בז' מרחשוון מתחילים לבקש על הגשם. למה דווקא אז? הגמרא אומרת שזה הזמן שאורך לעולי הרגל שבאו לירושלים לחג הסוכות לחזור הביתה. במשך שבועיים הם היו בדרך, והנה הם מגיעים הביתה. זהו רגע מיוחד, מפני שאז מתחילה השליחות. עד עכשיו היית בבית המקדש, בבית המדרש, צברת את הכוחות לכל השנה. השליחות מתחילה רק כשאתה מגיע הביתה.
יש פסוק מאוד מעניין בספר מלכים. כתוב ששלמה המלך חנך את בית המקדש ועשה משתה גדול לכל העם במשך שבועיים, ובסופו כתוב "וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב". הרבי מלובביץ' שואל, איך יכול להיות שאנשים עוזבים את בית המקדש ושמחים? אלא שיש להם שמחה על כך שהם הולכים להיות שליחים של הקדוש ברוך הוא בבית שלהם. הם הולכים לעשות לה' דירה בעולמות התחתונים ממש.
אם אדם היה מסתכל בעין כזו על הבית שלו, לא היתה לאף אחד שום בעיה. הכל היה עובר חלק – לא מתרגז, לא מעיר, לא מתלונן. יש לו שליחות לעשות, והשליחות הזו כוללת גם להביא רוגע הביתה. ככה אתה מכניס את הקדוש ברוך הוא אליך, הוא הרי לא יכול לסבול כעס ומריבה.
בכלל, אדם שיודע שהוא חי בתפקיד, יש לו שמחה. אדם שלא מרגיש שיש לו תפקיד, חי בשביל האגו שלו, ומי יודע איך זה יכול להיגמר. למה השליחות מביאה כזו שמחה? כי אם אתה עובד רק בשביל עצמך, אתה מרגיש בתוך תוכך שלא יכול להיות שזה היעד הסופי. בסוף הרי יגיע הזמן ואתה תלך לקבר, הכל יירד לטמיון. מוכרח להיות משהו יותר מזה. אבל אם אתה שליח של הקדוש ברוך הוא… זה משהו אחר לגמרי. זה באמת מביא שמחה.
סיפר לי אחד השליחים של חב"ד, איך הוא נעשה שליח. "נסעתי לכינוס השליחים אצל הרבי. ראיתי שם המון שליחים מכל העולם, לכל אחד צרות יותר גדולות מהשני. ואתה יודע מה? ראיתי שהם האנשים הכי שמחים בעולם, למרות כל הבעיות. התחלתי לחשוב, למה הם שמחים? כי הם מרגישים כל הזמן שהם בתפקיד, שצריכים אותם, ורציתי גם להיות כזה שמח". ככה הוא סיפר. וזה באמת נותן שמחה עצומה להרגיש שיש ממך תועלת.
אז לפני שאתם רצים, צריך לדעת: שליחות אי אפשר להמציא, צריך לקבל אותה ממישהו. הרבי אומר שאברהם אבינו נעשה השליח הראשון לארץ ישראל, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". זה המקום הכי טוב מבחינה רוחנית להיות בו, אז איך זה מסתדר עם מה שאמרנו שהשליחות תהיה ב"עולמות התחתונים", ביציאה מן הקודש? הרבי אומר, "לא משנה לאן אתה הולך, העיקר שתעשה את זה כשאתה בתפקיד". המשפט הזה תירץ לי קושיה גדולה שהטרידה אותי הרבה זמן.
אברהם אבינו בא לארץ בציווי ה'. המדרשים מספרים לנו שעוד לפני כן הוא כבר פרסם את שם ה' באור כשדים והיו לו אלפי תלמידים, וגם לא מעט מתנגדים שזרקו אותו לכבשן האש. אבל התורה לא מספרת לנו את כל זה. למה? הסיבה היא שאמנם אברהם עשה הכל מתוך אהבת ה' עצומה, אבל ללא ציווי מלמעלה. גם אם אתה עושה דברים גדולים ועצומים, כדי שהקדוש ברוך הוא יהיה נוכח, צריך שהוא יצווה אותך, שתפעל בשליחותו. זה שם אותך במקום אחר לגמרי.
כל השנים היה לי קשה – בסוף פרשת נח כתוב שאברהם התחיל ללכת לארץ כנען. פתאום בפרשת לך לך הקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ואומר לו "לך לך… אל הארץ אשר אראך". היינו מצפים שהוא יקח אותו לאיזה מקום אקזוטי כמו ויטנאם או מקסיקו, מקום שאיש לא העלה בדעתו לעשות שם משכן לה'. ובסוף מה קורה? הוא לוקח אותו לאותה ארץ שאליה ממילא רצה ללכת! מה עשינו בזה? אם בין כה וכה עמדתי ללכת לשם, בשביל מה צריך את ה"לך לך"? אך ההבדל הוא עצום – קודם הוא רצה ללכת מעצמו, ועכשיו הוא הולך בציווי. זה כל העניין! זה חייב להיות בדרך ציווי, כי רק כך המצַווה נמצא כאן. אם זו יוזמה עצמית, המצַווה לא נוכח ואז ממילא אתה עובד לבד. הציווי עושה אותך שליח.
