אחרי שנחרב בית המקדש, להרבה מאוד אנשים הייתה הרגשה שכל העולם נחרב, והיו אנשים, אבלי ציון, שבמשך דורות לא היו אוכלים בשר ושותים יין; הם חשבו – 'איך אפשר לחיות בעולם כזה?!'. אבל עברו מאז אלפיים שנה והתרגלנו, ומתברר שזה כבר לא כל כך קשה לנו. בימינו, לרוב היהודים בית המקדש לא חסר, הם מסתדרים לא רע בלעדיו, והיו יכולים להתאפק גם עוד אלף שנה.
בית המקדש הוא הדבר שמבטא באופן הכי בולט את הצד הפרדוכסלי של היהדות. זה שבן אדם מתפלל – זה דבר אנושי, זה לא מתמיה. מה שמתמיה כל מיני אנשים הוא בדיוק מה שהגמרא שואלת בתחילת מסכת חולין – 'מה אכפת לו לקדוש ברוך הוא אם שוחטים בהמה מן הצוואר או מן העורף?!'. ובאותו אופן – מה אכפת לקדוש ברוך הוא אם אני שם קופסה על הראש?! מסתבר שלקדוש ברוך הוא אכפת מכל מיני דברים שאנחנו עושים כאן בעולם הזה, וזה חלק מן הפרדוכס של היהדות.
אותו הדבר קיים לא רק במצוות אלא גם בעולם ובאדם. ה' ברא עולם עם הגדרות מסוימות, ואכפת לו מזה. לגבי אכילה ושתייה, למשל – אם אדם יאכל חומר רעיל הוא עלול לחלות ולעתים אף למות. החלקים שמרכיבים את העולם עובדים בצורה אחת בלבד, ואם עובדים אתם בצורה אחרת – זו סכנת נפשות. וכשם שהחלקים של העולם והאברים של האדם צריכים להיבנות בצורה מסוימת, כך צריך ללכת בדרכים שיש להן הגדרות מסוימות ופרטיות כדי להגיע אל הקודש. אם אדם ינענע תפוז במקום אתרוג – הוא לא יצליח לעשות כלום. הספציפיות של המעשה גורמת לכך שהוא יעבוד, לכך שהוא ייהפך לקדוש.
העובדה שהקדוש ברוך הוא אומר שלעשייה של דבר מסוים יש משמעות גם אם הוא חומרי לגמרי – זה אומר שהמצווה היא לא רק זיכרון, אלא יש לה משמעות עקרונית, והיא עובדת באיזושהי צורה. אנחנו לא יודעים איך זה עובד, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שזה עובד. ומי שלומד סדר קדשים רואה שבכל ענייני המקדש יש דרך מסוימת מאוד שבה צריך לעשות את הדברים. אין שום תחום הלכתי שהוא כל כך מורכב ומסובך ולא רציונאלי כמו בית המקדש עם כל מה שיש בו.
התחום של בית המקדש הוא עולם שלם שהוא לא רק שישית מן התורה שבעל פה. בזמן שבו הוא היה קיים בפועל, הוא גם כלל חלק גדול מהמצוות, וגם בחיים הממשיים של בן־אדם הוא תפס הרבה מקום; אדם היה עולה לרגל שלוש פעמים בשנה וגם בהזדמנויות אחרות, עם ההכנות שלפני והחזרה שאחרי – זה לקח הרבה זמן.
תארו לעצמכם שנבנה בית המקדש; אז חוץ מהעניין של הקורבנות, צריך להתחיל לשמור על דיני טומאה וטהרה – אי אפשר ללכת ברחוב בלי לשים לב; כל הזמן צריך להיכנס למקווה ולצאת ממנו; אדם בא לבית של חבר שלו, והוא לא יודע מי נגע בצלחת ומי נגע בכוס; בית שהוציאו ממנו מת – כל מה שנמצא בבית נהיה טמא – אדם צריך לחשוב על סוג חדש של עניינים.
פעם עשו דימוי של שחיטת קדשים; שחטו כבש ועשו את כל מה שצריך על פי ההלכה – והריח היה מאוד לא נעים. בבית המקדש שחטו יותר מכבש אחד ביום – אולי אלף, מלבד הרבה מאוד פרים ואילים. מסתבר שבית המקדש היה דומה, במובן מסוים, לאטליז גדול, והאמת היא שאטליז הוא לא דבר כל כך מרתק. אבל הקדוש ברוך הוא אומר: "עיניי ולבי שם" – והמשמעות של האמירה הזאת היא שבמקדש מופיע הקשר של ה' אל הארץ התחתונה – עם הצד היפה ועם הצד הלא־יפה שבה.
