"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלויים ביד איתמר". הנה ידוע הקושיא במקראות אלו: אומרו משכן משכן שני פעמים; כפל לומר ב' פעמים משכן… היינו שעל ידי מצוות עשה נעשה בחינת יחוד ו"ה דהויה, וזהו בחינת משכן סתם, "ושכנתי בתוכם"… ואחר כך "משכן העדות", הוא בחינת י"ה… והוא הנמשך על ידי מצוות לא תעשה, שעדות שייך על הנסתרות דוקא… לפי ששרש הלא תעשה ממקום גבוה מאד מבחינת י"ה, על כן אין להם כלים למטה רק על ידי שב ואל תעשה… ושתי בחינות אלו הוא בחינת שכינתא תתאה ושכינתא עלאה
[ליקוטי תורה פרשת פקודי, ד"ה אלה פקודי המשכן, ג, ע"א]
המשכן ומצוות עשה
המשכן הוא מקום השראת השכינה בישראל. אם הייתי מתרגם את הביטוי "אוהל מועד" מילה במילה, התרגום היה "בית-פגישות" וכעין זה, והכוונה היא למקום של מפגש, מקום שבו נועדים. המשמעות של אוהל מועד היא מקום המפגש הגיאוגרפי בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל, אך יש לו גם משמעות אנושית מפני ש"אוהל שיכן באדם" [תהלים עח, ס], כלומר, נקודת המפגש היא בנשמת האדם או בלבו, ובמובן זה כל ישראל הם המשכן, הכלי שדרכו באה לידי גילוי השכינה, ואלמלי הגילוי בנשמה המשכן הוא לא יותר מבניין ריק.
אפשר לראות במשכן במובן זה דגם לכל אחת מן המצוות, מפני שבכל מצוות עשה מתרחש מפגש של הנשמה עם הקדוש ברוך הוא, וכל מצוות עשה היא נקודת מפגש עם הקודש, ומבטאת צד מסוים של הקדושה. מצד זה, השלימות של כל מצוות עשה יחד בונה את המשכן, ובכל מצוות עשה אדם נפגש עם הקב"ה.
משכן העדות ומצוות לא תעשה
הביטוי "משכן העדות" מבטא את הרעיון של גילוי בדרגה גבוהה ונסתרת שיש במצוות לא תעשה, מפני שהמושג של עדות קשור בחשיפה של תופעה שאיננה גלויה לכל. אם המצווה יכולה להתגלות בפעולה – אפשר לבטא אותה בצורה חיובית כמצוות עשה, אבל מצוות לא תעשה מבטאות קשר נסתר שלא יכול להתגלות, ולכן האופן היחידי של גילוי המצוות הללו הוא רק על ידי שלילה – על ידי מחדל, ולא על ידי מעשה, וזה מהות הגילוי של "משכן העדות".
לכאורה, מצוות לא תעשה נראית כמצווה בלי שום ממשות, מפני שגם כשאני מקיים אותה לכאורה אני לא עושה שום דבר, אז מה המובן של קיום מצוות לא תעשה? כיצד מקיימים דבר בחוסר-מעשה? מבחינה פורמלית אנו מגדירים באופן כללי קיום מצוות לא תעשה, כאשר המעשה עומד כעת בתור אפשרות לבחירה, ואני בוחר שלא לעשות את העבירה, ואז אני יכול להגיד שאני מקיים עכשיו מצוות לא תעשה. לדוגמה, בשביל הקיום של מצוות לא תעשה של "לא יזח החושן מעל האפוד" הנמנית במצוות לא תעשה, אני צריך שיהיו לי חושן ואפוד לפני, וכשאין לי חושן ואפוד אני לא יכול להגיד שהאיש הזה שהולך עכשיו לטייל ברחוב מקיים את המצווה.
איך אפשר לומר שמצוות לא תעשה נמצאות במדרגה גבוהה יותר ממצוות עשה? הרעיון הוא שמצוות לא תעשה אינן חסרות תכנים, אלא מייצגות תכנים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי על ידי איזושהי עשיה. מצוות לא תעשה לא יכולות להיות מתורגמות לדבר שניתן לעשותו אותו, ומשום כך הן נשארות רק בתחום הפסיבי. העובדה שמצוות עשה הן מצוות שניתנות להיעשות מעניקה למצוות הללו קשר מספיק עם המציאות של העולם שמאפשר לעשות להן אפליקציה, אבל מצוות לא תעשה הן מצוות שאי אפשר ממש לקיים אותן, ולכן האפליקציה שלהן במציאות באה לידי ביטוי שאין לו הגדרה חיובית.
