מעגל השנה מוכר לכולנו. ימי הקיץ מלאים בהתרחשויות ומאורעות, לחגים ולששון או לא לששון, אבל גוף השנה נמצא למעשה בחורף. הזמן הרציני של השנה הוא הזמן הזה – חמישה חודשים, ואפשר להספיק הרבה בזמן הזה, ללמוד ולעשות.
לפני שנים רבות כתבתי על כך שאנשים יוצאים לבלות, ומה זה 'לבלות'? לשפשף דבר ולכלות אותו; שאנשים הולכים לבלות זמן מטרתם היא להשמיד את הזמן ולכלות אותו, ויש לזה כל מיני אמצעים. אחת התעשיות הגדולות בעולם, שמגיעה להרבה מיליארדי דולרים, היא איך להעביר את הזמן. יש לאדם זמן והוא מנסה לכלות ולבלות אותו, עד שנשאר לו סמרטוט מעוך. לא תמיד הבילוי משעשע ונעים, אנשים יכולים לבלות את הזמן ולא טוב להם באותו זמן ולא לאחריו. אני לא בא לדבר על בעיות מוסריות – מה אדם עושה שם – אלא על עצם הדבר של ללכת לבלות, להרוס את הזמן.
חכמי ישראל הדגישו ששכינה שורה על כל עשרה מישראל: "כל בי עשרה שכינתא שריא". למה? כי הם יכולים להיות מנין שיש בו השראת שכינה. זה כולל לא רק עשרה בבית כנסת אלא גם עשרה במגרש כדורגל ובמקומות בילוי. השכינה שורה בהם וזה ביזיון לשכינה, היא בוכה. היא צריכה להיות שם בתוך קהל עדת ישראל, אבל מה אומרת השכינה על דבר כזה?
היה שיר של חסידים ששרו אותו ביידיש: "לא ללמוד, לא להתפלל – רק את הקדוש ברוך הוא לא לצער"; כשיושבים עשרה ומסתכלים בסדרה האחרונה בטלוויזיה, השאלה איננה האם זו עבירה גדולה או קטנה – הבעיה היא מה אומרת השכינה? היא עושה פרצוף, מה לעשות – אלה בניי חביביי ועם אלה אני צריכה לשבת. היא יושבת ביניהם בעל כורחה.
כשאדם מגיע לאיזה מקום בחיים שהוא מנסה לעשות משהו עם זמנו ועם עצמו – הוא מתחיל להרגיש את יוקר הזמן: כמה הזמן שווה; כמה אפשר לעשות בו וכמה דברים עד עכשיו הוא לא ניסה לעשות. בסופו של דבר, אחרי גיל מסוים, רוב בני האדם נכנסים לעול מלכות ולעול דרך ארץ, בן אדם משרת את המדינה, את החברה ואת המשפחה שלו. אז הוא מתחיל להרגיש את הכאב על החלומות הגדולים שחלם בצעירותו, חלומות שהולכים בלא כלום.
לפעמים אדם לא מרגיש את זה, עוברות כך וכך שנים והוא בסדר, לא מזיק לרבים. הוא חי את חייו והורג את השנים, והשאלה לְמה הוא טוב ומי צריך אותו כבר לא מעסיקה אותו, העיקר שהכל בסדר אתו…
להקים משפחה זה דבר חשוב, ולגדל ילדים זה דבר חשוב, ובנים ובני בנים זה דבר גדול, ולא להזיק לבריות זה גם כן דבר גדול, אבל שיהיה בן אדם שכל החלום שלו הוא להיות 'בעל הבית' הגון ושיהיה אפשר לצרף אותו למנין – זה לא דבר גדול.
אם לאדם יש חלומות גדולים, הם מפעם לפעם ינערו אותו ולא יתנו לו להמשיך לשקוע בחייו. כשאתה גדל ונשאר לך חלום גדול, אז גם כשאתה הורג את הזמן שלך, החלום לא מתיישן.
פגשתי איש חכם ומעניין, והוא שאל על דברי הגמרא "'אל תגעו במשיחי' – אלו תינוקות של בית רבן", למה התינוקות נקראים משיח? וכך הוא ענה: בכל ילד מתעורר באיזשהו גיל רצון להיות משיח. לצער הלב הם לא נעשים משיחים, אבל קיים אצל הילד הפוטנציאל להיות משיח, אז "אל תגעו במשיחי", אל תהרסו לו את החלום. ילד עם חלום נשאר עם חלום שמחזיק אותו שלא יכמוש. גם כשהוא הולך וגדל – הוא זוכר שהיה חלום. הוא רצה לעשות משהו.
