודי עובד אלוקים, זה "והלכת בדרכיו". כשנותנים לו את המוטיבציה העמוקה – היהודי הוא הכי מוסרי שיש, אבל אם נותנים לו מוטיבציות פשוטות, זה לא מחזיק אצלו מעמד. מידת האמת, העוצמה הפנימית, החירות והכנות שלו, לא מאפשרות לו לחיות במוסר בינוני רדוד, ובנימוסים הבאים ממוסכמות חברתיות חיצוניות. מי שהוא מחובר פנימה, ומחובר לעולם היהודי בעומקו, אף אם הוא אינו לומד תורה, הטבע היהודי שלו פורץ בכל כוחו. אבל מי שפחות מחובר, הרבה פעמים נימוסים לא ידברו אליו, ואז עלול להיראות לנו שאירופאי ממוצע מנומס יותר מהיהודי. זו אכן בעיה, אבל זו בעיה שבאה מהגדלות הפנימית שלנו, ולא להיפך. כאשר יתנו לנו את המזון המוסרי המתאים ליהודים, את המוטיבציות והדרכים המתאימות לרוח הגדולה שלנו – יתגלה שהעם היהודי הוא מדהים והכי מוסרי, מגדלור לעולם.
מדוכא מספרי מוסר? חשב מסלול מחדש
ניכר שהלימוד על עבודת המידות משמעותי לרב באופן מיוחד, מדוע? הרי הלימוד בישיבה מתפרס סביב תחומים רבים.
אחד הדברים המיוחדים בעולם היהודי, הוא הקשר שיש בין העולמות הרוחניים הגבוהים, בין הקדושה והדבקות באלוקים, לבין החיים המעשיים היומיומיים. "לדעת בארץ דרכך" פירושו לדעת מהי דרך ה' בארץ, בארץ ממש. וזוהי עבודת המידות.
לחשיבות העיסוק בתורת עבודת המידות בכלל, ובימינו בפרט, יש כמה סיבות.
ראשית כל – המצווה. ישנה מצות עשה מהתורה – "והלכת בדרכיו". כלומר, באותן הנהגות שבורא העולם מנהיג את עולמו, עלינו להנהיג את עולמנו. זהו נושא מרכזי העומד ברום עולמה של היהדות. לא בכדי בעולם היהודי נכתבו ספרים על המידות בכל הדורות. זה מתחיל בספר התנ"ך עצמו, המספר לנו על הנהגתם של אבותינו הקדושים, וכמובן על הנהגתו של הבורא יתברך. בספר משלי באופן מיוחד מצויות הדרכות מוסריות רבות. מאמרים רבים של חז"ל מצויים במדרשים ובגמרות, ובאופן מרוכז במשנה במסכת אבות. על פי פסוקי התנ"ך ודברי חז"ל נכתבו ספרי המוסר שלנו, החל מספרי הראשונים כמו חובות הלבבות של רבינו בחיי, שמונה פרקים לרמב"ם, שערי תשובה לרבינו יונה; ועד לספרי האחרונים, כמו מסילת ישרים, אורחות צדיקים, פלא יועץ, שערי קדושה של ר' חיים ויטל, ועוד רבים.
נוסף על כך, ישנה חשיבות מיוחדת לעיסוק בעולם המידות מצד הצורך העולה מן המציאות. אני חושב שכל מי שלמד תורה, וקשור לעולם היהודי באופן אמיתי, ניסה במשך חייו לעבוד על מידותיו, לשפר את הענוה ואת האמת ולעבוד על השמחה והחסד. אך כשמנסים בדור שלנו לפתח את המידות הפנימיות נתקלים בשאלות, קשיים, מבוכות ואתגרים, ופעמים רבות נשארים ללא מענה. הקושי הזה מתעצם כיון שעבודת המידות היא בסיסית כל כך, ופוגשת אותנו בכל רגע ורגע. בכל יום אדם מחליט החלטות רבות הקשורות לעולם המידות. כיצד הוא מגיב לאשתו בסיטואציה פשוטה, מה הוא עושה כאשר רכב עקף אותו בכביש, ועוד מסלולי חיים רבים בהם אדם נפגש עם דילמות בתחום עולם המידות. אם אין מענה מתאים שאדם חש שהוא צומח איתו, גם אם באופן כללי בחייו הוא בן תורה, באיזשהו שלב הוא יתייאש ויעזוב את העבודה על מידותיו.
