אם נערוך משאל רחוב אקראי ובו נציג לאנשים את השאלה מי מבין כלי המקדש לתפיסתם הוא היקר והחביב ביותר, סביר להניח שהתשובות יתחלקו פחות או יותר לשלוש; חלק הארי מן הסתם יטען שארון הברית עם הכרובים שעל גביו והלוחות שבתוכו, הוא המקודש ביותר ומי שמייצג עבורם יותר מכל את המקדש. יהיו שישיבו שמנורת המקדש היא הראשונה שעולה במוחם, ויהיו מן הסתם שיראו דווקא במזבחות את המייצגים המובהקים ביותר של המקדש ועבודתו – אם זה מזבח הזהב עליו נעשתה הקטרת הקטורת ואם זה מזבח החיצון שעל גביו הוקרבו הקורבנות.

אלא שבאופן מפתיע, תשובת הקב"ה על השאלה הזו איננה כשל אף אחת מן הקבוצות הללו. לדידו הכלי החביב ביותר מבין כלי המקדש הוא דווקא… הכיור!

בואו נדבר על זה. מה באמת סוד חביבותו של הכיור, ומהי המשמעות הפנימית שלו בחיי כל יהודי שבלבבו ובעבודתו הוא בונה מקדש לה' יתברך.

זה היה עוד ערב קשה מנשוא באושוויץ. הרב מנחם מרקוביץ, שלימים עלה לארץ וכיהן כרב המושב צפריה, דידה בדרך לצריף שלו. הוא היה חלוש ביותר. נשמתו כמעט עזבה אותו, כשלפתע קרא לו הצידה חייל נאצי והציע לו בלחש עסקה: יש אצלי תפילין ואני מוכן למכור לך אותן! החייל הנאצי נקב בסכום מסוים והרב מרקוביץ' ששמר בהסתר מעט כסף כדי לקנות מזון בשוק השחור, הרהר במחשבתו: "הרי בלאו הכי קרוב לוודאי שלא אשרוד, כבר שנתיים חלפו מאז שראיתי תפילין ואני כל כך משתוקק להניח"… והעסקה יצאה אל הפועל.

מרגע שהחזיק את התפילין בידיו הוא כמו שב אל החיים, רץ לצריף שלו בכוחות מחודשים ושיתף את היושבים בו: השגתי תפילין כשרות! מיד פרץ ויכוח סוער האם מדובר במלכודת אותה טמנו להם הנאצים, או שמא מדובר בסך הכל בחייל תאב בצע שביקש לנצל את מצוקת היהודים כדי להתעשר…

לבסוף החליטו פה אחד להניח תפילין, אלא שכעת התעוררה שאלה האם יכולים הם להניחן לאלתר, על אף שהשעה היא שעת לילה, או שמא עליהם להמתין שיאיר השחר, שאז סכנת ההתגלות גוברת. בין הנוכחים היה הרב ישראל יצחק קיהן – מחסידי פיאסצ'נה, ובראותו את הכמיהה המשותפת לכולם להניח תפילין ואת הלבטים האם השעה ראויה לכך, ניגש אל הרב מרקוביץ', לקח מידיו את התפילין ואמר: "אני מניח את התפילין! אם אחרי שאעלה למעלה – המשיך ואמר – יבוא המלאך ויכה אותי על שהנחתי תפילין בלילה, אקבל את המכות בשמחה!"

קולו של הרב קיהן נשבר מהתרגשות בעת שבירך על התפילין, ובעקבותיו נעמדו כולם בשתי שורות להנחת התפילין בזריזות. בשורה אחת הניחו את התפילה של יד ובשנייה את השל ראש, ואז התחלפו. ההתרגשות הרבה השתנתה באחת לחרדה. אל הצריף נכנס לפתע קצין גסטאפו ימ"ש ו'תפס אותם על חם'. הרב מרקוביץ' עשה ניסיון להסתיר אצלו את התפילין, אך היה זה מאוחר מדי…

במשך רגעים ארוכים היכה הקצין את הרב מרקוביץ' בחמת זעם מכות איומות ואז הכריז: "מחר אכנס את המחנה כולו ואשרוף את התפילין לעיני כולם! ואותך – אמר הקצין תוך שהוא מפנה מבטו אל עבר הרב מרקוביץ' – אותך אהרוג!".

