מקובל לכנות את הרב משה לוינגר, שהשבוע ימלאו עשור לפטירתו (בערב יום שחרור חברון), 'אבי ההתיישבות היהודית בחברון', כשכמובן במקביל, העזר שכנגדו, הרבנית מרים, ראויה לתואר 'אם ההתיישבות בחברון'. לפני כמה שנים, בסופו של טיול משפחתי בגוש עציון, התלבטנו אם לסיים את היום, או לנסוע לחברון – למפגש עם סבתו של גיסי, הרבנית מרים לוינגר. מכיוון שדם לוינגרי זורם בעורקיו, גיסי הזמין אותנו לבית המיוחד של משפחת לוינגר, ואנחנו הרווחנו שיחה מרתקת ומעוררת השראה עם אישה שכולה אמונה, חזון והגשמה. שלושה דורות ישבו פעורי פה והקשיבו בשקיקה לסיפור ראשית ההתיישבות בחברון.
המפגש האישי וגם הקשר המשפחתי עוררו בי את הרצון להביא אל הכתב את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של מפעל ההתיישבות העצום והגאולי – להכיר את הצד הפשוט והיום יומי, את הבית הפשוט שבו כולם היו מתקבלים במאור פנים ומתכבדים בבייגלה, עוגיות חיוך ומיץ אננס. לשמוע על הצד הפרטי בעבודת ה', על התפילות ודברי התורה שנאמרו על שולחן השבת.
אל השיחה הצטרפו כנציגי הדור הראשון שניים מתוך אחד עשר ילדים – שלמה לוינגר, תושב חברון, ועתיה זר, תושבת הר ברכה. לצידם השתתפו בשיחה נציגי הדור השלישי – מוריה קניאל (תקוע), שירה זילבר (מבואות יריחו) ואלעזר רוזנטל (גבעת סנה יעקב).
מהר מאוד התבדיתי. הבנתי שזיכרונות מתוקים של ילדים ונכדים יש אמנם בשפע, אבל 'עבודת ה' פרטית אצל הרב משה והרבנית מרים לוינגר' זה מושג שלא קיים… עוד לפני שהתחלתי את הראיון כתבה לי אחת מבנות המשפחה את ההודעה הבאה: "הנקודה אצל ההורים שלי הייתה תמיד הכלל. כלל ישראל. לא הם הסיפור, אלא השליחות שלהם שעליה מסרו את הנפש כל חייהם. אם נלך למקום הפרטי, נחטיא את המהות ונחטא למפעל חייהם – שיבת עם ישראל לכל מרחבי ארץ ישראל בתוך התהליך המופלא שאנו עדים לו בדור הזה". גם שירה הנכדה מסכימה עם האמירה הזו: "אצל סבא וסבתא לא היה אפשר לנתק בין עבודת המידות והמקום הפרטי למקום הציבורי, הם היו אנשים ציבוריים. כשרצו לפרסם ספר על סבא שלי עוד בחייו, הוא לא הסכים", היא מספרת. "במקום זה הוא הציע: תכתבו ספר על גוש אמונים".
"סבתא תמיד הייתה אומרת 'זה לא אני, זו הדרך'. המהות של הדברים שהם עשו – זה מה שהיה חשוב בעיניהם, וזה מה שהם היו רוצים שידברו עליהם. ודאי שיש המון מה לומר על המידות שלהם, על האמונה, אבל אי אפשר לחלק את זה, וזו גם תהיה החטאה. צריך לחבר את זה, ולהעצים את הנושא של ארץ ישראל. פעם כתבו משהו על סבא שלי", היא מסבירה את הרקע לחשש שעולה כאן, "והוציאו אותו מעין צדיק בדמותו המיוחדת של ר' אריה לוין, אבל זו לא הייתה הדמות של סבא", היא אומרת בנחרצות.
