לחיים, לחיים ולברכה.

אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר, בהם מרבים באהבת ישראל ואחדות ישראל. אתם בטח יודעים שהמצווה הזו היא אחד היסודות במשנת הבעש"ט, וצדיקי החסידות הרחיבו בעניינה וחשיבותה מאוד – בסגנון שלא היה מוכר עד להופעת החסידות בעולם.

כך כתוב למשל בספר 'היום יום': "רבנו הזקן אמר: מצות אהבת ישראל היא ליליד עם ישראל אשר מעולם לא ראה אותו, ומכל שכן לחבר עדת ישראל אשר במקום מגורו, שהוא בן או בת עדתו".

עד כמה נדרשת ההשקעה להטבת מצבו של אדם מישראל – "בגשמיות ובפרט ברוחניות" – אנחנו יכולים ללמוד מסיפורו של הרבי הריי"צ ב'ספר הזכרונות', שם מתואר כיצד התפרסם שמו של הבעש"ט בעיר הארקי. וקיצורו של מעשה שהיה כך היה:

בסביבות הארקי התגורר נסיך שהמחוז כולו היה תחת שלטונו, ובארמונו התגורר ידידו הטוב, מהגר צרפתי ושמו פייר לואי, שהנסיך היה עורך בחברתו מסעות ציד משותפים ונשפי תענוגות. 

באחד הימים, כשחזרו מעוד מסע ציד מוצלח ביערות הארקי, נפלט כדור מאקדחו של הנסיך וחדר לבטנו. הנסיך עמד בשערי מוות וטובי הרופאים הוזעקו למיטתו, אך ללא הועיל.

זמן מה קודם לכן ביקר בחצר הבעש"ט אחד מתלמידיו ושמו ר' ניסן, תושב הארקי. לפני שחזר לביתו, נכנס אל הבעש"ט שאמר בפניו תורה מיוחדת על הפסוק בתהילים "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים", שלכאורה נכתב בכפל לשון: "יורדי הים", ושוב "עושי מלאכה במים רבים".

ההסבר לכך הוא שהתיבות "יורדי הים" מתארות את ירידת הנשמה לעולם הזה, שהוא כמו ים גדול וסוער, וה"מים רבים" רוצים להטביע את נשמת היהודי בתוכם. ומהי הדרך להינצל מהמים הזדונים? הקב"ה מלביש את הנשמה בגוף הנמשל לספינה המפלסת את דרכה בים הגדול – "יורדי הים באניות", וכשהגוף עוסק בתורה ובמצוות, הדבר שומר על הנשמה שתוכל לצלוח את הים בשלום.

אבל אם חלילה הספינה נשברת והגוף אינו עושה את המוטל עליו, הרי שבמקום אניית מסע נעשה "תאניה ואניה" – לשון שבר ואבלות. הנשמה מתחילה לטבוע במים. איך אפשר להינצל ממצב נורא זה? לשם כך בא חלקו השני של הפסוק – "עושי מלאכה במים רבים", אלו הם הצדיקים הצוללנים, בעלי יכולת השהייה בתוך המים הסוערים, שהם העוסקים במלאכת חילוץ הנשמות שאבדו שם. 

הבעש"ט נתן בידו של ר' ניסן מעטפה חתומה והורה לו לפתוח אותה בבוא העת, כאשר הנסיך וחברו פייר לואי יגיעו בפעם הבאה להארקי. בד בבד – הוסיף והורה לו הבעש"ט – עליו לפנות אל לואי ולומר לו כי הוא יהודי ושמו האמיתי הוא פסח צבי – 'פייר' הוא פסח, ו'לואי' על שם היותו לוי – ולדאוג להעלות אותו מחיי החומר וההוללות חזרה אל חיק יהדותו. 

כשנודע בעיר על הפציעה של הנסיך, הבין ר' ניסן שהגיע הזמן לפתוח את המעטפה. הוא נדהם לגלות בה הוראות לרקיחת סממני רפואה לסוג הפציעה של הנסיך, והבין שהבעש"ט צפה את המאורע שיתרחש וכי יש לו משימה כעת לדאוג להחלמת הנסיך ואף להודיע לו – כך כתב הבעש"ט במכתבו שבמעטפה – כי רפואתו באה מכוחו של הצדיק שגילה דרך חדשה ביהדות.

