מסופר שבקהילת פוזנא שבפולין – עיר שנודעה לשם ולתהילה ברבניה המפורסמים, כמו המהר"ל מפראג, בעל ה'לבושים', וכמובן הגאונים רבי עקיבא ורבי שלמה איגר – היה יהודי שהחזיק בתפקיד בעל התוקע בראש השנה בבית הכנסת.

ברבות הימים, כאשר רוחות הזמן החלו לנשב ותנועת ההשכלה הרימה ראש ונטעה שורש רע בין בתי ישראל, החל הרב המקומי לחשוש שבעל התוקע נתפס לתולעת הכפירה ואינו מלא יראת שמים כבעברו, וממילא אינו מתאים לתפקיד הנעלה של תקיעת השופר בראש השנה. החליט הרב להעבירו מתפקידו, אך על מנת שלא לביישו הוענקה לו הזכות לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים, כמנהג ישראל.

מיודענו, בעל התוקע, לא אהב את השינוי כלל וכלל. הוא זימן את עצמו לפגישה במשרדו של מושל המחוז והתלונן בפניו: "ראה נא, אדם משכיל ונאור הנני, והנה בא הרב המיושן ונישל אותי מתפקידי אך ורק מפני שהתקרבתי אל אסכולות המודרנה".

המושל, כצפוי, התרעם על מעשהו של הרב ושלח לקרוא לו להתייצב בפניו.

בהגיעו, האזין הרב לדברי המושל, אך תכף נענה והסביר לו בצחות לשון כי לא כך הם פני הדברים, ואדרבה. הלא כל אדם יודע שאצל היהודים יום הכיפורים הוא יום חשוב ונעלה יותר משאר ימות השנה, גם מראש השנה, שהרי "אחת בשנה" הוא. ולא זו בלבד אלא שתפילת נעילה ביום הכיפורים היא החשובה מכל התפילות, ובה עצמה שיא השיאים הוא תקיעת השופר שבסיומה. ואם כן, מה לו ליהודי להלין ולהתמרמר, בשעה שהתעלה הוא מדרגת בעל תוקע בראש השנה והפך לבעל תוקע ברגע המקודש ביותר בשנה?!

שמע המושל, סבר וקיבל, ומשכך פנה לבעל התוקע להגיב על הדברים, מפני מה מתלונן הוא על החלפת תפקידו.

החריש בעל התוקע ולא הגיב. וכי מה יאמר למושל? שתקיעת השופר בראש השנה מצוות עשה מהתורה היא, ואילו תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים הוא מנהג בלבד? מה יבחין המושל בין דאורייתא ודרבנן ומנהג ישראל?

בצר לו עלה במוחו רעיון. הוא פנה ואמר למושל כי אכן יום הכיפורים נעלה מראש השנה, אלא שבראש השנה תוקע הוא מאה קולות, ואילו ביום הכיפורים תוקע הוא קול אחד בלבד. ומשכך מתלונן הוא על ההדחה מתפקידו.

"איני מבין אותך", אמר המושל, "הרי אם קיבלת את התפקיד לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים בפני כל עם ועדה על בימת בית הכנסת, מי מונע בעדך לתקוע מאה או אף אלף קולות? השופר בידך, תקע ותקע כרצונך!…"

אחיי ורעיי, כשמגיע זמן מיוחד בשנה כימי בין המצרים או ימי התעוררות תשובה, זמן של חרטה על העבר וקבלה על העתיד, האם לא זהו בדיוק הזמן לחשוב בגדול? אם כבר נותנים לנו שופר ביד, לא נתקע בו בשופר גדול לחירותנו? שיקבץ ה' נדחינו מארבע כנפות הארץ? שיבנה את בית המקדש, והפעם לתמיד?

הגמרא מספרת על ויכוח מוזר שנערך בין חכמי אתונה לבין רבי יהושע בן חנניה. אתונה נודעה בעולם העתיק כמקום מושבה של החכמה והפילוסופיה, וחכמיה ראו עצמם כהוגים העמוקים והחכמים ביותר של אותה תקופה. להבדיל מהם, בין חכמי ישראל בלט רבי יהושע כחריף ועמקן המסוגל לעמוד בוויכוח עם כל אחד ותמיד לצאת כשידו על העליונה.