סוכר בקורנפלקס ומטבעות לצדקה
למרות ההקדמה החשובה הזו, יחד עם המסירות לכלל והליכה מתמדת עם מידת הגבורה, נכדי משפחת לוינגר זוכרים רגעים משפחתיים רבים עם סבא וסבתא, התעניינות ושימת לב לפרטים הקטנים, לצד, כמובן, חינוך מגיל צעיר למסירות נפש על הארץ, לעזות דקדושה וגם לאהבה ואכפתיות כלפי כל יהודי. "סבתא מרים היא אחת הדמויות המשמעותיות בחיי", מספר אלעזר רוזנטל. "סבתא הייתה מסתובבת בחברון גם בתקופה שהרחוב היה מלא ערבים, ואהבה לספר שבשביל הגנה עצמית הייתה לוקחת איתה ספריי נמלים, ואמרה שבארץ ישראל לא צריך לפחד". אלעזר מדגיש גם את צד החסדים באישיותה של סבתו. "כל מי שנכנס אליה לסלון הרגיש מיוחד, חשוב ומעניין. להיכנס אליה לסלון זו הייתה הזדמנות לשמוע את הסיפורים הכי מעניינים, או לדבר פוליטיקה עם אמונה… היא המשיכה לאכול גלידוניות ואיגלואים עד סוף חייה", הוא מוסיף בחיוך אנקדוטה קטנה שהשאירה חותם, "והרגשתי שזה השרה אווירה של כיף, שמחה וחיים זורמים".
"סבא וסבתא עסקו כל ימיהם בענייני הכלל", הוא מוסיף לספר, "אבל זה לא הפריע להם לשים לב לפרט, ואפילו הייתה להם גדולה בדבר הזה. מבחינתי זה מתבטא בהרבה דברים קטנים, כמו חופשות שבהן היו מגיעים אליהם הרבה נכדים, וסבא היה קם בבוקר ושם לנו קורנפלקס עם חלב עם הרבה יחס אישי, כשהוא שואל מי רוצה גם סוכר. הוא למד עם כל נכד לפני בר המצווה והקדיש תשומת לב רבה לכל אחד בזמן הזה. בימי תעניות סבא היה לוקח אותנו לסוף הצום לתפילה בכותל, ואחר כך היה הולך לקנות איתנו אוכל ברובע היהודי, זו הייתה חוויה מיוחדת. בטיולי בני דודים שעשינו איתו כילדים הוא היה מביא הרבה מטבעות בתוך מעטפה, וכשעברנו ליד קבצנים היה מחלק לכל ילד מטבע כדי שייתן לעני".
"גם סבתא התייחסה אישית לכל אחד. כשהתמודדתי עם קשיים, היא תמיד ידעה להגיד את המילים המדויקות שיעזרו ויחזקו. לדעתי", הוא מוסיף תובנה, "העשייה והחיבור שלהם לכלל הגיעו מתוך נקודה אישית פנימית שהתעוררה בתוכם. לכן תמיד לפני שאני פועל בענייני הכלל, אני מחפש שזה יגיע מתוך התעוררות של נקודה אישית שלי".
"כנכדה ראיתי המון שמחה בבית של סבא וסבתא", מוסיפה שירה לאווירה המשפחתית. "על הדלת של המזווה היו תלויות בצפיפות המון הזמנות לחתונות, ותמיד היה שיח סביב שמחות ובשורות טובות. סבתא אהבה למצוא תמיד קשרים וחיבורים עם הצד השני. בכל פעם שהגענו לסבתא הייתה לה בדיחה חדשה, והצחוק התחיל להתגלגל עוד לפני ששמעו אותה. גם סבא היה חד לנו חידות ומשתמש בהרבה הומור כדי לשמח את הנכדים".
כאמור, גם בתוך הממד המשפחתי, תמיד היה חינוך לחיים של חזון גדול. "אבא שלי ציטט באוזנינו פעמים רבות את דברי סבא שהיה נוהג לומר: "באין חזון – יפרע עם", היא מספרת, ומדגישה: "מי שמגדל משפחה לאור חזון כללי, הפרט תמיד מקבל את המקום שלו אבל הוא לא המטרה. השאיפה היא להגשמת החזון הכללי".
