"אלה מסעי בני ישראל… ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'… ואלה מסעיהם למוצאיהם" [במדבר לג, א-ב]. וצריך להבין, למה גבי "ויכתוב משה" הקדים מוצאיהם למסעיהם, ואחר כך הפך ואומר "ואלה מסעיהם למוצאיהם". מדוע שינוי הלשון? גם מהו "ויכתוב משה את מוצאיהם", דמסתמא משה כתבו ככל התורה אשר הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב. אך הענין, כי הנה ענין המסעות שנסעו וחנו במדבר ארבעים ושתיים פעמים עם הארון… ועל פי הנסתר נזכר בספרים שהוא כדי להכניע את המדבר הגדול והנורא על ידי מ"ב מסעות שנסעו וחנו כנסת ישראל עם הארון שהם כנגד שם מ"ב…
[ליקוטי תורה פרשת אלה מסעי, ד"ה אלה מסעי, צא, ע"א]
מסעי בני ישראל
משה כותב את המסעות של בני ישראל במדבר, מפני שהמסעות הללו הם לא רק רשימה של ארבעים ושתיים תחנות במדבר, אלא יש להם משמעות גבוהה יותר: מ"ב המסעות הללו הם כנגד השם בן ארבעים ושתים האותיות של הקב"ה, וכשמשה כותב את המסעות הוא נותן להם את החותמת של הקב"ה. על ידי זה, המסעות של בני ישראל במדבר יוצרים בדרך סמלית את התוואי, התוכנית והתבנית של מסעות בני ישראל לכל הדורות הבאים, מפני שהתחנות הממשיות שהיו במדבר אינן רק תחנות רכבת, אלא סמלים וסימני דרך של מהלכים בתוך המפה העליונה של הקב"ה.
מסעות בני ישראל במובן זה הם מסעות אוניברסליים, קוסמיים. הם לא רק המסעות של אנשים אלה ואלה במדבר הזה, אלא מייצגים את המסעות של בני ישראל בתוך העולם, ולכן גם כשכבר לא הולכים במדבר ממשי אלא במציאות החיים, חוזרים שוב ושוב על התבנית של המהלכים כפי שהיו בפעם הראשונה במדבר. התוכנית של המהלכים הזו קיבלה את האישור של הקב"ה, ולכן משה כותב את המסעות הללו לא רק ככתיבה של היסטוריה, אלא מפני שלמסעות הללו יש משמעות עליונה וקוסמית. הכתיבה של המסע היא במובן זה הוראה שיצאה מה' – "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", וכל אדם חוזר במובן זה על אותם המהלכים במסעות החיים שלו – "מסעיהם למוצאיהם".
המסע הזה במדבר הוא התבנית של כל החיים של עולמנו מאותה שעה והלאה. אנחנו עוברים שוב את המסעות הללו, אבל כיוון שהדרך הזו פעם אחת נכבשה, אנחנו יכולים עכשיו ללכת בה. אחרי שהבעיה הזאת נפתרה, ויש לבעיה פתרון תיאורטי, כעת אנחנו יכולים לעשות את הפעולה הזאת של כיבוש המדבר בכל מקום. מתוך הנקודה הראשונית של הכתיבה, של הסיוע מלמעלה, אנחנו יכולים להמשיך ולבצע את אותו דבר בהיקף אחר, בעולם אחר, בדורות אחרים.
מלחמה במדבר
המסעות של ישראל הם בעצם מלחמה טקסית על המדבר. אנחנו לא יורים על המדבר, אלא רק הולכים בתוכו, אבל עצם ההליכה היא הכנעה של כוח המדבר. המדבר מסמל את המקום הלא מיושב, והשלב הראשון הוא להכניע ולשבור באיזו מידה את המדבר, כדי שבמשך הדורות יהיה אפשר לעשות את המלחמה של האדם מול המדבר. כיוון שבשלב הבריאה של העם שלנו אנחנו עשינו את המלחמה נגד המקור, ובעצם כבשנו את המקור, אז אף על פי שיש עוד ענפים שמתפשטים וחיים במשך כל הזמן, מרכז החיים כבר הוכנע בשעתו, ולכן אנחנו יכולים להמשיך את התהליך הזה במשך הזמן מאז והלאה. כאשר הבירה והמרכז של ארץ אויב נכבשת נשארים מה שנקרא "כיסי התנגדות", אבל יותר קל לטפל בהם מפני שהמרכז כבר הוכנע.