לאחר שיצא הקצין בטריקת דלת כשעמו התפילין אותן ייעד לשריפה פומבית, החלו היהודים לחשוב מה ניתן לעשות בשביל להצילן מביזיון שכזה. אי אפשר לתת לזה לקרות!

הפתרון הגיע דווקא מיהודי שלא שמר על תורה ומצוות, שהיה במקצועו נגר. "יש אצלי חתיכות עץ שאוכל לעשותן בתבנית התפילין, רק שצריך למצוא מתנדב שיסתכן וייכנס איכשהו לחדרו של הקצין ויחליף אותן עם התפילין שאצלו".

טוב לו לאדם שיכניס עצמו לגוב אריות ואל ייכנס בגנבה לחדרו של קצין הגסטאפו, אך עד מהרה נמצא המתנדב ששם נפשו בכפו ולקח על עצמו את המשימה הנועזת. גם הפעם היה זה ר' ישראל יצחק קיהן.

כשהנגר סיים את מלאכתו וה'תפילין' היו מכונות, יצא ר' ישראל יצחק אל עבר משרדו של הקצין כשמתלווים אליו שניים נוספים. היה עליהם להיזהר מכלבים אימתניים, מאור הזרקורים שממגדלי השמירה ומחיילי אס אס שהסתובבו בכל עבר, אך הם הצליחו להגיע אל משרדו של הקצין בשלום. כעת טיפס ר' ישראל יצחק על הגג והשתחל פנימה דרך חלון אוורור שהיה בו. הפעם רזונו ושדפונו היו לו לעזר…

נפילתו על הרצפה יצרה רעש קל ומיד אחר כך נשמעה תזוזה קלה מהחדר הסמוך בו ישן הקצין, אך בחסדי שמיים הוא המשיך בשנתו והמשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו, הוכתרה בהצלחה.

הלילה עבר על שוכני הצריף בחרדת מוות, אך למחרת דבר לא קרה. איש לא ידע על מה ולמה. המחשבה הרווחת הייתה שהקצין גילה שמישהו חדר למשרדו והחליף את התפילין ומתוך בושה על המחדל, העדיף להשתיק את כל העניין…

אלמלא סופר הסיפור הזה מפי אנשים נאמנים – קשה להאמין לדברים. איך הסתכנו הרב מרקוביץ וחבריו בקיום המצווה? מהיכן נובעת החוצפה היהודית של הרב קיהן לדאוג במסירות נפש לכך שהתפילין לא יחוללו, כשמסביב יהום הסער וחיי כלב נחשבים יותר מחיי יהודי!?…

אולי הכיור יעזור לנו לפענח את התעלומה.

לחיים לחיים.

בקריאה פשוטה של פרשת הקמת המשכן ובנייתו על ידי ישראל, נראה שהכיור איננו זוכה לבולטות בלשון המעטה. ראשית, ההתייחסות לעשייתו היא רק לאחר תיאור הקמת המשכן ועשיית ארון הברית, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת ומזבח העולה. שנית, התורה מקדישה לו פסוק אחד 'לקוני' בו נאמר: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". זהו זה.

אלא שלאחר הצצה ברש"י ובמדרשים מגלים תמונה שונה, ופתאום נראה הכיור באור אחר לגמרי!

רש"י מסביר מי הן "המראות הצובאות" שמהן נעשה הכיור, וכותב כך: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות", ואלה היו המראות שמהן נעשה הכיור. משה רבנו, ממשיך רש"י, בתחילה לא רצה להשתמש במראות אלו עבור כלי המקדש "מפני שעשויים ליצר הרע". מטרתן של המראות היא התייפות והתקשטות שתכליתן לכאורה גירוי היצר הרע.