ר' ניסן רקח את התרופה המיוחדת וצעד במהירות לעבר המקום בו אושפז הנסיך, אבל בהגיעו נתקל בסירוב ותרעומת מצד מקורביו. רופאים גדולים ומומחים לא הצליחו לשפר את מצבו של הנסיך – אמרו הנוכחים – ומה כבר יוכל להועיל יהודי תימהוני?

אולם, מצבו הרפואי של הנסיך הלך והידרדר, ומקורביו הבינו שאין טעם למנוע מהיהודי לנסות להושיט את ידו לרפואתו. ר' ניסן נכנס פנימה עם השיקוי הרפואי שרקח לפי הוראות הבעש"ט, נתן ממנו לנסיך – והפלא הגדול אירע: הצבע חזר ללחייו וכעבור זמן קצר הוא פקח את עיניו וחזר לחיים. כעבור ימים אחדים כבר ניכרה הטבה משמעותית במצבו, ומכאן קצרה הייתה הדרך להחלמתו המלאה.

במקביל, ר' ניסן פגש את פייר לואי וסיפר לו על מוצאו היהודי ושמו המקורי. לואי נדהם מדבריו של ר' ניסן, אך הודה לדבריו וסיפר על עברו כילד צעיר שאימו ניסתה לחנכו כיהודי, אבל אביו היה כבר מנותק מחיי תורה ודאג לגדל אותו כצרפתי מושלם עד ששכח מיהדותו. 

בעידודו וסיועו של ר' ניסן, פייר לואי־פסח צבי חזר לצור מחצבתו. עכשיו הבין ר' ניסן את פשר התורה שאמר הבעש"ט בפניו על הנשמות היורדות למים הרבים ולעתים ספינתם נשברת, עד שהצדיקים צוללים פנימה ומחלצים אותן לחוף מבטחים של חיי תורה ומצוות. כמובן, בעקבות האירועים הללו נודעו שמעו וגדולתו של הבעש"ט והתפרסמו בעיר הארקי לשבח בעיני היהודים ולהבדיל הנכרים.

אולי עכשיו גם אנחנו מבינים טוב יותר את האמרה המפורסמת בשם הבעש"ט: "נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים־שמונים שנה בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות". מדהים, צריך לקרוא את זה שוב ושוב כדי להאמין ולהפנים.

בהתוועדות חג השבועות ת"ש סיפר הרבי הריי"צ סיפור מחייו של המגיד ממזריטש, כפי שהובא לידיעתנו על ידי אדמו"ר הזקן משמו של הרבי ר' זושא מאניפולי ששמע מאחיו הרבי ר' אלימלך מליז'נסק. 

כידוע, המגיד היה חולה ברגליו, ובשל כך אף נזקק להליכה עם קביים. בבית מדרשו הייתה חבורה קדושה של תלמידים שעמדו על משמרתם בלילות, לצורך שימוש חכמים אצל המגיד אם יצטרך סיוע בדבר מה.

מעשה היה באחד הלילות, במשמרתו של ר' אלימלך, כשלפתע שמע את רעש הקביים מחדרו של המגיד. ר' אלימלך נעמד מיד על מפתן הדלת, אולי המגיד זקוק לעזרתו, פתח אותה מעט וראה שהמגיד מהלך בחדר כשפניו אש להבה. כשהבחין בו המגיד, פנה אליו ואמר: "שמע, אלימלך, מה אומרים כעת במתיבתא דרקיע: מצות אהבת ישראל, 'ואהבת לרעך כמוך' – פירושה לאהוב רשע גמור כמו שאוהבים צדיק גמור"! 