רבי יהושע היה לוי שעוד ניגן בבית המקדש, אך התפרנס כמוכר פחם. בכל אופן, הוא נבחר לייצג את עם ישראל בוויכוח נגד היוונים. הגמרא מאריכה בפרטי הסיפור – מדוע הלך להתווכח עמהם וכיצד עשה זאת – אבל העיקר עבורנו כעת הוא המסר שנוכל ללמוד מהסיפור לימים אלו, ימי בין המצרים בהם אנו זקוקים לעידוד וחיזוק מיוחד.

בין השאלות שהפנו כלפיו חכמי אתונה נאמר כך:

"הביאו לו שתי ביצים ושאלו: איזו היא של תרנגולת שחורה ואיזו של תרנגולת לבנה?

"הביא הוא להם שני גבינות ושאל: איזו מהם של עז שחורה ואיזו של עז לבנה?"

חילופי הדברים הללו – והיו רבים כאלו בוויכוח האמור – דורשים הסבר. מה מסתתר מאחורי השאלות והתשובות המוזרות האלה? איזו חכמה מיוצגת כאן?

כל המפרשים מסכימים שהדין ודברים הזה אינו אלא משל. כל משפט כאן משמש כאלגוריה לנושאים עמוקים ומשמעותיים ביותר. אבל מה הם?

רבינו המהרש"א – שעליו כתוב בספרי תלמידי הבעל שם טוב בשמו, שאם היו העולם יודעים את גודל קדושתו היו מלחכים את העפר שעל קברו – מפרש את חילופי הדברים הללו בצורה מרגשת ומקורית ביותר:

זמן הדגירה של התרנגולת על הביצה עד לבקיעת האפרוח הוא 21 יום. במשך שלושה שבועות יושבת התרנגולת על מקומה, ובעדינות מכסה את הביצים ומחממת אותן בנוצותיה וכנפיה, עד להופעת האפרוחים. 'תוחלת החיים', אם כן, של ביצה היא שלושה שבועות (אלא אם כן הביצה נלקחת מהתרנגולת לאכילה).

זו המטאפורה של שתי הביצים שהציגו חכמי אתונה בפני רבי יהושע, הן ייצגו שתי תקופות של 21 יום בלוח השנה היהודי.

'שלושת השבועות' המוכרים יותר בשמם זה אלו עשרים ואחד הימים שבין י"ז תמוז לתשעה באב, ימי האבל על חורבן בתי המקדש. התקופה הזו מציינת את העצב המתחיל ביום שבו נפרצו חומות ירושלים על ידי האויב, ומסתיים ביום שבו נשרף בית המקדש. זו ביצה שהוטלה על ידי תרנגולת שחורה – תקופה שהביאה חושך ואפלולית לעם היהודי.

אבל יש עוד 'ביצה', עוד תקופה בת שלושה שבועות בלוח השנה היהודי: אלו הם 21 הימים הראשונים של השנה, המתחילים בראש השנה ומגיעים לשיאם בהושענא רבה, כ"א בתשרי. אלו הם ימים 'לבנים', חגיגיים וטהורים. בראש השנה נפשנו מתחדשת ומתרעננת בקבלת עול מלכות שמים בתקיעת השופר המסמלת את הכתרת הקב"ה ובבקשתנו "מלוך על העולם כולו בכבודך", ממשיכים ביום הכיפורים, "אחת בשנה", הזמן בו מתעורר עצם נשמתו של כל יהודי, וממנו מתקדמים לימי השמחה והריקודים בחג הסוכות המסתיימים בהושענא רבה בחתימה לשנה טובה ומתוקה. תקופה זו בת 21 הימים היא כמו הביצה שהטילה תרנגולת לבנה, זמן צחור וחיובי לחלוטין.

חכמי אתונה התכוונו לטעון בפני רבי יהושע שהוא לא מסוגל להבחין בהבדל בין שתי הביצים. כשם שהביצה שמטילה התרנגולת השחורה זהה לביצה שהטילה התרנגולת הלבנה, כך גם – לטענתם – ימי החגיגה וההיטהרות של תשרי 'מתבטלים' על ידי שלושת השבועות של תמוז-אב. לשיטת היוונים, חושך דומה לאור, ייאוש הוא כמו תקווה, עצבות שווה לאושר. העולם הוא בעצם זירת מלחמה אקראית, חסרת סיכוי ואטומת משמעות, שבה המזל וחוסר המזל עומדים בשווה. כוחו של הרוע גדול בדיוק כמו הטוב. אמנם יש 21 ימים של טוב אבל כנגדם יש 21 ימים של רוע ואפלה, ומשכך הטוב הוא חסר משמעות והשפעה.