מעשה שהיה, פסיכולוגית אחת ערכה ניסוי. היא ילדה ילד והביאה שימפנזה שרק נולד, ושניהם – הילד והשימפנזה – גדלו יחד, מיטה ליד מיטה. היא הלבישה אותם וטיפלה בהם יחד. התברר, שבשנה הראשונה השימפנזה הקדים את הילד ולמד ללכת מהר יותר ולרכב באופניים – עד שהשימפנזה עבר את תקופת הילדות שלו, ואז הוא נעשה יותר ויותר קוף, והילד עבר אותו.
הסתכלו על עצמכם, בן אדם אומר: עכשיו אני נעשה אדם מיושב – עכשיו אני נעשה קוף הגון; כמו שהשימפנזה חשב – הייתי ילד קטן, שיחקתי משחקים ועשיתי דברים חסרי משמעות, עכשיו אני נעשה שימפנזה – צריך למצוא פרנסה, לעשות משהו הגון – ונעשה שימפנזה מהמנין. אם לא תרצה להיות מן היישוב תוכל להישאר ילד ותוכל לעקוף את כל הקופים, תמשיך להלך ולהתקדם.
אדם שלא רוצה שום דבר מלבד חיים מסודרים, איננו מרגיש את איבוד הזמן ולא את איבוד החיים. מה הוא רוצה להיות? 'בעל־בית' עם 2-3 ילדים, אז הוא אכן 'בעל־בית' כזה, והוא הגשים את מטרת חייו וזהו זה.
צריך לייקר את הזמן, את אותם הזמנים שלאנשים יש רצונות.
אם לאדם יש חלומות קטנים – יש לו סיכוי להגשים אותם, ולמי שיש חלומות גדולים – יש פחות סיכוי. אתם יכולים להגיד שזה חבל מכיוון שלאדם כזה אין נחת. אבל מצד שני, אדם שחי בנחת אחרי שהגשים את רצונותיו הפעוטים, מה נעשה אתו? מה הוא נהיה?
כשיש לאנשים רצונות גדולים יש להם תחושה שהשווי של הזמן גדול יותר. כשאדם לא עושה שום דבר עם הזמן – היה בן עשר, בן עשרים, בן חמישים, נהיה פחות מוצלח בזה וזה, אבל מקבל כסף, מעמד ואחר כך שולחים אותו לבית אבות – לבן אדם כזה אין מה להצטער על עצמו ועל הזמן שלו. יש הרבה אנשים 'בסדר' כאלה.
אחד הדברים שחז"ל אומרים על אברהם העברי זה ש"כל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחר". אנשים עושים כך וכך – אני לא כמו כולם; השאלה היא מי הם הכולם? מה יש להם ששווה להתמודד אתו? אני צריך לעמוד מול עצמי. גם יונה שהיה דורות אחרי זה, מזהה את עצמו "עברי אנוכי" – שייך לעבר השני. העניין הזה הולך הרבה זמן. האם כל אחד הוא אברהם העברי? לא כל אחד. אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
בשביל מה צריך התוועדות? מעבר לעניין של "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק", יש כאן עניין לקבל תיאבון. כשמישהו אחר אוכל מתחשק גם לי, וכשאני רואה מישהו שמתגעגע לקדוש ברוך זה מעורר גם אותי. מי שנולד לא דתי ועבר מהפך, זעזוע, אז לזמן מסוים הוא אש להבה. אבל 'דוסים' שגדלו ותמיד הכל היה בסדר, צריכים לעשות תשובה גדולה יותר בשביל לצאת מכך שהכל בסדר, ובשביל זה עושים התוועדות.
יש בחינות שעוברים אותן בציון 56, ובן אדם מרגיש אחר כך בושה גדולה. אבל יש עולם שלם של אנשים דתיים – שעוברים ב-56 ולא מתביישים כלל; בן אדם יגיע לשמים – ויגידו 'עבר'…
בכל זאת, אתם נמצאים כאן וצריך לנסות לעורר את הנשמה. אנשים יושבים ביחד ומדברים על כך שהיו רוצים להתפלל. את מה שכתוב על שבט לוי ש"הלכו לצבוא צבא", פירש צדיק אחד על אנשים שהולכים לעבוד את ה'; הוא אמר 'צבא' בארמית פירושו – רצון, ו'לצבוא צבא' – הם רצו לרצות; זה גם כן דבר בעבודת ה'.
עד כאן דיברתי מה צריכים לעשות, מכאן והלאה צריכים לעשות ואפשר לעשות. לפעמים אדם יכול לעשות דברים כשהוא צעיר, ואז מגיע זמן שהוא אומר: "אני זקן, אני עובר בטל, מקווה שהילדים שלי יצליחו יותר ממני". לפני שמגיעים לזמן כזה, כדאי שיעופו ניצוצות באויר.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