"סבא וסבתא דבקו בשליחותם – שיבת עם ישראל לכל מרחבי ארץ ישראל", היא מספרת בהערכה רבה. "באחת השנים קנינו מתנה ליום ההולדת של סבתא – תמונה גדולה של ארץ ישראל השלמה שנתלתה על הקיר בסלון. בניגוד לכל מיני גופים שפעלו להקמת ההתיישבות באופן שקט ובמחשכים, המסר של סבא וסבתא היה לעשות את הדברים בקול ובגלוי כדי לעורר את הציבור, גם אם לפעמים זה משך אש. זה גם גרם ללהט ולסחף בקרב הציבור, ואני חושבת שהדרך הזו הובילה לתנופה גדולה יותר בהמשך".
להביא לימות המשיח – באופטימיות
אם בנושא של הפרט מול הכלל הדגשים בין בני המשפחה משתנים, בעניין האופטימיות של הרב והרבנית יש הסכמה רחבה. "כשהייתי שואלת את אבא מה נשמע, אחת התשובות הקבועות הייתה: כל יום מתקרבים לביאת הגואל", מספרת הבת עתיה. "אמא הייתה אומרת שכל מה שקורה לנו כבר הרב חרל"פ או הגאון מווילנא אמרו שיקרה, אז היא לא דואגת". ושלמה אחיה מוסיף: "אבא זצ"ל תמיד היה שואל אותנו: שמעתם מה הודיעו בחדשות? וכששאלנו מה אמרו, הוא ענה: קול ישראל מירושלים השעה 11. הכל טוב, וזה סוף החדשות. ולאמא היה משפט קבוע: הדברים הולכים ומתבררים, ולפעמים לקב"ה יש חוש הומור".
שירה נזכרת בסיפור שמזכיר מעט את האופטימיות של רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מבית המקדש. "בשנת תשס"ו חזרתי מהפינוי הקשה בעמונה כשאני שבורה ומפורקת, וכשהגעתי לסבתא היא הייתה אופטימית וצחקה ואמרה שעכשיו מתחיל שינוי. ובאמת זכור לי שבמשך זמן רב אחר כך לא היו פינויים. גם סבא היה אדם מאוד אופטימי, ומחובר מאוד לתורה. הוא אהב ללמד את ה'שפת אמת', ואני זוכרת במיוחד את הציטוט מפרשת בלק שנהג להשמיע לנו על הפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" – כל גבעה וגבעה, כל גרגר וגרגר בארץ ישראל, מיוחדים לבני ישראל".
כשאני שואלת אותם איך כל אחד תופס את המהות המרכזית של הרב והרבנית, ומה הוא לוקח מהם לחייו, עתיה פותחת קודם כל בסיפור העלייה של אמה שמעניק הבנה משמעותית על איך הכל התחיל."הסיפור שגדלתי עליו הוא העלייה של אמא מניו יורק לארץ, סיפור מופת. היא התלבטה אם לעלות כי ההורים שלה לא רצו, וגם כי היא ניגנה בפסנתר וידעה שאם תעלה לארץ תיאלץ לוותר על הנגינה. היא הייתה נגנית מאוד מוכשרת, וכשהגיע קונצרט סוף השנה היא עלתה לנגן ופתאום שכחה הכל. היא הרגישה שזה סימן שהיא צריכה לעלות לארץ, וכך היא עלתה לגמרי לבדה למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בהחלטה הזו".
"המאפיין הכי משמעותי של אבא ואמא היה תחושת השליחות בכל מקום בו הם נמצאים, בדגש על ישוב הארץ", מספר שלמה לוינגר. "חזון הארץ המובטחת תמיד עמד לנגד עיניהם, מתוך 'בכל נפשך ובכל מאודך' – מסירות נפש על ארץ ישראל, ובכל מאודך – גם במובן ההשתדלות הכספית". נקודה נוספת ששלמה זוכר היטב מבית הוריו, הוא עניין הכנסת האורחים. "כל יהודי שנתקע באזור יכול היה למצוא מקום בבית הורינו".
