פעם ישבתי עם מישהו בניו יורק, לא הכרתי אותו ולא ידעתי עליו שום דבר, אבל השיחה התגלגלה ותיארתי לו מה קורה לשני בחורים שיוצאים מדרך הישר, אחד ספרדי אחד אשכנזי. החלוקה הזו היא לא במהות ולא מצד ההכרח, בדורות עברו היו תופעות כאלה גם אצל בני אשכנז, אבל בדורות האחרונים – אלו פני הדברים. הבחור הספרדי מגיע לגיל 16 ומתחיל לגלות את העולם הזה, העיניים רואות והלב חומד, ולאט לאט הוא נמשך והולך, עד שהוא פורק על מצוות לחלוטין. עוברות כמה שנים, הוא מגיע לפרקו ונושא אישה, הוא כבר לא להוט לכל מיני עבירות, נולד לו ילד, והוא חושב לעצמו: אולי כדאי לקחת את הילד לבית כנסת לשבת. נחמד לו שם, והוא מגיע כל שבת בשביל הילד. אחר כך הוא מתחיל לבוא גם לבד. זה לא דבר שקורה מיום ליום – זה מהלך של שנים. עובר הזמן, הוא אחד ממתפללי בית הכנסת, לבסוף הוא גם נעשה הגבאי.
האשכנזי סוטה מן הדרך מאותן הסיבות ובאותן הנסיבות, אבל הוא לא יוצא בצנעה לרחוב, הוא טורק אחריו את הדלת. הוא מוכרח להצדיק את זה בסיבות אידאולוגיות, אלא שהאידאולוגיה הזאת היא לא באמת רצינית, וכשהוא גדל היא נעשית עוד פחות רצינית – אבל היא עדיין צמודה לו. זהו הפשט בפסוק "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו": החטא הזה נדבק אליך והוא חי איתך.
כל מי שצועד בדרך בעבודת ה' חייב לדעת שהוא יכול גם לסטות, באונס או ברצון, במזיד או בשוגג, מן הדרך הזו. ולכן צריכים לשמור על היכולת לדעת כיצד לא לטרוק את הדלת אחריך, לא לאבד לגמרי את הקשר עם השביל שעליו התחלת ללכת. מי שלא טרק ונעל את הדלת, יכול לשוב ולהיכנס בה. כך אפשר גם כשאדם נופל מדחי אל דחי, ללכת למשחק כדורגל בשבת אחר הצהריים וגם להיכנס בדרך להתפלל מנחה. סיפרו לי, אגב, שבמשחקי כדורגל בירושלים בשבת אחר הצהריים היו מתפללים מנחה בהפסקת המחצית. אני רואה את זה לא מעט גם בצד השני של המפה – פלוני בן ארבעים בערך, הוא מת לבוא לבית כנסת ולדבר שם על הבורסה ועל הטיול האחרון לחו"ל – למה הוא לא עושה את זה? כי הוא קשר את עצמו עם אידאולוגיה שלא מאפשרת לו להיכנס בדלת.
פעם ישבתי אצל הרבי מבעלז, והוא שאל אותי בדיוק את השאלה הזו: למה תנועת ש"ס כל כך מצליחה? למה אלינו לא באים, בקושי אחד או שניים, בעלי תשובה. הסברתי לו שזה לא עניין שהחזנות שלו פחות טובה – היה זמן שבשבת שידרו בקול ישראל פרקי חזנות, היו אנשים שלא יכולים בלי תחושת השבת; הם היו יכולים להכניס בטשולנט בשר טרף, אבל את הטשולנט היו חייבים. זה קשור ליכולת לא לאבד את הזיקה לנתיב ולדרך, וזו יכולת שכל מי שצועד, בכל דרך שהיא, חייב לשמור. צריך ללמוד את המיומנות הזאת, את היכולת לא לאבד לגמרי את העקבות של השביל גם כשצועדים זמן ממושך לא על הדרך הסלולה.
יש הרבה דרכים בעבודת ה', ואין אחת מהן טובה מחברתה – העיקר שיבחר האדם דרך וידבק בה. בכמה ספרים מתארים את העניין הזה כפי שנאמר בתפילה – "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו": זהו חלקו של אדם בתורה שהוא כמעט עניין של גורל. ממילא ברור שאדם בא להשתבח בדרך שלו, לא לגנות את חלקם של אחרים.
אחד הדברים החשובים לבחירת דרך בעבודת ה', הוא להבין שהנתיבים מתחדשים ומשתנים כל הזמן: שינוי הזמנים אינו נוגע רק לענייני טכנולוגיה, אלא גם לנפש ולדרך העבודה שלה.
למרות ההכללה, בעבר הייתה יראת שמים פשוטה בענייני היומיום ובכלל. ראיתי פעם שמישהו, יהודי פשוט, כתב: יפה עשו האשכנזים שלא מניחים תפילין בתשעה באב בבוקר אלא רק סמוך לסוף היום, כי הרי מי יכול לאכול לפני שהוא מניח תפילין?! יראת שמים שכזו מתחילה מינקות.