המשך הסיפור התרחש למחרת בבוקר. ר' אלימלך מסר לחבריו את דברי המגיד, ופתאום נקלעה לידם הצלת יהודי שהיה זקוק לישועה גדולה. למרות שאותו יהודי התנהג בחיי ליצנות וקלות ראש ולא נזהר בקיום המצוות, לאור האמרה ששמעו מפי המגיד שיש לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור הם נחלצו לעזרתו, ובמשך הזמן הוא גם שב בתשובה שלימה. 

בהזדמנות מסוימת, כאשר הרבי זי"ע הזכיר את המעשה הזה, הקדים ואמר שכידוע כבר הבעש"ט הדגיש את מעלת אהבת ישראל, אבל אנחנו רואים שמדור לדור נוסף עומק במצווה הזו.

למשל, הבעש"ט אמר תורה על מאמר חז"ל "תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". כלומר, בתפילין של הקב"ה כביכול כתובה המעלה של כל יהודי – "מי כעמך ישראל". והוסיף הבעש"ט, שבמצוות תפילין יש תפילין של ראש ותפילין של יד, וכך גם בעם ישראל יש תפילין של ראש – אלו תלמידי החכמים שכוחם במוחם, ותפילין של יד – אלו אנשים פשוטים שמעלתם בנתינה לצדקה במו ידם, למרות שידיעותיהם בתורה אינן מופלגות. והנה, למרות שתפילין של ראש קדושתן גדולה יותר מתפילין של יד, בכל זאת את ברכת התפילין אומרים דווקא על תפילין של יד. ועל דרך זה גם בעיני הקב"ה, במובן מסוים, יש לעבודתם של אנשים פשוטים ותמימים חשיבות גדולה ביותר – אפילו ביחס לתורתם של תלמידי חכמים.

הרבי המשיך והביא את המעשה הנזכר שהיה עם המגיד ממזריטש, ממנו עולה כי יש לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור. כאן, אם כן, אנחנו מוצאים חידוש עמוק יותר: אהבת ישראל אינה מסתכמת רק באהבה לאנשים פשוטים, אלא אפילו ביחס לרשע גמור. והמצווה אינה מתקיימת באהבה סתמית, אלא באותה רמת אהבה שמפגינים כלפי צדיק גמור!

לאחר מכן, בדור השלישי לחסידות התחדשה עוד קומה בעומק המצווה – כאשר אדמו"ר הזקן לימד רובד נוסף באהבת ישראל. כידוע, בפרק ל"ב בתניא – לב התניא – מוסבר כיצד ניתן להגיע לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – "למגדול ועד קטן", בכל המובנים. איך עושים את זה? ובכן, אין זאת אלא על ידי התבוננות בעיקרון היסודי שכל ישראל מאוחדים כולם כאחד בשורש נשמתם, ורק הגופים מחולקים ומובדלים זה מזה. ולכן כשיהודי מעורר את הנשמה שבתוכו והופך אותה לדבר העיקרי המנחה את חייו, ממילא הראייה שלו משתנה וכך יכולה להיות אהבה ואחוה בינו לכל אחד מישראל, כי נשמתו ונשמתו של כל יהודי זולתו אחת הן.

אם כן, החידוש של ספר התניא מלמד אותנו אהבה עמוקה הרבה יותר, כזו שאינה רואה כל הבדל מלכתחילה בין יהודי פשוט לתלמיד חכם ובין רשע גמור לצדיק גמור. מעצם העובדה שזולתך הוא יהודי – הוא כבר אחד ומאוחד איתך.

"אדמו"ר האמצעי אמר בשם רבנו הזקן" – נכתב עוד ב'היום יום' – "אהבת ישראל צריכה 'לתפוס' עד מיצוי הנפש". לעשות למען כלל ישראל, ולמען כל יהודי באשר הוא – עד מסירות נפש…

הנה דוגמה מדהימה. בשנת תרי"ג נערכה אספת רבנים בעיר פטרבורג, שהייתה באותה עת עיר הממשל של רוסיה, כנגד כוונות הממשלה שרצתה להטיל גזירות על החינוך היהודי ועוד. האדמו"ר הצמח צדק השתתף באופן פעיל באותה אסיפה, ובה נכל גם רבי איצ'לה מוולוזין – בנו של רבי חיים מוולוזין – שהיה מגדולי הרבנים דאז.