הרב אלישיב ו… חקירת השב"כ
לפני הקמת גוש אמונים, הרב לוינגר עסק שנים רבות בלימוד תורה לאורך כל שעות היום, ושימש כרב קיבוץ לביא במשך מספר שנים. כשנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים עברה המשפחה למושב נחלים, שהרב לוינגר מונה לרבו. ההתעוררות הגדולה שפרצה בעם ישראל עם שחרור חבלי ארץ האבות, שלחה את הרב והרבנית לשליחות חייהם שהחלה בליל הסדר המפורסם שנערך במלון פארק הערבי בחברון, כשנה לאחר תום המלחמה, והמשיכה בהקמת קריית ארבע ומפעל ההתיישבות כולו. השליחות הלאומית לא החליפה את העיסוק בתורה, אלא שימשה כקומה נוספת.
"אני ראיתי אצל סבא המון התמדה", משתף אלעזר הנכד. "גם בענייני ארץ ישראל, גם בתורה וגם בתחומי עבודת ה', כמו זמירות שבת למשל". הוא נזכר בסיפור ידוע מתקופת המחתרת היהודית שפעלה לפני קרוב לארבעה עשורים, אחרי תקופה ארוכה של פיגועי טרור ערבי שנענו בקול ענות חלושה מצד הממשלה. "זימנו את סבא לחקירת שב"כ, והוא התלבט אם עדיף לשמור על זכות השתיקה או לדבר איתם. הוא התייעץ על העניין עם הרב אלישיב, מגדולי הפוסקי החרדיים באותה תקופה, והרב אלישיב אמר לו לא לדבר.
"סבא אהב לספר על החקירה הזו, החוקרים שאלו אותו: מה היה אצלך במוצאי שבת? (הם כמובן התכוונו לפגישה של המחתרת) וסבא ענה להם: קודם אספר לכם מה היה בשבת… והוא התחיל לספר להם על הסעודות, דברי התורה והזמירות… אבל החוקרים לא הרפו והתעקשו איתו: בסדר, אבל מה היה במוצאי שבת? והוא התעקש איתם בחזרה. כך זה נמשך כמה פעמים, כשהוא מספר להם שוב ושוב מה היה בשבת. לאחר זמן ממושך היה נראה לחוקרים שהוא סוף סוף התרצה לשתף פעולה, והוא אמר להם: עכשיו אגיד לכם מה היה במוצאי שבת. במוצאי שבת היה הבדלה, אחר כך היה מלווה מלכה… כמובן, בסוף הם התייאשו ממנו.
"בעיניי, החזון המרכזי אצל סבא היה ארץ ישראל השלמה. במקביל, הוא השקיע הרבה בתורה מתוך חיבור עמוק, והיה לו חשוב מאוד שהעשייה בענייני ארץ ישראל תמיד תהיה מחוברת לשם. היה חשוב לסבא שלא תהיה ועדת קליטה לקריית ארבע כדי לאפשר לכל עם ישראל לבוא. גם כשהיה מתנייד בכיסא גלגלים ובקושי היה יכול לזוז, הוא היה מגיע כל יום למערת המכפלה. לשם כך הוא היה צריך לצאת חצי שעה מוקדם מהבית, והיה מקפיד לומר שלום לכל בן אדם שהיה רואה ברחוב. במשך שנים רבות הוא היה הולך בכל יום שישי לבית אבות כדי לשמח זקנים, גם בשנותיו האחרונות כשכבר היה בעצמו על כיסא גלגלים. כשהיה צריך לעשות אינהלציה, הוא היה מנצל את הזמן הזה לומר פרקי תהלים בעל פה.
"גם לסבתא", הוא ממשיך לספר, "הייתה אכפתיות גדולה מכל אחד. היה חשוב לה לדעת היכן כל אחד נמצא ומה הוא צריך. הייתה לה עקשנות על דברים חשובים, והיא גם הייתה דואגת תמיד לראות את הטוב. סבתא סיפרה שהיא באה למרכז הרב וראתה את הפשטות של האנשים, ואז אמרה לעצמה שאת זה היא אוהבת. היא גם תמיד אמרה על הרב צבי יהודה שהוא לא היה אדמו"ר. כלומר, שהוא לא אהב יח"צ וגינונים. אני לוקח מזה לחיים לחפש תמיד פשטות ולא יחצנות. גם לסבא וגם לסבתא הייתה המון אהבת ישראל, והם נתנו יחס אישי לכל אחד בלי קשר לחיצוניות".