לרבי יש חיבור בשם "היום יום", שכולל פתגם חסידי קצר לכל יום בשנה. הוא מופיע בסוף החת"ת. וכך כתוב בפתגם של ח' חשון: "מצוה – לשון צוותא וחבור, והעושה מצוה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, שהוא המצַוה את הציווי ההוא". הרבי מסביר שבגלל זה אומרים "שכר מצוה – מצוה", כי מה השכר של מקיים המצווה? עצם זה שהוא התחבר עם הקדוש ברוך הוא שנתן לו את הציווי. הוא מביא משל על איש אחד פשוט ביותר, שמרגיש את עצמו אין ואפס לעומת החכם שהוא מכיר. והחכם, בגלל גודל מעלתו, לא "סופר" אותו בכלל.
אז איך מייצרים תקשורת ביניהם? איך האיש הפשוט הזה יכול להתחבר עם חכם שלא רואה אותו? אם האיש החכם פוקד על האיש הפשוט לעשות בשבילו איזה דבר. האיש יקבל מציאות משל עצמו, שהרי עכשיו הוא יכול לעשות את מה שהאיש החכם ביקש ממנו. וגם החכם, ברגע שהוא מדבר ומתייחס אל הפשוט, הוא כבר לא שקוף מבחינתו. יש לו קיום ומציאות בעולם, ומהי? עשיית רצון החכם. ככה הם מגיעים לתקשורת והתקשרות. והנמשל מובן: הקדוש ברוך הוא מצווה איזה נברא לעשות מצווה, והוא נהיה מציאות. והאמת היא שבכלל לא משנה מה יהיה תוכן הציווי, וגם לא אם זה יהיה דבר גדול או קטן. תניח תפילין, תשמור שבת, תכין קפה או תחטוב עצים – העיקר שתעשה. העיקר שיהיה ציווי.
סיפרנו פעם על הרמב"ם, שהנכד שלו כתב שכשהרמב"ם היה מניח תפילין הוא היה מתחיל לרעוד עד שהיה צריך להחזיק אותו. שאלו אותו למה הוא כל כך רועד, אתם יודעים מה היתה הסיבה? כשהוא התבונן מי המצווה, הקדוש ברוך הוא, נפל עליו כזה פחד שהוא לא היה מסוגל להניח את התפילין.
שמעתי פעם סיפור מחסיד אמשינוב, הוא היום יהודי בן חמישים וכמה, באותו זמן הוא היה בחור. יהודי אחד הגיע אל הרבי מאמשינוב, וכשהם סיימו לדבר הרבי ליווה אותו למטה. הבחור הזה ליווה אותם כשהם ירדו במדרגות וכך נודע לו תוכן השיחה. תוך כדי שהם יורדים, היהודי הזה, שהתגורר בחוץ לארץ, אומר לרבי שיש לו ספק אם לבוא לגור בארץ ישראל. הרבי אומר לו, "יש לך ספק? כל יהודי צריך לבוא לארץ ישראל. אבל אם יש לך ספק אז ודאי שאתה צריך לבוא, כיוון שיהודי שמגיע בפעם הראשונה לארץ, כל ד' אמות שהוא הולך זו עוד מצווה ועוד מצווה, אז יש לו התרגשות גדולה מזה בכל פעם שהוא מקיים מצווה". היהודי הזה לא כל כך הבין על מה הרבי מדבר ושאל בתמימות, "איזו התרגשות?". הרבי אמר לו, "אתן לך משל – זה כמו שיהודי מניח תפילין, יש לו התרגשות". המשל שלו על התרגשות זה איך אדם מניח תפילין… אבל היהודי הזה קשה עורף, עדיין לא הבין והמשיך לשאול, "שהרבי יסביר, מה זה התרגשות מתפילין?".
והרבי מאמשינוב אמר לו, "אתה בטח מבין על מה אני מדבר. אני בטוח שכל יהודי שמניח תפילין יש לו איזו התרגשות מזה שהוא מקיים מצוה".
"השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם". עומד כאן יהודי שקשור לקדוש ברוך הוא, וכדי להסביר את ההתרגשות מארץ ישראל הוא מביא משל מהנחת תפילין, וכששואלים אותו מה זה, הוא בטוח שכל יהודי מרגיש ככה… ומה אנחנו נגיד? אם לפחות הוא היה אומר, "זה כמו שאני מתרגש כשאני אוכל עוגת קרם" – אז כולנו היינו מבינים!
לחיים!