במשך הרבה דורות, בין כשדיברו שהמשיח קרוב־קרוב ובין שדיברו שהמשיח רחוק־רחוק, אמרו "לכשיגיע המשיח". האר"י הביא את הציפייה לאופי הרבה יותר אקטיביסטי. לא נשארים רק פסיביים, יושבים ומחכים וכשירצה הוא יבוא, אלא צריך לעשות משהו כדי להביא את הגאולה.
האקטיביות הזו יכולה להיות בכל מיני אופנים: לצום כל יום, להרבות בתחינה, בקשה וצעקה, או לסיים ש"ס משניות שלוש פעמים בשנה, שכל אחד מהם הוא ודאי דבר מועיל. גם כשיש תהליך גדול ודברים גדולים, יש דבר קטן שיכול לעשות אפילו מי שאיננו שר עשרה. הנקודה היא שאני עושה דבר שהוא לא רק לעצמי ובשבילי אלא במובן מסוים, אני עושה אותו "להביא לימות המשיח", אני מנסה לעשות.
אני לא אומר פה לאף אחד שעכשיו צריך לעשות את התכנית המסכמת איך מביאים את המשיח, אבל על כל פנים העניין של "להביא לימות המשיח" לא נמצא רק במרחקים התמוהים והלא ברורים שיש לכל מיני דברים, הוא נמצא במקום הרבה יותר מחייב, וזו צריכה להיות חובה אישית.
אם בית המקדש לא ייבנה באש, אנשים יצטרכו לבנות אותו. כמו שהיה בבית המקדש הראשון והשני – אף אחד לא בנה את המקדש לבד, עשרות אלפי אנשים עמלו יחד, כל אחד עשה מה שיכול היה לעשות ויצא מזה בניין גדול.
אם כל אחד יביא את האבן שלו ואת החלק שלו, בסוף יצטרפו האבנים וייבנה בית. כל אחד שרוצה להשתתף, שייקח לפחות אבן ויביא אותה למקום הראוי.
כל אדם צריך להקדיש זמן בשביל לחשוב על איזושהי תבנית. לא מדובר על חשבונות העולם בכללותו ובגמר מלאכה, אלא על מה אני חושב שצריך לעשות בעולם, מעבר למה שאני צריך לעשות בעניין שלי. בן אדם צריך לקשור את עצמו באיזושהי תמונה, איזה תבנית עולם אני הולך לבנות, לא מה אני הולך לעשות עוד שלוש או עשר שנים או איך אני הולך להתפרנס, אלא שאלה של תבנית עולם, מהו העולם שהייתי רוצה לבנות?
זו לא הגדרה רחבה כמו ביאת המשיח, אבל מדובר על תבנית גדולה יותר ממה שחשבתי עד היום, מה צריך להיות בעולם ומה אני רוצה לעשות בנידון. בהלכות מלכים מדגיש הרמב"ם, שלא כדעת המקובלים ואחרים, שגם בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג. הרמב"ם מדבר על שינוי גלובלי בלי שהוא יהיה ניסי, אני לא יודע איך זה נעשה. איך אני יכול לעשות שלא יהיו מלחמות בעולם, שיהיה בעולם שפע ועוד כמה דברים שהוא מדבר עליהם? בשביל לעשות את זה נדרש יותר מלהכין כתר, לשים אותו על הראש של מישהו ולהמליך אותו למלך המשיח.
כשבן אדם חושב על "להביא לימות המשיח", הוא צריך להבין על מה הוא מדבר. גם אם לא בהקשר הרחב ביותר, אבל בתוך העולם שבו אני חי, עולם שאני יכול לפעול בתוכו, מה התבנית שהייתי רוצה שתהיה. אם יוסיפו בארץ ישיבות, שכל הארץ תהיה ישיבות־ישיבות, זה חזון, לא שאני חושב שזה הפתרון, אבל זה חזון. אני יכול להיות עם חזון אחר: איך הייתי רוצה לראות את העיר ירושלים? ויש אנשים שיש להם תבניות קטנות יותר. אדם צריך לחשוב מהי התבנית הפרטית־כללית בה אני יושב וחושב על מה שצריך לעשות, מה אני רוצה לעשות.