עוז וענווה
"גדלתי בחברון צמוד לבית של סבא וסבתא", מספרת הנכדה מוריה קניאל. "המאפיין המרכזי שלהם בעיניי הוא ההתמסרות לעניין של חברון, בלי להתחשב בדעות ובהשמצות שהיו נגדם, אפילו מצד חלקים בציבור המתנחלים. עד היום אני לא מבינה איך סבא וסבתא עמדו בזה".
"מבחינתי", אומרת שירה, "העניין המרכזי שלהם הוא ההבנה שעבור השליחות מוסרים הכל, אין כללים. גם אם זה אומר תנאים פיזיים קשים כמו לישון בצמתים, ברכב או באוהל. אין הגבלת זמן – לא ליל הסדר ולא כל נדרי, וכמובן: אין שיקולי תדמית. אחד הסיפורים שגדלתי עליהם", היא נזכרת, "זה הסיפור על מחנה הפליטים בדהיישה. פעם אחת, בנסיעה לכיוון חברון, נזרקה על סבא אבן והוא החליט להישאר במקום עד שכוחות הצבא ייכנסו לאותו בית ויטפלו במי שזרק את האבן. הוא נשאר שם מספר חודשים… אבא שלי סיפר איך היה בא לעשות איתו שבתות בתוך הרכב", היא משתפת בחיוך.
שלמה נזכר בסיפור נוסף שהיה עד לו, מימי האינתיפאדה הראשונה. "פעם אחת התחיל לרדת המון ערבי מההר באמצע הלילה לכיוון שכונת אברהם אבינו, תוך קריאות 'אללה אכבר'. כנער אני זוכר שזה היה מאוד מפחיד. אבא לקח את העוזי ויצא לכיוון שלהם. הם כבר ממש התקרבו, ופתאום כל ההמון הערבי הסתובב וברח בלי שאבא עשה דבר. אמרתי לעצמי: זה פשוט 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך'". בהקשר לכך, עתיה נזכרת במשפט שאמר לה חייל ששירת בחברון. "הוא סיפר שערבי אמר לו: אתם באים והולכים, הרב לוינגר נשאר. הרושם שלו על הסביבה היה מאוד חזק".
"כנערה", מספרת שירה, "התגוררתי במשך תקופה מסוימת אצל סבא וסבתא עם עוד חברות, כי רצו לפנות את המשפחות שגרו בשכונת שלהבת שהוקמה במתחם השוק הסיטונאי, והיה צורך בכוחות של נוער במקום. מדובר בקרקע יהודית שנגזלה מאז מאורעות תרפ"ט, והיישוב היהודי בחברון אכלס אותה מחדש לאחר רצח התינוקת שלהבת פס הי"ד. לאורך התקופה סבא עודד אותי להישאר, והתייחס באופן אישי לכל אחת מהחברות.
"באחד הימים ששהינו בבית הגיעה בריצה חברה מבוהלת ואמרה לי לבוא מהר, כי התחוללו במקום מהומות והשוטרים דחפו את סבתא והיא נפלה. הזדרזתי לזירה, וכשהגעתי סבתא ישבה על כיסא וחייכה אלי כהרגלה, והתחילה לספר לי, כמו תמיד, סיפור שממחיש כמה המצב היום טוב לאין ערוך מפעם… בכלל לא היה ניכר עליה מה שקרה, לא עלבון ולא כעס. הבנתי מיד שסבתא לא רואה את עצמה באופן פרטי באירוע הזה אלא כחלק מהכלל, ומבחינתה אין טעם להיכנס למקום רגשי. גם שם", היא אומרת בהתפעלות, "בתוך כל הכאוס, האופטימיות שלטה".