כך גם בן־אדם עשוי – למלאכים אין קיבות ולאנשים יש, וקיבה של אדם היא לא יותר טובה מקיבה של כבש, ומה שנכנס לשם לא נראה כל כך טוב. ה' היה יכול לברוא את האדם מכוסה בקולטי שמש, ומשם הוא היה משיג אנרגיה, וזה היה יוצא הרבה יותר יפה. הוא ברא עצים שאין להם צרכים והם אוכלים שמש ושותים מים, ולהם הוא חסך את כל הגועל־נפש, ולנו, בני־האדם, שאנחנו יצוריו אהוביו, הוא לא חסך. כך ה' ברא את העולם ואת האדם.
מבחינה מסוימת, שני הדברים קשורים אחד לשני. באבות דרבי נתן כתוב שכל מה שיש בעולם – יש באדם, וכל מה שיש באדם יש גם בתורה, כמו שרמוז בפסוק "זאת התורה – אדם". הקדוש ברוך הוא מתייחס לכל המציאויות שבעולם, ולכן התורה כוללת בתוכה, למשל, גם מצוות שהן כואבות, שהן קשות לעשייה, לא רק מבחינה טכנית, אלא גם כי צריך לעמוד ולהילחם אל מול המציאות של העולם. וגם האדם צריך להכיל בתוכו את הצדדים השונים – את היופי וגם את הכיעור של העולם.
מה שיש לנו עכשיו בתור יהדות זה תמונה חלקית מאוד, שבקושי יכולה לקיים את עצמה, אבל התרגלנו לזה, התרגלנו לחיים יהודיים בלי בית המקדש. חשוב לזכור שהעולם היהודי בלי התחום הזה – הוא בעל מום.
היה לי מכר שסיפר לי שנולד לו ילד בלי שום אברים. האם משום כך הוא היה יצור יותר מושלם? ודאי שהוא לא היה יצור יותר שלם – הוא היה ולד פגום. העולם היהודי שלנו הוא כמו בן־אדם שנולד בלי ידיים ובלי רגליים, והוא חי ככה בלי להבין שהוא בעצם יצור חצוי, שהוא רק חצי בן־אדם. כמו שבן־אדם פגום יכול לבנות לעצמו תחליפים, גם אנחנו, במקום להקריב קרבנות של ממש, אומרים "ונשלמה פרים שפתינו", אנחנו חיים רק על ה"יהי רצון".
זה חלק מן העניין שהנביא יחזקאל מתאר לבני ישראל את צורת הבית – הקדוש ברוך הוא אומר לו לעשות את זה כדי שהם ייכלמו. זה כמו שמראים לבן־אדם פגום איך נראה בן־אדם שלם, ואומרים לו: 'אתה מסכן, אתה פגום, אין לך את כל זה, ואולי אתה אף פעם לא הרגשת איך זה להיות בן־אדם שלם'. לכן גם אנחנו מתעסקים בלימוד ההלכות של בית המקדש, מפני שכל כך הרבה שנים אנחנו בלי זה, עד שהתרגלנו למהות אחרת. לא רק בימי בין המצרים, אלא במשך כל השנה כולה מזכירים לנו את זה בכל התפילות, כדי להראות לנו מהו הציור השלם.
דיברתי פעם במקום מסוים על מה שהרמב"ם אומר, שעיוור שמעולם לא ראה צבעים לא מבין מה זה צבע, ושאי אפשר אפילו להסביר לו מה זה צבע, משום שאין לו שום מושג על זה מעבר למילים והוא אפילו לא מרגיש שזה חסר לו. אחרי שסיימתי לדבר ניגשו אליי שתי נשים שאחת מהן הייתה עיוורת מלידה, והיא אומרת לי: "דווקא יש לי מושג מה זה צבע", ומתחילה להסביר לי שירוק זה דבר מגעיל. ואז חשבתי – זה מה שקורה לאדם שמעולם לא היה לו את הדבר הזה, ונשארו לו רק מילים – הוא בכלל לא יכול להבין מה חסר, הוא רק יכול לשער איכשהו שיש לו איזו בעיה.
הפירוש הפשוט של הפסוק "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" הוא שאחרי שיבת ציון אנחנו נראה שהחיים שלנו עד עכשיו היו כמו חלום; כשאדם חולם הוא יכול להיות במציאות בלתי אפשרית, הוא יכול להתקיים במציאות מדומה, ובתוכה הוא לא מרגיש שחסר משהו. כשבן־אדם נמצא בסוף החלום הוא יכול להתחיל לחשוב שזה לא הגיוני, אבל כשהוא באמצע החלום הוא לא יכול לחשוב על זה.
