ענין שמונה נרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם, וכמו שכתוב במיכה "אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם" [מיכה ה, ד]

[תורה אור פרשת מקץ, ד"ה וזהו עניין נר מצוה]

בגמרא במסכת סוכה מבארים את הכתוב בספר מיכה: "והקמונו עלינו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם", ומבארים כי שבעת הרועים הם: דוד, אדם, שת, מתושלח, אברהם, יעקב ומשה, ושמונה נסיכי האדם הם: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, צדקיה, משיח ואליהו.

רועים הם מי שדואגים לפרנסה של הצאן. הרשימה של שבעת הרועים הנזכרת בגמרא היא של מנהיגים שמוליכים את העם ומעניקים לו פרנסה רוחנית לכל הדורות, דמויות הנצח של עם ישראל. כל אחד מן המנהיגים הללו לא היה רק מנהיג בתקופתו, אלא גם דאג להוריש תכונה כלשהי לעם ישראל, שממשיכה להשפיע בכל הדורות. לעומתם, נסיכי האדם הם אנשים פרטיים ולא מנהיגים, ומעניין שברשימה הזו יש גם את המשיח וגם את אליהו, וההשפעה שלהם היא לא של עשייה אלא של הוויה. הרועה הוא מי שמלמד ומשפיע על אחרים, ונותן להם מעצמו ואת עצמו, אך ההשפעה של הנסיך היא מעצם קיומו, והיא לא נעשית דרך נתינה אלא דרך עצם ההוויה.  

הרועים הם אלה שפועלים בתוך המציאות, והם כל הזמן נותנים ומשפיעים את התורה שלהם. לעומת זאת, נסיכי אדם הם אלה שנמצאים בעצמם, ולא מבקשים לתת איזה דבר. ההשפעה של הרועים נעשית בדרך מכוונת של עשייה מכוונת, ואילו נסיך האדם אינו עושה שום דבר כדי להשפיע אלא משפיע מכוח קיומו, ומכוחו נוצרים דברים במציאות. הוא פועל בלי לפעול, אלא רק מכוח הווייתו. המשיח שייך לנסיכי האדם, כנראה מפני שגם הוא אינו עושה שום דבר כדי לייצר את המציאות, וההשפעה שלו באה מכוח ההוויה שלו, ולאו דווקא מכוח העשייה שלו. 

רועים ונסיכים בהיסטוריה

בהיסטוריה היהודית יש לנו דוגמאות לאנשים כאלה שכל גדולי דורם העריצו אותם. היו שני אדמו"רים חסידיים בני אותו דור, ה"צמח צדק" נכדו של בעל התניא, והאדמו"ר מרוז'ין, שהיו מיודדים מאוד זה עם זה. הצמח צדק היה אחד ממלמדי התורה הגדולים, הוא היה מעיין של תורה, וחוץ מהכתבים שלו בהלכה, יש לנו יותר מ-20 כרכים בחסידות שכתב. ליקוטי תורתו של האדמו"ר מרוז'ין הם, לעומת זאת, חוברות דקות, אך בני דורו אמרו עליו שבחים יוצאים מן הכלל, והעריצו אותו כדמות של אדם מושלם, ויחד עם זה הוא לא היה מלמד הרבה ואומר הרבה, וההשפעה שלו היתה השפעה בדרך מקיף, בעצם נוכחותו.

דוגמה נוספת המצביעה על כך שהיחס הזה מסובך יותר משאפשר לחשוב היא מתלמידי המגיד ממזריטש. אחד התלמידים של המגיד ממזריטש הוא בעל התניא, ומהרבה בחינות כל תורתו היא ביסודה תורה של פנימיות והפנמה, המדגישה את ההבנה, העמקת השכל והדעת. גם רבי זושא מאניפולי היה מתלמידי המגיד, אבל אמרו עליו שהוא מעולם לא למד תורה ממש אצל המגיד ממזריטש, מפני שמיד ברגע שהמגיד היה מתחיל לומר תורה ומצטט פסוק: "וידבר…" הוא היה שומע "וידבר" והיה מתחיל להתלהב ולצעוק "וידבר וידבר" עד שהיו מוציאים אותו החוצה, כך שיצא שמעולם לא שמע יותר מאשר את המילה הראשונה. אבל היחס בין המהויות הללו של הרועה ושל הנסיך הוא לא כל כך פשוט, ושני העולמות עומדים זה ליד זה. כשכתב בעל התניא את הספר שלו ביקש הסכמות לספר והוא פנה לרבי זושא מאניפולי שיכתוב הסכמה על הספר שלו, ובאמת היא נמצאת בספרי התניא, והשאלה הזו של היחס בין הרועים לבין הנסיכים, בין המורים הגדולים לבין האצילים – היא שאלה אמיתית, ולא פשוט למצוא קו הכרעה קבוע ביניהם. 