עבור הדור של החורבן, טענת האתונאים הייתה מכאיבה ומרה במיוחד. הלא ההיסטוריה המפעימה של העם היהודי כביכול הגיעה לקיצה. העם שיצא ממצרים בניסים ונפלאות, קיבל את התורה מאת ה', יישב את הארץ המובטחת כדי ליצור ממלכת כוהנים ובנה את בית המקדש כמשכן לה' עלי אדמות – האומה היוצאת-דופן הזו הוכתה כעת עד חורמה, הוגלתה לכל עבר ואדמתה נכבשה על ידי אויביה. כל צופה אובייקטיבי יסכים שעידן התרנגולת הלבנה – אהבת ה' לעמו – נדחק הצידה על ידי עידן חדש, עידן התרנגולת השחורה. השמש שקעה על ישראל, החושך השתחרר.

אבל הם טעו, כמובן. הנה אנחנו עכשיו יושבים יחד ולומדים את הסיפור הזה, והם… איפה הם? ועל כך רבי יהושע השיב להם בטענה ניצחת על ידי שתי חתיכות גבינה, מעז שחורה ומעז לבנה. גם ביניהן לא ניתן להבחין, ובכך לימד אותם משהו שהחכמה היוונית לא הצליחה להבין: מכל מצב ניתן להפיק את המיטב. בבית המקדש השתמשו בשני שעירי עיזים ביום הכיפורים, אחד כקרבן והתקרבות לה' ואחד לעזאזל לכפר על כל עוונותינו, ולמרות ההבדל ביניהם – גבינה לבנה מופקת משניהם!

אנחנו מאמינים – אומר להם רבי יהושע – שהכל לטובה ו"אין רע יורד מלמעלה". ה' אמנם החריב את בית המקדש, אבל זה רק כדי לבנות בית אחר, טוב וגדול יותר. ה' הגלה את בני ישראל מארצם – על מנת להפריח אותם. מה שנראה לכם כאבדון, הוא המקפצה של עם ישראל לשגשוג והתפתחות גדולים עוד יותר!

אכן, עז לבנה ועז שחורה נראות שונות בתכלית זו מזו, אבל אי אפשר להבדיל בין הגבינות שלהן. המקור עשוי להיות שונה, אך התוצר הסופי זהה. וזה מלמד אותנו מסר עצום: גם הצד האפל של חיינו, הטעויות שאנו נכשלים בהן, הנפילות שלנו אל התחתית – אמנם איננו בוחרים בכך לכתחילה, אבל המטרה הסופית גם של המצבים הללו היא להגיע לעומק חדש ביחסים שלנו עם הקב"ה, קשר משודרג שנוצר רק בעקבות הטעויות הללו, "ממעמקים קראתיך ה'". כי גם עז שחורה מסוגלת להניב גבינה לבנה טעימה ומזינה.

זה הרעיון שמלמד אותנו רבי יהושע, מי שחווה את חורבן בית המקדש על בשרו אבל תורתו נלמדת מדי יום בבתי המדרש בכל תפוצות ישראל: גם הכאב והסבל שהיו מנת חלקנו לא הפכו אותנו לאקראיים וחסרי משמעות; הרוע לא חזק כמו הטוב, והשמש לא שקעה על העם הנבחר. לא! בכל מצב ובכל מציאות שלא תהיה אנו נשארים קשורים אל האור האלוקי האינסופי, ואפילו הקשיים העומדים בפנינו באים כדי לעזור לנו להגיע אל יעדינו.

לחיים, לחיים ולברכה. אחיי ורעיי, אני רוצה להוסיף נקודה חשובה:

כל אחד מאיתנו חווה משבר כלשהו בחייו, ואני מאחל לכולם שיהיו לנו רק משברים 'רגילים', כמו שלא נמצא מקום חניה בדרך לעבודה (ברוך השם, יש לנו עבודה!) או היכן לאחסן את כל המתנות שנקבל לחתונה של צאצאינו.. אבל זו עובדה, יש לנו מעת לעת אתגרים בחיים. באותה שעה, אנחנו היחידים שמסוגלים לחשוב על האור הטוב שבקצה המנהרה. אחרים שידברו איתנו על כך עלולים רק להכאיב, אבל בידינו הדבר להביט לאחור, על המצבים הקשים שהיינו בהם בעבר, ולראות כיצד צמחנו מהם, כיצד ה' היה איתנו יד ביד לאורך כל הדרך, וכיצד כל חורבן, קטן כגדול, מוביל לגאולה, ולבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.