כשאדם קושר את עצמו לחזון שיותר גדול מהקומה שלו, הוא מסתת אבן לבית המקדש. תארו לעצמכם שמישהו אומר שהוא רוצה להקדיש את חייו לילדים נכים, לא במובן שהוא עוסק רק בזה, אלא שהוא אומר שזהו נושא שראוי לבן אדם לעסוק בו. הוא חושב על הבעיה ונכנס לפרטים: יש ילדים שנולדים נכים עם כל הבעיות שלהם, איזה סוג נכות יש להם, איפה הם לומדים, איפה הם יכולים להשתלב בתוך המציאות ומי יעזור להם, והוא רואה את כל המאמצים. אדם יכול להגיד אני רוצה להקדיש את עצמי לנושא כזה. אדם אחר יכול להקדיש את עצמו לטיפול בזקנים, ומישהו שלישי יכול לתת את דעתו על כל האנשים שאין להם ולא תהיה להם פרנסה בעתיד הנראה לעין.
בדווקא לא דיברתי על רוחניות, דיברתי על דברים מעשיים, שבן אדם אומר אני רוצה לעסוק בנושא – כנושא גדול. צריכים להביא לביאת המשיח אז אני צריך להכין לו את הדרך, ואם אני לא יכול לסלול את כל התוואי, אז אסלול שלושה מטר, אבל אני יודע שהתוואי של הדרך זה אחד הדברים שצריך לעשות.
אני שומע מכל מיני אנשים: "אין עצה אלא שיבוא המשיח". זו לא תכנית פעולה, אלא רק הבעת משאלה וגם היא לא כל כך רצינית. אני מדבר על תבניות, גושים של עבודה שבן אדם יכול לעשות אותם. מותר לחלום ולרצות עולם שלם, יש הרבה דברים גדולים שמותר לאדם לחלום עליהם ולרצות אותם באמת.
בתפילת "שמונה עשרה" יש ברכות שבהן אנחנו מבקשים על דברים פרטיים, כמו "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת", "השיבנו אבינו לתורתך" או "ברכת השנים", ולעומת זאת יש ברכות אחרות שבהן אנחנו מבקשים בקשות גדולות, כלליות, כלל יהודיות: "השיבה שופטינו כבראשונה", "צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "השב את העבודה לדביר ביתך". אף על פי כן, גם בברכות הכלליות, אף אחת מהן לא אומרת – "נו! תביא את הגאולה בבקשה"; גם את הבקשות הכלליות אנחנו מפרטים לחלקים, לבקשות שכל אחת מהן היא רק חלק אחד מתוך הבקשה הכללית של הגאולה.
אדם צריך לחשוב על הדברים האלה באופן ממוקד. כמו ששואלים בן אדם "איפה אתה עומד בגמרא?" אז הוא אומר: "אני עומד בתלמוד בבלי", ואם הוא יותר נחמד אז הוא אומר: "אני נמצא במסכת בבא בתרא". אבל, כשאני שואל מישהו איפה הוא עומד, אני רוצה לראות את השורה, אני אומר: שים אצבע בשורה!
באותו אופן, בן אדם מרכז את עצמו בדבר מסוים, הוא אומר לעצמו: את הדבר הזה הייתי רוצה, לפחות דבר אחד, שגם אם ישאלו אותי בשמים אוכל לתת תשובות טובות על העניין הזה.
קבוצה שהתחילה בדרום אפריקה, עשתה תעמולה בין כל היהודים שם שיעשו שבת אחת כהלכתה, והתברר שההצלחה הייתה גדולה מאוד. חלק מאותם אנשים ששמרו שבת אחת כהלכתה המשיכו לשמור שבת. אמרו לבן אדם: רק שבת אחת, לא מדברים שתקבל עליך כל החיים לשמור שבת, תעשה רק שבת אחת כהוגן. הנה דוגמה, לבן אדם יש איזשהו רעיון, אני לא חושב שזה הפתרון לכל בעיות העם והארץ, אבל יש לאנשים רעיונות, הם עובדים על הרעיונות וזה לא דברי הבל. בן אדם חושב על איזה דבר ועובד עליו.
אם מישהו היה יכול לגרום אפילו לקהל אחד, ליהודים של ארץ אחת שכולם יחזרו בתשובה – זו היה חתיכת עבודה הגונה. אני לא יודע למה זה לא קורה אבל עוד לא שמעתי על דבר כזה. נניח בן אדם שחי בהרצליה והוא מחליט – מה אני יעשה כדי שיחזרו בתשובה, רק הרצליה, לא כולל את כפר סבא ורעננה, רק הרצליה. יש לבן אדם תכנית, תבנית בעולם, שהיא לא עניין פרטי.