"יש ביטוי במשפחה: 'עלה לו הלוינגר'", אומרת שירה בחיוך. "משמעות הביטוי היא שבתוך כל לוינגרי, גם אם הוא עדין ומאיר פנים, יש בפנים עוד לוינגר מלא עזות, ואם קורה משהו חמור בהקשר אידיאולוגי כל שהוא, הוא מתפרץ החוצה". "אבא שלי היה יכול לצעוק על מישהו, ושניה אחר כך להיות החבר הכי טוב שלו", מוסיפה עתיה. "זה לא היווה שום סתירה מבחינתו, ובאופן כללי אהבת האדם מאוד אפיינה אותו. כמובן, לפעמים לצד השני היה קשה עם זה… הוא מאוד אהב לדבר עם אנשים בכל מקום שהגיע. הוא לא היה נוהג בעצמו, ואהב לנסוע בטרמפים מהסיבה הזו. גם באמא שלי היה עומק מיוחד. אנשים רבים היו מגיעים לקבל ממנה עצה בגלל שהיא ידעה להקשיב ולהבין לעומק, ויחד עם זה לא להסתבך. עם זאת, היא לא הסכימה בשום אופן להיות רבנית קלאסית, ואם היו כאלה שהיו 'נדבקות' אליה בתור רבנית, היא הייתה מבקשת מהן שיחפשו רבנית אחרת כי היא לא בעניין.
"אני חושבת ששני ההורים שלי התאפיינו ביכולת מדהימה לשים לב לאנשים. אמא שלי ביקשה ממני כמה פעמים לשים לב לחברות, וגם היא בעצמה הייתה מאוד רגישה לשכנות שהיה קשה להן. גם אבא שלי היה מאוד מחובר לאנשים ברמה האישית, ופעם גם ביקש ממני לקרב חברה מסוימת כי הוא ראה שקשה לה. הוא גם השקיע בלימוד עם הנכדים ועם נוער בכלל. אבל שוב, בתוך כל זה, הראייה שלהם את המציאות הייתה מאוד כללית. הם לא היו חשבונות פרטיים של בית יותר נוח או גדול, לא היו שיקולים אישיים בבחירות שהם עשו בחיים, אלא רק מה טוב לעם ישראל. אותי, אישית, התפיסה הזו מלווה עד היום בבחירות שאני עושה. כשאני רוצה לשפץ משהו בבית, למשל, אני חושבת לעצמי 'מה אמא הייתה אומרת על כך שזה מה שמעסיק אותי', והמחשבה הזו על 'איך אני מתעסקת בזוטות' דורשת ממני בירור פנימי".
ההערכה שחיפתה על הקושי
היכולת של אדם גדול, שחי ברבדים אחרים ונושא על כתפיו את עולו של הכלל, לשים לב לפרטים הקטנים של צרכי הסביבה, ממש מזכירה לי את הסיפורים על האדמו"ר הזקן שתוך כדי לימוד שמע בכי של תינוק מקומה אחרת, ובאמצע תפילת 'כל נדרי' הלך להסיק את האח ולבשל אוכל ליולדת. אני משתפת את בני המשפחה בדימוי הזה, והוא מזכיר לשלמה שבילדותו התגוררו בביתם דוד ודודה מבוגרים של אמם, ופעם אחת הרב לוינגר יצא באמצע תפילת יום כיפור כדי להכין להם ארוחה ולוודא שהם אוכלים.
"אני זוכר שראיתי המון כבוד בין סבא לסבתא", משתף אלעזר בצורה שבה חווה את הזוגיות שלהם כנכד, ועתיה מוסיפה: "אמא הייתה מספרת שבשלב מאוד מוקדם הבינה שאבא הוא בן אדם של חופש והיא לא יכולה לעצור אותו בכוח… היו יכולים לעבור ימים שלמים כשהיא לא יודעת איפה הוא – וכמובן מדובר על תקופה שבה לא היו טלפונים ניידים. פעם אחת, אחרי כמה ימים שהוא שוב נעלם, מישהו סיפר לה שהוא פגש את אבא שלי בחיפה, והיא אמרה: אה, הוא בחיפה, טוב לדעת… מבחינתה, בגלל שהוא פעל במסירות למען ארץ ישראל, זה היה הדבר החשוב ביותר, וכל שאר הדברים היו משניים. הדבר הזה חיבר ביניהם וגרם לכך שגם אם התעוררו קשיים, ההערכה ההדדית הגדולה על העשייה למען ארץ ישראל חיפתה עליהם".