להיות בגלות זה להיות בחלום. אדם בזמן הזה לא מקיים אפילו שליש מתרי"ג מצוות, וזה שאנחנו לא מרגישים שזה חסר לנו – זה מראה שאנחנו בחלום. זה כמו אדם בלי ידיים, בלי רגליים, בלי מעיים, והוא מרחף, וזה לא מפריע לו, הוא אפילו נהנה מן הקיום הזה. היו אומרים ששבת חזון היא שבת שרואים בה חזון. מה שצריך לראות הוא שהקיום שלנו הוא חלומי, שלא נחשוב שהקיום שלנו הוא אפשרי. ימי בין המצרים הם ימים שחושבים על העניין הזה – על המצב שבו העולם היהודי שלנו הוא חסר ופגום ועל כך שאנחנו לא חשים בזה – כי אנחנו בחלום.
צריך להשקיע זמן ולחשוב על הציור השלם של היהדות. מצד שני צריך גם לחשוב על איך זה יהיה כשהציור יהיה שלם. בדרך כלל אנשים מדברים על ביאת המשיח כזמן שבו יפתרו כל הבעיות, ו"הכל יהיה איך שאני רוצה". בעל התניא אמר על כך, שהמשיח שאנשים רוצים שיבוא – מעולם לא היה ולעולם לא יבוא. האמת היא ש'ביאת המשיח' פירושה הוא בעצם – איך חוזר העולם היהודי ונבנה בשלמות; אלפיים שנה הלכנו בלי יד, ועכשיו, בימות המשיח, יש לנו יד והיא מתחילה לגרד. מגיעה מציאות אחרת לגמרי ואתה מגיעות גם בעיות לגמרי אחרות.
לרוב הילדים בגילאי ארבע־חמש אין בעיות; יש להם חבר אחד או שניים, והם תמיד רוצים להיות גדולים. אחר כך, כשהם סוף סוף נעשים גדולים הם אומרים "מי יתנני כירחי קדם", משום שכשמישהו גדל יש לו הרבה יותר אחריות, ובעיות נוספות שלא היו לו קודם. זה קורה גם אצל אנשים שרוצים להתחתן – הם לא יודעים שזה לא כמו ברומנים; כשאדם מתחתן והוא נכנס לעולם יותר גדול ביחד עם הבעיות שלו, אז הבעיות האלה לא נפתרות – הן רק גדלות.
אלא שלעבור לעולם של הבעיות הגדולות – זה שווה את זה. אדם שחולה – דואגים לו, מביאים לו אוכל למיטה ויש לו פחות אחריות. אם זו מחלה מדומה – אז זה נחמד, אבל אם זו מחלה אמיתית – אז זה נמאס, והוא מוכן לחזור לחיים הרגילים, ובלבד שיהיה בריא.
לפעמים אני מסתכל על מישהו אידיוט, ולבי יוצא מרחמנות. האמת היא שאנשים טיפשים הם הרבה פעמים מאושרים, כי הם לא קולטים כל מיני דברים רעים שקורים להם, אז יש להם עולם הרבה יותר שמח ושלם. אבל אני מרחם עליהם, כי דמות שלימה של אדם כוללת גם את הבעיות שלו, וכשאין לאדם את הצדדים האלה – זה מעורר רחמנות. זה שווה לגדול, שווה להיות בריא, ושווה גם להפוך ממטומטם לאדם שלם יותר.
גם אדם שאף פעם לא הרגיש צורך להתפלל או להתקרב לקדוש ברוך הוא – הוא חצי בן אדם, הוא בעל מום. ולמרות זאת, כשאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים – אם הוא מצפה שיהיו לו תשובות לכל השאלות, אז או שהוא לא הגיע ליהדות או שהוא יתאכזב. הבעיות הקטנות בסך הכל מתחלפות בבעיות גדולות. אם קורה לבן־אדם בעולם הזה שכבר אין לו בעיות, זה סימן שמשהו אתו לא בסדר.
ימות המשיח זה שלב שבו העולם יכול להתחיל להתקדם מן העולם הזה לעולם הבא, עולם שבו כל הבעיות נפתרות, אבל התקופה של ימות המשיח בעצמה יכולה לקחת הרבה שנים, משום שכדי להגיע לעולם הבא אנחנו צריכים לעבור הרבה שינויים ולהתמודד עם הרבה בעיות.
אנחנו נמצאים עכשיו בימים שבהם צריך לדבר על העניין של המקדש, ועל ציור שלם של יהדות, שכעת חסרים חלקים שלמים מתוכו. להסתכל על צורת הבית זה להסתכל מעבר לעולם היהודי של עכשיו. העולם היהודי של עכשיו הוא עולם חסר, בלתי אפשרי, וצריך להסתכל עליו ולהגיד: "זה העולם שלנו, אבל אנחנו חיים בו כמו חוני המעגל; לא בשבעים שנות חלום אלא באלפיים שנות חלום".