פה הגיעה ההפתעה דווקא מהקב"ה. ה' הורה למשה לקבל את המראות והוסיף נימוק מרגש: "אלו חביבין עליי מן הכל!" החיבה שרחש הקב"ה לאותן מראות נעוצה בכך "שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. שכשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה… ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך… ומתוך כך נזקקות להם מתעברות ויולדות"… אם כן, בדין זכו המראות לחיבה, שהרי בזכותן באו לעולם רבים רבים מילדי ישראל! הקב"ה גם ייקר והעריך את נכונותן של הנשים לתרום את המראות בהן עשו שימוש ושמטבע הדברים היו קרובות וחשובות להן, ומכאן חיבתן הגדולה.

בעצם, מה היה התפקיד של הכיור? הכנה והתקדשות לעבודת המקדש. זה נשמע זניח יחסית – הוא עצמו אינו חלק מעבודות המקדש, הוא רק תחנה בדרך לדבר האמיתי, לכאורה. אבל הנה אנחנו רואים שדווקא התחנה הזו חביבה על הקב"ה יותר מהכל.

מה זה אומר?

במקדש הייתה המנורה שהפיצה אור של קדושה, וכמו כן היה הכיור שבו רחצו הכהנים מזוהמה והתקדשו לקראת העבודה. כך גם בחיי היהודי יש תקופות בהן הוא מתענג על אור הקדושה – "מנורה", ויש תקופות בהן עליו להיאבק בתאוות וזוהמה – "כיור".

הזמנים שהם בבחינת "מנורה" אלו הזמנים בהם הוא חש חיבור עז לקב"ה ואל המאור שבתורה, יש לו התלהבות בהידור מצווה וחיות בתפילה וכן הלאה. לעומת זאת כשהוא בבחינת "כיור", הוא נאלץ לחתור בחושך, להיאבק בנטיותיו ובתאוותיו ולעשות הכל בקבלת עול גמורה, בלי כל רגש של חיבור וזיקה. בזמן שכזה עליו לרחוץ בכיור ולהתנקות מהסיגים והפסולת שדבקו בו, שכן הוא עדיין לא נטהר מהם…

מתי שעבודת ה' שלנו הולכת למישרין, זורמת 'חלק' ואנו חיים לאורה של המנורה, כפועל יוצא מכך אנחנו מתמלאים באנרגיות טובות, במוטיבציה להתקדם ולעלות "מחיל אל חיל" ובמבט חיובי על הסביבה ועל עצמנו. שונה הדבר כשאנחנו נאלצים להתהלך בחשכה רוחנית ולהתמודד עם הצדדים היותר מאתגרים שבנו. במצב שכזה – משאבי האנרגיה שלנו מתדלדלים בקצב מואץ ואנחנו נופלים למחשבות של ייאוש מעצמנו ומהמקום בו אנו נמצאים. כך אי אפשר להילחם כמו שצריך ובטח שלא לנצח…

משום כך, הכרחי להביא את היהודי המבקש להיטהר ולהתנקות מכל רבב לידי מודעות אמיתית של מעלתו וכוחותיו. אם הוא לא יכיר במהותו הפנימית ולא יראה את מעלת ערכו כבן אברהם יצחק ויעקב – לאשורה, הוא ירים ידיים וייכנע ליצרו עוד טרם יפרוץ הקרב…

זהו אם כן החיבור בין פעולת הכיור ל"מראות הצובאות": בשביל שיהודי יצליח להתנקות מהתאוות שלו ולקדש את עצמו ממי הכיור, עליו תחילה לראות את עצמו "במראות הצובאות". הוא צריך להביט בפניו – לראות את הפנימיות שלו – כפי שהן ניבטות אליו מן המראה שמולו. או אז הוא יתמודד עם יצרו כראוי ויוכל לו.

יש זכוכית ויש מראה. זכוכית טהורה שאין מאחוריה דבר, יכולה אמנם לשמש כחלון או משקפיים, אך לא תהווה מראה. זכוכית כזו מכונה "אספקלריה המאירה". אבל אם מאחורי הזכוכית מדביקים שכבת מתכת דקה, מתקבלת מראה בה האדם מסוגל לראות את עצמו. זוהי "אספקלריה שאינה מאירה".