אספר סיפור שממחיש את הקושי שעלול להיות ביחס לעבודת המידות. לפני כמה שנים, בהיותי ר"מ בישיבה, ישבו מאחוריי בבית המדרש זוג שלמדו בחברותא באחד מספרי המוסר של הראשונים. זהו ספר שכתוב בסגנון של מוסר חריף. אחרי כשלושה שבועות של לימוד פנה אלי אחד מהם ואמר לי: "הרב, אנחנו לומדים את הספר ברצינות ומתקדמים בו, אבל תדע לך שאם אנחנו ממשיכים ללמוד בו, שנינו הולכים להיכנס לדיכאון". הוא אמר את זה במין רצינות ותמימות כזו. עניתי לו, שאם זו תחושתו, הספר לא נכתב עבורו. הוא תמה על כך והסברתי: "הרי בהמשך הספר המחבר מדבר על החובה לעבוד את ה' בשמחה, באור פנים ואהבה. ואם חלקו הראשון של הספר גורם לך ליפול לעצבות, סימן שלא אליך התכוון המחבר. שהרי המחבר ודאי אינו סותר את עצמו".
טעם הדבר, כפי שכבר הסביר המסילת ישרים בזמנו, שתלמידי החכמים לא משקיעים בתחום הזה, וגם בישיבות הוא איננו מפותח מספיק. לצערי חושבים שאין מה להעמיק בו, אך באמת עבודה זו נדרשת דווקא מאנשי העומק. מי שאינו לומד ומלמד בעיון גמרא או אמונה, יקשה עליו לפתוח את השערים הללו של עבודת המידות לעצמו ולאחרים. אך כיון שלא משקיעים בתחום זה כראוי לו, לא בלימודו ולא בעבודה בפועל, החיסרון מורגש מאוד. הוא מתבטא גם אצל בני תורה וגם אצל מי שאינו. מפגש עם אדם שהוא גאוותן או אגואיסט, הוא מפגש מכאיב. מציאות כזו יוצרת חילוקים ופילוגים, יוצרת ניתוק בין אנשים, ולפעמים גם מביאה למצב הפוך מקידוש השם.
לסיכום, המצווה היסודית של "והלכת בדרכיו" צריכה ביאור מתאים לדורנו, והצורך העולה מתוך החיים היומיומיים דורש מאיתנו עבודה גדולה של העמקה, עיון וליבון, כמו שמעמיקים בסוגיות בגמרא ובאמונה.
העם דורש תורה מחוברת
הרב מחובר לעם ישראל בכל מיני פלטפורמות. דרך הגרעינים התורניים של הישיבה, ובדרכים ומפגשים נוספים שיש לרב עם הציבוריות הישראלית. היכן מתבטאת עבודת המידות מחוץ לכותלי בית המדרש?
קודם כל, הספר איננו מיועד לבחורי ישיבה דווקא. הוא בפירוש מיועד לעם ישראל ולכל מי שרוצה לגדול ולצמוח בעולם המידות. עם זאת, ישיבה בפרט היא מקום מצוין לגדול בעולם המידות, כי זהו מקום של חינוך. ולכן, לצד ההשקעה בלימוד עיון בעמקות ובלימוד האמונה בגדלות, גם בעולם המידות צריך להשקיע הרבה, בלימוד ובעבודה. וככל שעולם המידות מפותח ורחב יותר, ומוצאים את ההשקה והחיבור שלו לעולם האמונה והעיון, כך כשיוצאים למקומות שמחוץ לכותלי הישיבה, מגלים כמה אנשים צמאים למקומות האלו ולעומקים הללו.