פנימי ומקיף

החלוקה בין הרועים לבין נסיכי אדם היא בין המהויות של אלה שהם מנהיגים, לבין המהויות של אלה שאינם מנהיגים וכוחם הוא מעצם הווייתם. החלוקה נועדה לא רק להבחין בין סוגי אישים, אלא גם להגדיר לאדם מהי השפעה פנימית כנגד השפעה מקיפה. אני לא פוגש לא את הרועים ולא את נסיכי האדם ברחוב, אבל אם אני שואל את עצמי איזה מדריך אני מחפש, אני צריך להבחין בין מי שיש לו השפעה פנימית, הוראה של תוכן ושל מסר, כנגד מי שמעביר אליי השפעה מקיפה, הקשר, אווירה וריח של קדושה.

יש כמה מעלות בהשפעה של נסיכי האדם ביחס להשפעה של הרועים: ראשית, ההשפעה הפנימית תלויה ביכולת הקליטה של מי שמשפיעים אליו, ולכן היא מוגבלת בהתאם לכלי התפיסה של המקבל. השפעה מקיפה אינה מתייחסת לתוכן אלא להקשר החיצוני, ולכן גם לא תלויה בהבנה ובקליטה, ואינה מוגבלת מבחינה זו בכלי המקבל. יתרון נוסף הוא ביחס למלחמה כנגד הרע: הרועה מעביר תוכן מוגדר ומסוים, והתוכן הזה עלול לעבור עיוות אם המסר אינו מדויק לגמרי. לעומת זאת, נסיך אדם יוצר בעצם הווייתו סביבה ואווירה של קדושה, והללו לא ניתנים בשליטה של הרע, מפני שאין איזה תוכן מוגדר ומסוים שהרע יכול לעוותו ולשנותו.

להארה של מקיף – אין התייחסות אל המקבל, והיא פועלת על הגדול ביותר כמו שהיא פועלת על הקטן ביותר, ובמהותה זו הארה שאין לה חוקיות, שאיננה מותנית במספר מוגדר של צעדים כדי להביא אותה, ולכן היא פועלת מצד עצמה כהוויה עצמית ולא כדבר שזקוק לתיווך כדי להעביר אותו הלאה.

ההשפעה של הרועים היא פנימית – הם מלמדים את עם ישראל, בעוד שההשפעה של נסיכי האדם היא חיצונית, אבל המעלה של נסיכי האדם אינה פחותה מפני שהיא חיצונית. נסיכי האדם עשויים להיות נשמות גבוהות שאינן יכולות להשפיע השפעה פנימית, דווקא מפני שהן חיות בעולם עליון יותר, שאי אפשר להעביר מתוכו אלא את הצד החיצוני, בעוד שנשמות הרועים משקפות עולם תחתון, שאפשר להעביר את מהותו הפנימית.

נר חנוכה

ההבדל בין הרועים לבין נסיכי האדם בא לידי ביטוי בהבדל בין נר שבת כנגד נר חנוכה. נר שבת הוא נר שמשתמשים בו להאיר את החדר, לאכול לאורו וליהנות מאורו כדי לקיים מצוות עונג שבת וכבוד שבת. נר של שבת נותן לאדם מן ההארה שלו. אבל נר חנוכה לא עשוי בשביל להאיר, כי אסור לי ליהנות מאורו, והמשמעות של נר חנוכה היא בעצם הבעירה שלו. נר חנוכה רק מודיע: אני קיים. אני פה, וזו כל המשמעות של נר חנוכה, להגיד שאני נמצא. נר שבת הוא כמו רועה, ואחרי הרועה הולכים, ונר חנוכה הוא נסיך, ועל הנסיך מסתכלים. גם בעבודת ה', יש מי שמלמד אחרים, ויש מי שעומד ומתפלל בשביל עצמו, ולא אומר שום דבר, ובכל זאת מסתכלים עליו בהתפעלות.

ההשפעה של נר חנוכה היא של אורות מקיפים שלא שולט בהם פגם. מי שעוסקים בפנימיות פגיעים יותר לרע, אבל ההשפעה בדרך מקיפה של שמונה נסיכי אדם פועלת בעצמה, מפני שנסיכי האדם שייכים לעולם שאין בו שבירה, שאין בו צמצום, ולמרות שהם לא פועלים, הווייתם יוצרת השפעה.

גם בחנוכה היה צורך בפעולה שאיננה תלויה בתוכן, השפעה שאיננה קשורה לחכמה, שכן המלחמה ברע לא תמיד יכולה להיות מוכרעת על ידי הפנימיות, אלא לבוא לעיתים מכוחן של הארות עליונות. ההכרעה של חנוכה מעמידה אמנם את החכמה היוונית מול החכמה של התורה, ותיאורטית, היה צריך לעשות ויכוח – להעמיד את חכמי ישראל מול חכמי יוון ולהכריע דרך טיעונים שיציג כל צד, אבל זו לא הדרך להכרעת הוויכוח. הוויכוח של חנוכה לא מוכרע לבסוף על ידי דיון בין החכמה הזו והחכמה הזו אלא בדרך של הכרעה חיצונית, על ידי מלחמה, משום שסוג כזה של בעיה איננו ניתן להכרעה פנימי, ונדרשת הכרעה חיצונית על ידי הארה מקיפה שמשנה את ההתייחסות שלנו כלפי עצם הדברים.