הנמשל משני סוגי ה"אספקלריות", אומר האדמו"ר הזקן, הוא זה: כשהכול אצלנו זורם על מי מנוחות ואין לנו התמודדויות רוחניות משמעותיות, אנחנו דומים לאותה זכוכית זכה שבעדה נשקף הנוף שמאחוריה. אצל אדם כזה הכל מתקדם חלק, ללא חסימות… אך כשאדם נתקל בחסמים ומאוויים שונים המאיימים להוביל אותו למחוזות אפלים, והוא עומד ונלחם בהם, הוא דומה לזכוכית עם גב מתכת המונעת מהאור לעבור דרכה. אם כן, האתגרים שיש ליהודי בעבודתו, הם אלה שעוזרים לו לראות את עצמו אל נכון ולגלות את כוחותיו הנעלמים. דווקא ההתמודדויות הן שיכולות להוציא ממנו חוזקות ואיכויות להן כלל לא היה מודע!

זו הסיבה לחביבות המיוחדת שהייתה לכיור ולמראות אצל ה'. את התענוג הגדול ביותר שואב הקב"ה ממי שחווה קשיים, מתמודד עם אתגרים רוחניים, מצוי בהסתר פנים, ואף על פי כן מצליח להיטהר ולהתקדש. יהודי שנפל לדיוטה התחתונה והצליח להתרומם ממנה, הוא המקדם את הגשמת תאוותו של הקב"ה ל"דירה בתחתונים", באופן המקסימלי!

באחת ההתוועדויות של המשפיע הנודע רבי שלמה חיים קסלמן, נכח בחור שהגיע ממשפחה מפורקת, התגייס לצבא וידע התמודדויות רוחניות קשות. בשיא ההתוועדות פנה אליו רבי שלמה חיים ואמר לו מעומק ליבו: "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו" – אין יקר אצל הקב"ה ממי שמתמודד בגבורה עם יצריו החזקים, מנצח אותם וממית אותם. כשחסיד ממית וזובח את יצרו – "המוותה לחסידיו", זהו הדבר ה"יקר ביותר בעיני ה'"! כשאתה עוצם עיניך מראות ברע למרות תאוות ליבך – הרי זה יקר בעיני ה'. כשאתה נוטל ידיים גם כשזה קשה – זה יקר בעיני ה'.

הרב מנחם מרקוביץ והרב ישראל יצחק קיהן ושאר הקדושים שהסתכנו בחייהם למען מצוות תפילין עמדו מול הראי, מול ההתנגדות! וזו חילצה מהם כוחות נשמתיים בלתי מוסברים. זה כוחו של הכיור!

דווקא כשיהודי הצריף חוו מחסום בלתי עביר, נתגלו בהם תעצומות נפש אדירות. המחסום שימש להם כמראה שגילתה להם את פנימיותם הטהורה. בית מקדש מפואר נבנה אז בלבבם!

כמו שדיברנו, ה'מראה' עוזרת ליהודי לראות את פנימיותו ואת הכוחות העצומים בהם חונן, אך לא רק אותם. היא גם מאפשרת לו לראות את כל מה שנמצא מאחוריו על אף שעיניו נמצאות מלפניו. משמעות הדבר היא שהניסיונות לא מגלים רק את תעצומות הכוח שבתוכנו, אלא גם את הכוחות האלוקיים שמאחורינו, המאמצים ומחזקים אותנו ו'נותנים לנו גב חזק'.

ברגע שאנחנו מאותגרים על ידי ניסיון הנובע מהאופי שלנו ומתגברים עליו ובעצם מתעלים על עצמנו, נוהג הקב"ה ב"מידה כנגד מידה" וכביכול 'יוצא מעצמו' גם הוא ונותן לאדם שפע של כוחות למעלה ממדידה והגבלה! לחיים!