יש לי חבר שהוא ראש משרד עורכי דין בתל אביב. כשאנחנו עוסקים בעולם המידות, הוא כל כך קשוב וצמא. בעולם העסקי שלו כעו"ד, הוא מתמודד עם דילמות מוסריות רבות, כמו – האם עליו למשוך ידיו מעזרה ללקוחות מסוימים, האם בעבודתו עליו להתחשב גם בתועלת או הנזק העלולים להיגרם על ידה? איך לעשות את זה בצורה נכונה? זה פוגש אותו גם בעולם המשפחתי שלו ובעולמות נוספים ולכן זה מאוד מדבר אליו. זה מזמין אותו לגדול באופן רוחני ומוסרי ביום-יום!
כשאני נמצא מחוץ לישיבה אני פוגש את הצימאון הגדול הזה לעמקות של תורה, לתורה המחוברת למציאות, שיש בה ענוה מצד אחד, ומעוף ויצירה מצד שני. חברים אומרים לי: אנחנו מחפשים תורה עם עומק, עם אמונה עמוקה, עם גדלות, עם רוחניות; ושעם זאת – תהיה תורה המחוברת לעולם הזה, ולארץ, "לדעת בארץ דרכך", מתוך מבט חיובי על הארץ, ולא מאיסה בה.
רק אתמול נכנסתי לבית כנסת אחד, והיה שם יהודי שדרש ואמר 'אנחנו שונאים את העולם הזה'. אם יבוא יהודי שעובד ומעוניין לְפַתֵחַ את העולם הזה, וישמע משפט כזה – זה ייצור אצלו אנטגוניזם, התנגדות. אלו דברים שאם לא לומדים אמונה בעמקות לא מבינים אותם. באנו לארץ בשביל לפתח אותה מתוך קדושה, אבל אנחנו לא שונאים אותה, ממש לא. להיפך, אנו אוהבים אותה מאוד. ולא רק אותה, אלא גם את העולם הזה בכללו. המדרש אומר: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". השם רוצה להפך, שנפתח את העולם הזה, ואתה אומר על מעשה ידי הבורא שאנחנו שונאים אותו?! אלו תפיסות שאינן נכונות. ככל שהתפיסות התורניות שלנו בעולם האמונה בכלל, ובעולם המידות בפרט, יותר עמוקות ופנימיות, כך התורה שלנו תפגוש שמחה גדולה ושעריים שנפתחים, ואף התרגשות – של הנשמה היהודית שצמאה ופוגשת משהו שמתאים לה. היא נהיית פשוט מוארת, יש לה חווית גאולה.
מרן הרב קוק מתייחס באחת מאיגרותיו לספרי האמונה שהוא כתב, ואומר שאין הוא סבור שביכולתו לפתח את כל עולם האמונה לבד, אבל הוא פותח שערים. בשולי גלימתו אף אני אומר: העבודה הקדושה של ההתבוננות וההעמקה בעבודת המידות לאור תורת ארץ ישראל, שאנחנו זוכים לעסוק בה, היא גם קריאה לפתיחת שערים בתחום הזה. היא קריאה לכל מי שמרגיש קרוב לתחום ורוצה להיות חלק מהעולם הזה, מהעולם היהודי הזה שהוא לגמרי שלנו, שייפתח ויתחדש.
ואז נגדל כולנו, כעם. השערים והצינורות הרוחניים יפתחו יותר ויותר, ואור חדש יאיר על ציון. זה חלק מתחיית ישראל על ארצו. תאר לעצמך שכל העולם היהודי מלא בעבודה פנימית מוסרית גבוהה, שהופכת אותנו לאנשים צדיקים ומאירים יותר. כמה אור אפשר להביא לעולם, איזו השראה תבוא עלינו, ועל העולם בעקבותינו. יש לנו מה לעשות בעולם – לתקן עולם במלכות ש־ד־י.
