וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות כו'. הנה וספרתם הוא לשון בהירות כמו אבן ספיר וכן עשר ספירות הוא לשון בהירות. וזהו וספרתם לכם כו' היינו להמשיך עשר ספירות שיאירו לכם למטה. ולהבין זאת הנה פסח הוא יציאת מצרים וחג השבועות הוא מתן תורה, וקודם קבלת התורה היו צריכים לספור ז' שבועות שלימות ואחר כך היו יכולים לקבל התורה. כי הנה כתיב והחיות רצוא ושוב… וכמו כן פסח הוא בחינת רצוא, ושבועות הוא בחינת שוב, כי פסח הוא יציאת מצרים שהוא בחפזון… כי אז היה התגלות אלקות מלמעלה כמאמר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם בבחינת חפזון… מה שאין כן שבועות הוא בחינת שוב, שהוא בחינת מתן תורה, גילוי רצונו למטה, כמו שכתוב "וירד ה' על הר סיני" – המשכה מלמעלה למטה.
[ליקוטי תורה, פרשת אמור, ד"ה "וספרתם"]
ספירת העומר
למילה "וספרתם" יש פירוש פשוט של ספירה, אך אפשר גם לפרשה מלשון בהירות כמו המילה ספיר – אבן חן נוצצת או מאירה. הפירושים הללו נוגעים גם למשמעותו של המושג ״עשר ספירות״ – שאפשר לפרשו במשמעות של ספירה – מִסְפָּר, אך גם במשמעות של ״סיפור״, הקשורה גם לבהירות, משום שהמְסַפֵּר הוא זה שמסביר דברים ומאיר דברים לאחרים.
לחג השבועות אין תאריך קבוע בחודש בלוח השנה העברי הקדום, והוא תלוי במחזור של ימי ספירת העומר. הזמן של ספירת העומר הוא בעצם זמן של קישור בין שני חגים: חג הפסח וחג השבועות. בין המדרגה של פסח והמדרגה של שבועות יש דרגה באמצע – ספירת העומר. הרעיון הוא שהמעבר בין יציאת מצרים לשבועות, חג מתן תורה, איננו יכול להיות קל ומיידי, אלא יש צורך בתקופה של הכנה של ספירת העומר. בעצם חג השבועות הוא העצרת של חג הפסח, ההשלמה וההכללה של חג הפסח. אך שלא כמו שמיני עצרת של חג הסוכות, שנעשית מיד לאחר השלמת החג, בחג הפסח יש צורך לעשות הכנה של שבעה שבועות.
מדוע יש צורך בהכנה ארוכה כל כך? הרעיון הוא שכל העולם עומד על תנודה כפולה, על ריתמוס של "רצוא ושוב". "רצוא" היא תנודה אחת החוצה, תנועה שהיא אל הדברים, "אני רץ אל…", והתנודה השנייה היא "שוב", החזרה לדבר מסוים. הרעיון הוא שתנועה בכיוון אחד יכולה לגרום לכליון של הדברים, משום שבתנודות שלנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו תנודה בכיוון אחד – מפני שיש סוף לתנועה שלנו, אבל בתנועה של הקב"ה – תנועה בכיוון אחד היא למעשה תנועה שאין לה סיום, וכדי שתהיה אינטראקציה, התפעלות, צריך שתהיה תנודה בכיוונים מנוגדים. הקונפיגורציה הנוכחית של העולם שלנו מחייבת אותנו לנוע באופן של רצוא ושוב – אנחנו הולכים ומגיעים לאיזה צימאון של מעלה שכולל בתוכו יציאה ממרחב ההוויה שלנו ואחר כך את השיבה בחזרה אליו, והיחס בין פסח לשבועות הוא בין רצוא לשוב.
פסח – רצוא
פסח הוא רצוא מפני שכל כולו הוא ה״יציאה מ…״, הבריחה, ההיחלצות. עניינו של פסח הוא יציאת מצרים בחיפזון, ללא הכנה או שהות, כאשר מיד עם ההתגלות האלוקית באה הגאולה. הסיבה היא שאם ממתינים שאדם יגיע מתוך עצמו אל הרְצִיוֹת, ההשגות וההבנה המתאימות – האדם נעשה זה שקובע את קצב ההליכה, והולך כמה שהוא רוצה. אבל כאשר ההתגלות באה מלמעלה, הדברים לא נעשים לפי המחשבה או ההבנה שלי, ואז אני מגיב להתרחשות שבאה עליי, וחייב להגיב לה במהירות.