שירה נזכרת בסיפור מתקופה מאוחרת יותר, כאשר שוטטה עם בת דודתה ברחובות חברון. "פתאום סבא הופיע מולנו וביקש שנבוא איתו הביתה. הוא סיפר שסבתא חולה ובטח זה ישמח אותה אם נבוא. כשהגענו, סבא הכין לה תה, הביא לה את החומש שרצתה ללמוד בו, ותוך כדי אמר לנו שכל הזמן סבתא דואגת לו, ועכשיו זה הזמן שלו לדאוג לה בחזרה…"
מנוע של תורה, כנפיים של ארץ ישראל
החיבור של הרב והרבנית לוינגר לתורה ולעבודת ה' נוכח בשיחה ועושה רושם בכל ההקשרים. כך, כשאני שואלת את ילדיהם ונכדיהם מה היה הכוח המניע שלהם לפעול כפי שפעלו, התשובה שלהם חד משמעית. "המנוע החזק ביותר בחיים שלהם היה קודם כל החיבור לתורה", אומרת עתיה, "החיבור ללימוד והשאיפה התמידית לעשות את רצון ה'. ההתיישבות בארץ ישראל הייתה חלק בלתי נפרד מהחיבור הזה, כארץ גדולה במעלתה הראויה לעם גדול במעלתו. שניהם חתרו למימוש החזון שיביא זאת לידי ביטוי. אמא הייתה מאוד מסורה לכך, ולא הרשתה לעצמה שחשבונות פרטיים יפריעו לה למלא משימות שהיו חשובות בעיניה למען הכלל. היא הייתה אומרת: תמיד הסתכלתי קדימה ולא למטה, כדי לא להחליש את עצמי".
"אבא שלי היה שקדן גדול", היא מוסיפה. "בכל מקום אליו הגיע היה פותח ספר, והיה לומד בעמידה עד השעות הקטנות של הלילה. הדרך הכי טובה להתחבר אליו הייתה לקבוע איתו לימוד. בני נוער רבים בחברון גדלו על הלימוד איתו בערבי שבתות. גם אמא שלי הייתה תלמידת חכם, והייתה לומדת וקוראת הרבה ספרים תורניים". "סבתא הרבתה לצטט את הרב חרל"פ", משלים אלעזר, "שאמר שהעיקר בדור הזה זה ארץ ישראל".
"המנוע שלהם, לדעתי, היה התורה של הרב קוק", אומרת מוריה. "הייתה להם אש פנימית יוקדת, והבנה שיש דרך ברורה בעניין של ההתיישבות בארץ שעליהם לדבוק בה". "אבא שלי גילה את תורת הרב רק אחרי שירותו הצבאי, בבחינת 'הציץ ונפגע'", מעדכנת עתיה בפרט היסטורי. "הרצי"ה היה רבו הנערץ והמובהק. אני חושבת שהתורה הזו שעוסקת בגדולה של כלל ישראל כדבר בפני עצמו, דיברה מאוד אל שניהם. בסוף ימיו, בכל פעם שאבא היה מצטט משהו מספרי הרב קוק הוא היה בוכה".
אלעזר נזכר שהרבנית לוינגר הייתה מצטטת לא מעט גם מרבי נחמן, ועתיה מדייקת אותו: "סבתא הייתה מספרת שכשרצתה ללכת לבית הדסה, באותה פלישה לילית מפורסמת, בזמן אמת היא פתאום הרגישה שהיא לא רוצה לעשות את זה, ואז נזכרה בדברים של רבי נחמן שאמר שכשאדם רוצה לעשות מעשה טוב, פתאום עולות בו הרבה מחשבות שמסבירות לו למה לא לעשות אותו, ומה שנדרש ממנו באותו רגע זה להתעלם מהן. היא סיפרה על הלילה בו ירדו הנשים והילדים במשאית מקרית ארבע לבית הדסה בחברון, והיא העירה את הילדים כדי להצטרף אליה למשאית – למרות שהיו בתוכה גם קולות שהעדיפו לתת להם לישון, וברגעים האלה היא בהחלט נעזרה ברבי נחמן ובעצותיו.