האספה נמשכה זמן רב, והצמח צדק שהה במשך מספר חודשים בעיר כשהוא עומד בתוקף ובהצהרות גלויות נגד רצון הממשל – במסירות נפש של ממש, וכתוצאה מכך אף הושיבו אותו במעצר כמה פעמים.

ר' איצ'לה מוולוזין שאל את הצמח צדק בפליאה, כיצד הוא מרשה לעצמו להיכנס כל כך בעובי הקורה – דבר שיכול לעלות לו במחיר חייו, כי הממשלה יכולה להחיל עליו דין מורד במלכות ולהוציאו להורג ח"ו. ניחא – אמר ר' איצלה – אם אתה לא חושב על עצמך; אבל יש לך תלמידים וחסידים, איך אתה נוהג בדרך שעלולה להותיר אותם כצאן ללא רועה?!

הצמח צדק ענה שיש בידו שתי תשובות לדבר. האחת, גם אם חלילה ייגזר עליו דין מיתה, יש לו כמה בנים שיוכלו להמשיך את דרכו ולשבת על כיסאו. ותשובה אחרת, בדרך "איבעית אימא": אחדותם של החסידים תחזיק אותם עד ביאת המשיח. כלומר, כוח האחדות שיש לחסידים, הוא כשלעצמו ביכולתו להוביל אותם אל היעד בבטחה.

את הסיפור הזה סיפר הרבי הריי"צ בהתוועדות חג השבועות תש"א. באותה התוועדות הוסיף הרבי וסיפר על התוועדות שמחת תורה בחצר הצמח צדק בשנת ת"ר, אז הגיע קהל גדול לעשות את החג במחיצתו ולא היה מקום בבית המדרש. יצאו אפוא הכל לחגוג ברחוב, ואף הוציאו את הבימה כדי לערוך בחוץ את מנהג ההקפות. באחד מרגעי השמחה הגדולה עלה הצמח צדק על הבמה המוגבהת ואמר כך: "א־ב־ג־ד, אהבה – ברכה, גאוה – דלות, בגשמיות וברוחניות". דהיינו, שכאשר פועלים בכוח האהבה והאחדות זוכים לברכה והצלחה, אך אם הגאווה והפירוד שולטים בכיפה, אזי התוצאה מרה מאוד, לא עלינו.

כמה גדולה מעלת האחדות ואהבת ישראל!

לחיים לחיים! והנה סיפור הולם לחתימת ההתוועדות שלנו:

המשפיע רבי מענדל פוטרפס ע"ה נודע כבעל מסירות נפש בשנות האימה ברוסיה הקומוניסטית. הוא נתפס בעוון סיוע לאחיו היהודים, ונשלח לגלות ארוכה בערבות סיביר. רק לאחר שנים ארוכות הצליח בחסדי ה' לצאת מאחורי מסך הברזל ולהגיע לארצות החופש.

בהזדמנות מסוימת, כאשר שהה בחצרו של הרבי בברוקלין, עורר הרבי על החובה לזיכוי הרבים במצוות תפילין. ר' מענדל יצא אפוא יחד עם חסידים נוספים לרחובות ניו יורק, על מנת לאתר יהודים ולהניח איתם תפילין.

כמהגר טרי, לא ידע ר' מענדל אנגלית, אבל משפט אחד באנגלית משובשת היה בפיו – מילים שהמיסו חומות של ניכור ופתחו לבבות: I Jew, you Jew. I Tefillin, you Tefillin… – "אני יהודי, אתה יהודי. אני תפילין, אתה תפילין...". וראו זה פלא. היהודים שפגשו את ר' מענדל ושמעו ממנו את המשפט המוזר והפשוט הזה, השתכנעו והפשילו שרוול לקיום המצווה. מתברר אפוא כי לנשמה של היהודי שלפנינו יש ערוצי תקשורת משלה, ואם היא מזהה שמה שמניע אותנו זו אהבת ישראל ואהבת ה' – הן מעוררות גם אותה.

לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה.