באים אלי מורים ומחנכים ושואלים, "איך לגרום לילדים להפסיק להפריע בתפילות? איך להביא אותם שיסתכלו עלי בשיעור? נכון, אני צריך להכניס בהם גם התלהבות ואהבה לתפילה, אך באמת לא אכפת לי מה קורה בזמן התפילה – העיקר שיהיה שקט. אחרי התפילה אתן שיחת חיזוק עם כל הוורטים שבעולם". זו לא הדרך. רוב האנשים שמדברים על חינוך, מתכוונים בדרך כלל למסגרת ולא לתוכן, וזו טעות קשה. נכון שהמסגרת חשובה, אבל איזה תוכן אתה מכניס לתוכה? אם גרמת לילד לעמוד לידך שעתיים רצופות בתפילה, אך אולי בתוך תוכו הוא ישנא להתפלל, אז מה עשית בזה? חייבים ליצוק אהבה והתלהבות לתוך המסגרות.
היו לי כמה מורים שאני זוכר היטב עד היום. מורה אחד היה מסתובב בכיתה בין התלמידים, ובידו סוכריה. בלי שאף אחד היה מרגיש, פתאום היה מחליק לתוך היד של התלמיד סוכריה. זה היה תענוג. מורה אחר, תאמינו או לא, היה נעמד באמצע הכיתה ומתחיל לשיר בקול רם: "שימו לב אל הנשמה". את השיעור אני לא זוכר, וגם לא את החומר שלמדנו. אבל את ההתלהבות שבה הוא היה שר אני זוכר! אולי לא הספקנו את כל החומר, אבל הוא נטע בנו אהבה לתורה ולקדוש ברוך הוא. אתה חייב לחשוב איזה ניגון הילדים יזכרו ממך? איזו תמונה תישאר להם בראש?
את הסיפור הבא שמעתי מכלי ראשון. באמריקה היה מורה אחד שהילדים אהבו מאוד. הוא היה מתייחס אליהם, דואג להם ומפגין אכפתיות. כשהוא היה רואה שאחד מהילדים עייף בשיעור, הוא היה אומר לו: "שים ראש על היד ולך לישון לכמה דקות". יום אחד גילו אצלו את המחלה, והא החל לקבל טיפולים, תרופות והקרנות, לא עלינו. הטיפולים החלישו את גופו והשאירו אותו בלי שערות. אבל למרות הכל הוא התגעגע לתלמידים ורצה לבקר אותם. יום אחד הוא הגיע לכיתה. קירח, חלש ועייף. אחד הילדים אמר לו: "המורה, אנחנו רואים שאתה עייף. אל תדאג, עכשיו תורך להוריד את הראש לכמה דקות, הכל יהיה בסדר". ואז המורה וכל הכיתה הניחו את הראש על השולחנות. שקט השתרר בכיתה. מנהל בית הספר עבר באותו זמן במסדרון, מכל הכיתות הוא שמע רעש ורק בכיתה הזאת שקט מחריש אוזניים. זה כמובן חריג מאוד. כשהוא פתח את דלת הכיתה, הוא ראה את כל התלמידים עומדים מסביב למורה הישֵן שלהם וצועקים לו: "ששש…".
השפעה טובה של מחנך גורמת לילד לרצות להיות טוב יותר, לתקן את המידות הרעות. במצב כזה המחנך צריך קודם כל לתת מוטיבציה. כמה קשה לנו לשנות את עצמנו, ולילד הזה צריך לתת רצון להילחם. להסביר לו שעבודת המידות היא עיקר עבודת ה', ושכל תכלית האדם היא לשנות את המידות שלו. ומצד שני, צריך לדבר אל הנפש הבהמית שלו. להראות לה מה הוא מפסיד, שהוא חי עם המידות האלה. כמה סובל אדם כעסן, הוא יכול להרוס משפחה שלמה. אפשר לגרום לו להבין איך המידות הרעות הופכות אנשים גדולים לאנשים מאוד קטנים – ואת זה יכולה גם הנפש הבהמית להבין. כדאי לתקן את המידות, לא רק בשביל הקדוש ברוך הוא, אלא גם בשביל לחיות טוב.
פגשתי ילד שמאוד אוהב סרטים, הוא ממש התמכר למסך. הסברתי לו: "על המרקע אתה רואה אנשים עם אקדחים. מרוב אקשן אתה נשאר בפה פעור, אבל זו הרי רק פנטזיה. האדם הזה שאתה רואה אותו כאילו מת – הוא בכלל חי וצועד עכשיו באיזה רחוב באמריקה. מאחורי המסך אין שום דבר, וזה רק גורם לך למתח ועצבנות. זה הכל הבל הבלים, אתה לוקח זמן ומבזבז אותו על דמיונות שאין מאחוריהם כלום. תדאג גם לנפש הבהמית שלך, תדאג לאגו שלך, שיהיו לו גם דברים על רמה ולא סתם סרטים…".
אז איך עובדים על המידות? האדמו"ר הזקן אמר כלל חשוב: מוח שליט על הלב. כל מידה צומחת ממחשבה שקדמה לה. לא יכול להיווצר רגש אם אין שכל מאחוריו. לפעמים זה קורה בשבריר שניה, מישהו חטף לך את השעון. עובר לך בראש "הוא לקח משהו שלי!", אבל אולי הוא התבלבל וחשב שזה השעון שלו, אולי קרה משהו דחוף שאינני יודע? אם אצליח לחשוב על עוד משהו מלבד המחשבה הראשונית, הרבה מהכעס ירד. תיקון המידות מתרחש כשברגע שלפני אני מצליח לתפוס את המחשבה ולהחליף אותה במחשבה אחרת, טובה יותר.
כשאני לא מצליח לעשות את זה, המחשבה הראשונה, הלא טובה, גוררת מחשבה נוספת ועוד אחת, עד שמהר מאוד נוצרת אש. אך אם אני תופס את המחשבה מיד כשהיא עולה לי, ומכוון אותה מהר למקום אחר, אני שולט ברגשות שלי. כשאני נוהג במכונית ומישהו חותך אותי. רצות לי בראש מחשבות זועמות: "הוא יכול היה להרוג אותי!". אפשר לצפור או לחתוך בחזרה, אבל אפשר גם לתפוס את שורש המחשבות ולומר "אולי הוא בכלל לא ראה אותי?".
לכל אחד יש מידות שצריך לתקן, אבל הוא חושב ש"ככה אני! ככה זה, זה המצב, קבלו אותי כמו שאני". אני מלמד את הילד שהוא גורם לעצמו עצבות. הוא לא מעלה על דעתו שהוא יוצר את הרגש והדבר בידיו. אם הוא לא ילד שמדחיק הרגשות, הוא יוכל להסביר לי איך המידות מתעוררות, מאיזה מחשבות הן באות, והוא יוכל לתפוס שהוא יוצר את הדבר. וכמו שהוא יוצר אותן, כך הוא יכול גם לשנות אותן. כשנותנים לילד הרגשה שהוא יכול לשנות את המציאות, זה הדבר הכי חזק בעולם. במקום לקבל את העולם, וגם את עצמו, כפי שהוא, הוא לומד להבין שהעולם זה לא מצב נתון אלא מה שאתה חושב על המצב. לא העולם עושה את המציאות – המחשבות שלנו גורמות לנו איך להתבונן על העולם.
לפעמים יש בעיה אחרת, הילד לא יודע או לא רוצה לשתף במחשבות שלו. במקרה כזה תשאל אותו: "בוא תבדוק איך מתחיל אצלך כעס, איך אתה מתחיל להיות עצוב? כדי לעזור לך אני רוצה להרגיש מה שאתה מרגיש. מה אני צריך לחשוב כדי להרגיש כמוך?". בהתחלה הוא לא יודע להגיד, ולאט לאט לומד.
שני חסידים הגיעו פעם לרבי הריי"צ. הראשון נכנס נסער מאוד, והתחיל לספר בהתלהבות מה קורה באודסה, העיר ממנה בא: "באודסה מתפללים, מתוועדים, לומדים, הכל כל־כך מיוחד שם!". הוציא הרבי עשרה רובל ונתן לו. החסיד יצא החוצה, פגש את חברו, סיפר לו מה אמר לרבי והראה לו את השטר היפה שקיבל. החסיד השני אמר לעצמו, "הוא הרי שיקר. אני אגיד לרבי את האמת ובטח אקבל יותר". נכנס החסיד השני לריי"צ ואמר לו: "רבי, אל תשאל מה קורה באודסה. יש פוליטיקה, מחלוקות, נורא ואיום…". הריי"צ הוציא שטר של רובל אחד והגיש לו. החסיד השני הרגיש מבולבל: "לחסיד הקודם ששיקר נתת עשרה, ואני שאמרתי אמת מקבל רק אחד?". ענה לו הריי"צ: "מה קורה באודסה – אני יודע טוב מאוד, אך אני רוצה לדעת באיזו אודסה אתה נמצא… אתה יכול להיות באודסה הזו ויכול להיות באודסה השניה".
שניים יכולים לשמוע את אותו השיעור, האחד יגיד שהמלמד הוא משהו־משהו והשני יירדם. לפי הכלל של האדמו"ר הזקן, אין מישהו אחד שצודק. מה שיוצר את המציאות זה המחשבות שלי.
אני אומר לבחורים שיוצאים לשידוכים לא לשאול מה שם הבחורה שמציעים להם לפני שביררו עליה. למה? אתה שומע את השם ומיד עולה לך לראש החותנת המעצבנת של השכן שלך, שיש לה את אותו השם. שמעת את השם, וכבר יש לך תמונה בראש. בואו ניקח את הכוח הזה למקום אחר: תיצור לך בראש תמונה חיובית, שוב ושוב. תכניס לך דמיונות טובים, ותראה שתראה רק טוב.
לחיים לחיים!