החיפזון קשור לצורך בהינתקות מן העבר ומן הקשרים הקודמים, וזו נעשית על ידי תפיסה של הזדמנות שבאה מבחוץ. אם לא אתפוס את ההזדמנות הזו ובמקום זאת אלך לאט – אוכל למצוא את עצמי בחזרה במקום שממנו יצאתי. בכל התחלה של עבודה, יש מצב שאדם חייב לרוץ, משום שאם הוא לא ירוץ, הוא יפול בחזרה, או שאם לא ירוץ – הוא גם לא יצעד. במצבים הללו מי שלא רץ עלול להישאר באותו המקום. כשמטיסים חללית צריך להגיע למהירות מסוימת כדי שהיא תוכל להינתק מתוך מעגל המשיכה של כדור הארץ, ואם אינני מגיע למהירות הזו החללית תחזור ותיפול.
היציאה ממצרים איננה נובעת מתוך עצמי, אינני יכול לבנות אותה לפי הקצב שלי, אני נתפס בזה ואני רץ. אם לא אתפוס את ההזדמנות הזו, היא תחלוף. אדם שבונה בניין מתוך עצמו בשלמות – יש לו בסיס, ומשום שיש לו בסיס – הוא איננו צריך לחכות להזדמנות. אבל יציאת מצרים – במובן הזה – היא שלב שבו יש פתאום למישהו הארה, ואם הוא לא ישתמש בהארה הזו ולא ינצל אותה מהר ככל האפשר – הדבר הזה ייסגר ויינעל בפניו והוא לא יוכל להמשיך אותו. אפשר לראות בעולם שדבר שיש לו שיווי משקל יציב – יכול ללכת מהר או לאט כמה שירצה. אבל ככל ששיווי המשקל פחות יציב – צריך ללכת יותר מהר כדי להישאר בכלל באיזשהו מקום. קשה מאוד לרכב על אופניים מתחת למהירות מסוימת, משום שלאופניים אין שיווי משקל יציב, ואם לא נוסעים בהם במהירות יחסית – האופניים נופלים.
שבועות – שוב
התמצית של חג השבועות היא היפוכו של חג הפסח. בשני החגים האלה יש בחינה של התגלות, אבל בפסח ההתגלות היא "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", ובחג השבועות ההתגלות היא שה' ירד על הר סיני. ההבדל הוא שבפסח כשנגלה עליהם מלך מלכי המלכים זה כמו שאני מציץ אל מישהו, ואני אומר לו: ״אתה רואה? עכשיו רוץ אליי״. בעוד שבמתן תורה זה להפך – ״אתה תעמוד במקום, תהיה מוכן לקבל אותי. אינני רוצה שאתה תרוץ אליי, שאתה תצא ממקומך, אני רוצה שאתה תהיה מוכן לקבל אותי״. זהו ההבדל היסודי בין ה'רצוא' ל'שוב'.
ביציאת מצרים התביעה היא לא רק לשינוי מקום, אלא לשינוי כל הגישה. לעומת זאת, במתן תורה, אינני נתבע לצאת מן הדברים של החיים שלי אלא לעשות שינויים בתוך החיים שלי, לקבל דברים מלמעלה, לקבל הוראות, לקבל הנחיות ולעשות מצוות. ביציאת מצרים הקב"ה נגלה לבני ישראל אבל הוא איננו מדבר, אלא רק דופק בדלת. אבל בשבועות הוא אומר לבני ישראל דברים, ואם אני נשאר במקומי – ממילא אני מוכן לקבל את פניו של הקב"ה.
העניין של רצוא ושוב קשור ליחס בין נותן לבין מקבל. היחס של נותן ומקבל הוא מהותי במבנה של המציאות: לא ייתכן שתהיה נתינה בלי שום תגובה של קבלה. לכן יש את המהלך של רצוא ושוב, שהוא מהלך שמבוסס ביסודו על אינטראקציה, על התפעלות, על התייחסות אל הצד השני. התייחסות כזו איננה קיימת לא ב"רצוא" לבד ולא ב"שוב" לבד, והיא עומדת על תנודה בין שני צדדים שמגיבים זה אל מול זה. בפסח הקב"ה נותן לנו את יציאת מצרים בלי לבחון אם אנחנו מוכנים, אך צריך לספור את ספירת העומר, כדי שאפשר יהיה להיות מוכנים לקבל את התורה בחג השבועות.