גילוי על דרך השלילה
כל מצוות לא תעשה בנויות על דרך השלילה. יש דברים שלגביהם הדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא: "אני לא מבין". הדבר שניתן להגדרה חיובית הוא במהותו דבר שאני יכול לצמצם אותו ולהגביל אותו מכל הצדדים, ומשום כך אני יכול להגדירו באופן חיובי. לעומת זאת, כשיש דבר שנמצא מעבר לתחום השגתי, אני יכול להגדיר אותו רק על דרך השלילה, ובמובן זה, כל מצוות לא תעשה הן הגדרות על דרך השלילה. ההגדרה שבדרך השלילה אומרת שיש פה איזה מין תחום שאיני יכול להיכנס אל תוכו, וזהו הלאו.
נקודת הקיום של מצוות לא תעשה היא שלילית, אבל הביצוע של ה"לא" הוא לא מופשט, ויש לו מובן פרקטי מאוד כאשר אני נלחם נגד היצר הרע. במובן זה האקטיביות במצוות לא תעשה שונה מן האקטיביות של מצוות עשה גם באיכות וגם בכמות: במצוות עשה, אחרי שאני מדליק את הנר והנר בוער, קיימתי את המצווה, ולכן המצווה כבר התקיימה, אבל במצוות לא תעשה, כשאדם צריך להיאבק ביצר רע רלוונטי בשבילו, יש פעילות מתמדת שאני נדרש לעשות. וגם מבחינה איכותית, במצוות עשה הפעולה היא חיצונית, אבל במצוות לא תעשה הפעולה של ההתגברות על היצר היא פנימית וסמויה מן העין.
הבנת השלילה היא הרבה פעמים אופרטיבית. כשאני מגדיר את חוסר ההבנה שלי, ואני יודע את גבולותיו – אני יכול להשתמש בעצם העובדה שאינני יודע. דוגמה לכך מחשבון יותר פשוט: אחת החכמות הגדולות שיש באלגברה זה שיש נעלם, ואני משחק בנעלם הזה ואני מנסה להגדיר מה איני יודע. מה שהאדם עושה בפתרון של משוואה אלגברית הוא להגדיר מה איני יודע – ואני יכול להשתמש בנעלם הזה עד שאני לפעמים יודע גם מהו הנעלם. עצם העובדה הזו שאיני יודע – גם זו ידיעה. הדרגה הזו של הצבת הנעלם באיזה שהוא מקום היא דרגה של ידיעה. כשאני יכול להציב את X באיזה שהיא משוואה או מערך מסוים – אז אני יודע עכשיו משהו, למרות שאיני יודע מהו. אני יכול להגדיר הרבה מאוד דברים שמוסיפים לי ידיעה, אף על פי שהידיעה הזו אינה חיובית אלא כל כולה היא ידיעה שבדרך השלילה.
אור החשיכה
ההארה של מצוות עשה יכולה להתגלות במציאות – להיות אתרוג, ציצית או תפילין – ולקבל ממשות במציאות. לעומת זאת, האור שנוצר על ידי מצוות לא תעשה הוא גדול יותר מהאור של מצוות עשה, ולכן הוא דומה למציאות בעוצמה גבוהה, שלא רק שאי אפשר לגלותה, אלא שהיא עצמה מתגלה כחשיכה. בקשר לדבר דומה מופיע בזוהר הביטוי "בוצינא דקרדוניתא" שמפרשים אותו בדרך כלל כ"נר של חשיכה" , נר שלא מפיץ אור אלא זורה חושך, כלומר, מציאות שאני חווה כהעדר מציאות ולא כאור, למרות שהיא מציאות ממשית.
יש משל מהעולם הפיזיקלי שבנוי בדיוק על זה: כשיש גוף גדול אני יכול לחוש את התופעות שבאות ממנו, ואני יכול לראות אותו, אבל אם הוא גדול מאוד וצפוך מאוד, הוא מגיע למצב שהוא הופך להיות בשלב מסוים חור שחור. החור השחור הוא לא העדר אלא הוא מסה מרוכזת שאי אפשר לראות אותה. כשאני רואה כוכב כנראה שהוא לא מספיק גדול, ואם הוא באמת גדול – הוא לא היה ניתן להיראות. באותו האופן, מצוות לא תעשה הן כל כך גדולות שלכן אי אפשר לראות אותן. המצוות הללו הן החורים השחורים של ההוויה, הדבר המסתורי הגדול הזה, שאני מנסה שלא להישאב לתוכו.
המהות של מצוות לא תעשה שייכת לבחינת הנעלם והנסתר. כשאני עוסק במצוות לא תעשה, אני יודע יותר את הגבולות שלה, אבל איני חודר אל תוכה אף פעם. כל מה שאני לומד הוא להגדיר את הגבולות החיצוניים שלה, לסמן את התחום של הלא נודע, ולדעת את התוואי של החור בתוך המציאות שאותו אסור לי לעבור. ומן המפגש הזה עם האין, עם הדבר שאיננו נתפס אך איננו נעדר, אני בונה משכן שיש בו עדות על דברים שאין להם יכולת להתגלות בשום דרך אחרת.