אילולי המסעות של בני ישראל במדבר, המשימה הזו הייתה לגמרי בלתי אפשרית. אי אפשר היה לדרוש משום אדם להגיע לכיבוש כזה של המדבר, אבל כיוון שכבר הדבר נעשה, עם הרבה סיוע של מעלה, לכן אפשר להמשיך ולכבוש עוד את המדבריות שיש בכל מקום. המלחמה במדבר היא לא במדבר כמדבר, אלא במהות המדבר כתוהו – המקור, הבסיס והשורש של כל הקליפות. המסעות של ישראל במדבר הם סוג של מסע, בלשון של היום, של מלחמה וירטואלית שאחר כך מקבלת משמעויות בתוך העולם של יום יום.
עם ישראל נוסעים במדבר במבנה של מחנה צבאי, עם דגלים ועם מפקדים, ועושים מסעות מלחמה בתוך המדבר, כאשר לכאורה אין שם שום אויב מסוים, אבל כל המהלך של מסעות המלחמה הללו הוא נגד המהות של המדבר. עם ישראל יוצא נגד מהות המדבר, ובכך ממחישים כי החיים במדבר גוברים על המוות ועל השממון, והקדושה גוברת על הקליפה. יש נבואות לעתיד שמתארות את החזון העתידי ככיבוש המדבר: "שישו מדבר וציה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת" [ישעיהו לה, א], וכדי שאפשר יהיה במשך הדורות לעשות את המלחמה הזו של האדם במדבר, צריך היה לשבור את המדבר. המלחמה לא תהפוך את המדבר לגן עדן מפני שהמדבר לא משתנה, ומטרתה אינה כיבוש לשם התיישבות מפני שרק עוברים שם, אבל צריך בכל זאת לעשות את המלחמה היסודית ולהראות שאפשר להכחיד את השורש של השממה, של הציה ושל הריק. המדבר הוא חור שחור, והמסעות הללו, מ"ב המסעות, הראו איך כובשים את המדבר.
חיי אדם
בחיים עוברים כל מיני מסעות, ולא הולכים תמיד באותו סוג של מדבר. בכל מהלך חיים אנחנו עוברים את התחנות הללו: לפעמים אנחנו בהר שפר ולפעמים אנחנו בחרדה, לפעמים אנחנו בעלמון, ולפעמים אנחנו בעיי העברים, ולפעמים אנחנו לא יודעים באיזו תחנה אנחנו עומדים. אנחנו נמצאים בכל מיני נקודות בתוך מעגל החיים, ובכל הנקודות החיים שלנו הם ניסיון להכניע את המדבר.
בחיים שלנו אנחנו לא נתקלים אולי במדבר ממשי, אבל הנחש, השרף והעקרב של המדבר נמצאים לידינו לפעמים בצורות אחרות. הנחש של פעם היה נחש, אבל עכשיו הוא מתלבש בחליפות ומתנהג בחשיבות, אבל בעיקרו של דבר, הנחש נשאר נחש, ורק אני עכשיו פוגש אותו פגישה אחרת במדבר של החיים. אילולי הייתי יודע מן המסעות במדבר שיש פתרון לנחשים במדבר, לא הייתי מסוגל לעשות את המלחמה גם בנחש שבמשרד או בבית הכנסת.
יש כמה סיפורים טרגיים במדבר. היו כאלה שמתו בכל מיני תחנות, כמו בקברות התאווה, ויש אנשים שמתים עד היום באותם הקברים. יש אנשים שמתים על סיר הבשר, ויש אנשים שמתים בתחנה אחרת. יש כאלה שעוברים את התחנה וממשיכים הלאה לנקודה הבאה, וכל נקודה יש לה את הבעיות שלה: יש מקומות שיש מים ותמרים ויש מקומות שיש לי רק מרה, יש מהלכים קלים ויש מהלכים קשים, יש סיבובים, מעגלים ומבוכים, ויש הליכה קלה וישרה. אבל כל אלה הן הנקודות במהלך שלנו, ציורים של המסע של כל אחד ואחד, של כל המהלכים שאדם עושה בימי חייו.