אם יהיו מספיק יהודים שכל אחד מהם ייקח חתיכה כזו, אולי נחלק אותה לאלף חלקים, ויהיה אפשר להגיד על כל חלק: זה החלק שאדם מסוים ואנשים מסוימים חושבים בתוך התבנית הגדולה שזה מה שראוי לעשות. אין זה אומר שהם חושבים שהם יכולים להצליח בה, אלא זה מה שראוי לעשות. בנוסף, אין זה אומר שצריך לשלול דברים אחרים.
יש באופן פרטי – איפה אני מכניס את עצמי בתוך התכנית הגדולה, איפה אני מתברג כאדם פרטי? זו שאלה נפרדת, לא תמיד המחשבות הגדולות הן תכנית העבודה שלי.
הארץ הזו נבנתה על זה שהיו כך וכך משוגעים לרעיון גדול. חלק מהפרופסורים החשובים במדינה היו מורים בבתי ספר יסודיים במשך שנים, מפני שהם חשבו שהחינוך זה מטרה ראשונה, חשובה מאוד. היו כאלה שהלכו לבנות צבא, היו כאלה שהלכו להקים ישובים והיו שהלכו להיות מורים, אנשים שהיו להם כישרונות הרבה יותר גדולים ואם רק היו רוצים היו יכולים לעשות קריירה בכל מקום בעולם, ואחדים מהם עשו אותה פה מאוחר יותר.
היו אנשים שהחליטו שצריך לעבוד בעבודת כפיים. אבי המנוח גדל במשפחה עשירה, הוא עלה לארץ בגיל צעיר כחלוץ וחפר את הביצות בעמק יזרעאל, מקום שנעשה יישוב פורח בגלל אנשים שעבדו בביצות עד המותניים וחפרו תעלות לנקז את המים. הוא היה מאלה, מה שהוא קיבל מזה באופן פרטי היה מלריה. אחר כך הוא עבד כבנאי, אני זוכר שהיה מוליך אותי לפעמים לטייל, הוא היה מראה לי את הדואר של ירושלים ואומר לי "את זה אני בניתי בידיים שלי". במשפחה שממנה הוא הגיע לא היה מישהו שעשה משהו בידיים שלו, אבל הוא היה שייך לרעיון שהוא הולך לבנות דבר גדול, זה אולי לא גאולת המשיח אבל הוא הולך לבנות מדינה, ומה המדינה צריכה? היא צריכה חיילים – אז אנשים נעשו חיילים, צריכה חקלאים – נעשו חקלאים, צריכה מורים – נעשו מורים, וכך הלאה.
זה דברים שבעינינו ראינו, לאנשים הללו היה חלום כללי להקמת מדינה יהודית, ובתוך החלום הזה כל אחד ידע באיזה מקום הוא יכול להעמיד את עצמו.
אם מישהו רוצה להביא לימות המשיח, לא די לו שיעשה כמו שכתוב שמדברים על עלייה לארץ "כעוף המצפצף" – מדברים מדברים ואף אחד לא עושה שום דבר. אם אני רוצה לעשות משהו אני צריך להגדיר לעצמי תבנית – חלק בתוך העולם, ובתוך החלק בעולם אני אומר: ועכשיו אני הקטן הולך לעשות איזה דבר בעניין הזה – קטן או גדול, ובן אדם יכול לעשות את זה.
יש דברים לעשות ברוך ה', יש לבנות את חומות ירושלים. אני לא מדבר מהיום למחר, בן אדם צריך להשקיע בזה חשיבה, לא דווקא מה החלק החשוב ביותר אלא מה החלק שאני הכי מרגיש אותו. ומכל הדברים הקטנים שאנשים עושים – נבנה דבר גדול.
גם תזמורת בנויה מכל מיני כלים. אם אני כינור ולידי יושבת ויאולה, אני צריך לנגן בכינור אבל אני צריך לדעת שאנחנו שייכים. יש תבנית, יש אנסמבל, יש את המערך הכולל של תזמורת, אז צריך גם את זה וגם את זה. ואם חסר כלי אחד, אני צריך להשלים אותו.
צריך לעשות תזמורת. לא בשביל שיוכלו לנגן לכבוד מלך המשיח איזה מארש גרוע, יש דברים אחרים. יש מה לעשות.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