"עם זאת, חשוב לציין", היא מדגישה, "שתמיד כשהיא סיפרה את זה היא הקפידה לומר 'אני לא רבי נחמן, אבל…'. כלומר, היה לה חשוב להפריד ולהדגיש שהיא נעזרה במה שקראה, אבל היא לא חסידת ברסלב במובן המקובל. אגב, היא קראה בספרי רבי נחמן הרבה לפני שחסידות ברסלב נעשתה פופולרית כמו שהיא כיום. לי אישית יש ספר של רבי נחמן שהיא נתנה לי במתנה".
לוינגר – הדור הבא
כשאני שואלת אותם, לקראת סיום, על ההרגשה להיות לוינגר, שירה משתפת: "אני מהזן שאוהב לספר שאני לוינגר…", ואלעזר מוסיף: "אני מאד שמח להיות נכד לסבא וסבתא שזכו להיות מחוברים לקדושה, לאמונה ולארץ ישראל, לעשות שליחות גדולה ולקחת חלק גדול בחיבור לארץ הקודש".
מוריה, לעומתם, מביאה גם את הצד המורכב יחד עם הצד שגאה על הזכות. "חשוב לי לציין שלא תמיד זה היה נוח להיות ילד או נכד של סבא וסבתא. אני זוכרת אירועים של חיכוך בין המתיישבים למשטרה, שבהם לפעמים סבתא הייתה צועקת על השוטרים וחוזרת על אותו משפט במשך כמה שעות ברצף, ואני הייתי מתפדחת… או כשסבא התנגד למיגון הרכבים באינתיפאדה השנייה, והיה הרבה כעס עליו בישוב. מצד שני, יש לי זיכרון שאני דווקא אוהבת. היה מקרה שבו שיירת משאיות עם דגלי אש"ף הגיעה לחברון. הלכנו לנסות לעצור אותן, אבל כשהן הגיעו אף אחד לא העז להתקרב. ואז סבתא נתנה לי יד והלכה איתי לאמצע הכביש והשיירה נעצרה. הייתי מאוד גאה להיות הנכדה שלה.
"מאבא קיבלתי את הארת הפנים, אהבת עם ישראל וההשתדלות המעשית למען ארץ ישראל", עורך שלמה את ההבחנה, "ומאמא את הדאגה לחינוך הדור הבא, את החשיבה הכללית ופחות הפרטית, ואת האמונה בצדקת הדרך".
"מסבא קבלתי את החברותיות שלו, ומסבתא את כושר ההתמדה", אומרת מוריה. "סבתא סיפרה לי אינספור פעמים את סיפור ההתיישבות של הנשים והילדים בבית הדסה, ולכן אחרי פטירתה, לפני ארבע שנים, החלטתי לכתוב על כך ספר שבע"ה עוד מעט יצא לאור. אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכם בצורה משוחררת יותר, אבל בנאמנות לארץ ישראל. בכלל, כל דבר שאני עושה אני משתדלת לעשות עד הסוף, וזו תכונה שאני מרגישה שקיבלתי מהם. את ההתמסרות לכלל אמנם לא לקחתי", היא מודה בצניעות, "כי אני אדם פרטי באופי שלי, ובכל זאת אני אסירת תודה שגדלתי קרוב לסבא וסבתא, אחרת הייתי מרגישה בן אדם רגיל ומשעמם. אני מרגישה שזכיתי להיות נכדה שלהם, וזו זכות שקיבלתי כמובן בלי שבחרתי. עד היום הולכות איתי העיניים הטובות של סבא והמבט הנחוש והדבק באמת של סבתא, ואני תמיד גאה לומר שאני נכדה שלהם. אני חושבת שהם עשו מהלך היסטורי שלאט לאט אנחנו מבינים את גודלו".
"כשיש לך הורים שבכל זמן פנוי פותחים ספר קודש", מסכמת עתיה את השיחה המיוחדת, "זו ממש גירסא דינקותא שלא נשכחת ממך. זה כמו פנס שמאיר את הדרך".