עם כמה מכם ישבו ודיברו, בתור ילדים, על עונשי הגיהינום? במשך הרבה זמן היו מדברים עם ילדים קטנים על כגון זה. באמצע המאה ה-19 הייתה התופעה של הקנטוניסטים, ילדים שנלקחו לצבא הצאר בעל כורחם. רבים מהם מתו כמו זבובים, ואצל היהודים שבהם – רבים אחרים גם השתמדו. קראתי בזיכרונות של מישהו שהוא מספר איך הוא ראה ילד קנטוניסט צועד במצעד צבאי קפדני, והמדריך מכה אותו ואומר לו: "את אלו אתה מקבל בגלל שאתה יהודי, אם תתנצר לא תקבל ממני מכות". הילד בכה ואמר: "אם אני אתנצר, הרי לא יהיה לי עולם הבא!". ככה הוא החזיק מעמד. הם היו כולם יהודים פשוטים שהתחנכו על זה כדבר פשוט ובסיסי.
יראת שמיים פשוטה שכזו היא דומה למה שמתאר הפסוק "חנוך לנער… גם כי יזקין לא יסור ממנה". משהו מהדברים הראשוניים הללו תמיד יישאר, וכל מה שהאדם ירכוש אחר כך עם השכל לא יהיה דומה לזה. ראיתי שמישהו בדק וטען שמי שלמד שפה חדשה שאינה שפת אמו, ולמעשה גם כבר כמעט אינו מדבר בשפת האם שלו ביומיום – כשהוא יגיע לספור כסף הוא יחזור, אינטואיטיבית, לשפת האם. חלק מהדברים שגרמו לתפיסתו של אלי כהן, המרגל בדמשק, היו עניינים פשוטים של תרבות ושפה. הסורים בשלב מסוים חשדו שהוא ערבי שעובד בשביל ישראל, אבל מישהו גילה שהוא לא יודע אחת הסורות מן הקוראן שכל ילד ערבי יודע – והם הבינו שהוא לא מרגל, אלא גם יהודי.
הרב קוק אומר דבר דומה, שאפשר להתעסק ולהעמיק בכל מיני עניינים על דרך העבודה והלימוד, אבל חלילה לבטל מהאנשים את היראת שמים התשתיתית שמוטבעת בהם מילדות. יש דברים שאפשר לקנות מאוחר יותר בחיים, אבל את היראה הזו – לא קל. עד היום יש לי קצת קושי כשאני נאלץ לכרוע על הברכיים בתפילות ימים נוראים. סבתא שלי, שהייתה מאוד יראת שמיים, הייתה אומרת שככה לא עושים יהודים – יהודים לא כורעים על הברכיים. הייתי אז ילד בן שלוש, וקשה לי גם היום כשאני כורע. מאז גיל שלוש החכמתי, ואפשר לומר שיש לי קצת יותר ידיעות משהיו לסבתי. אותה לימדו אמנם לקרוא, אבל לכתוב היא לא ידעה: כשהייתה צריכה לחתום על מסמך הייתה חותמת בטביעת אצבע. היא הייתה חכמה מאוד, אבל המחשבה הייתה – ללמד אישה לכתוב? בשביל מה? אבל אותה אישה מבוגרת אמרה לי בפשטות שיהודים לא כורעים, וזה נשאר טבוע אצלי עד היום – משום שזו רגישות שקיבלתי כשהייתי בן שנתיים-שלוש.
פעם הגיע מישהו לביתו של פרופסור בוהר, פיזיקאי אדיר, וראה פרסה של סוס על הדלת – יש אמונה עממית נפוצה שזה מגן מעין הרע. האורח שאל את על הבית: "אתה מאמין בזה?" הפרופסור השיב: "לא, אבל שמעתי שזה עוזר גם למי שלא מאמין…". כשגדלים בסביבה מסוימת, יש דברים שנעשים טבועים באדם.
כל הדברים הללו נוגעים מאוד לדרכי העבודה. הרעיון הזה שאדם לא עושה עבירות בגלל שהוא מפחד, בגלל שאת הדבר הזה פשוט אי אפשר לעשות, משום שפשוט ככה לא עושים – כשיש לאדם את התשתית הזאת שאסור זה אסור וזהו, זו בוודאי תשתית מצוינת. אבל מה קורה כשהתשתית הזו פשוט לא מצויה? כל דרך שתיבנה על גביה לא תועיל. הרבה פעמים קוראים ספר, הוא בונה איזה נתיב בעבודת ה'. נניח שהנתיב טוב ויפה – אבל העולם השתנה. זה כמו לקחת מפה ישנה, נכונה ומדויקת – אבל כל הדרכים השתנו. כך למשל בנוגע לאותה יראת השמים הראשונית שתיארתי – במידה רבה הדרך הזו נסתמה להרבה מאיתנו.
הרבה דברים עבדו היטב לפני מאה שנה, ועכשיו פשוט התקלקלו: הם לא משפיעים ולא פועלים. כיבוד אב ואם, למשל – יש מקומות שבהם הדבר הזה נטוע באנשים, וזה לא ממש משנה אם מדברים עליו הרבה או מעט, ויש מקומות שבהם הדבר תופס מקום שולי למדי. יש תופעה – שלא נפוצה בסביבה הדתית פשוט מפני שזה אסור – שקוראים להורים בשמות הפרטיים; מן הצד השני, בכל השנים שלי בבית הספר היסודי לא היה לי מושג מה השם הפרטי של המורים שלי: זה היה ב"בל יאמר", זה היה פשוט לא שייך. כל זה השתנה כעת. השאלה החשובה היא מה נשאר לבריות בנוגע להתייחסות להורים? האם גם הדבר הזה שהיה ברור ומובן, נעלם?
השאלה לא נשאלת דווקא ממקום של ביקורת, אלא בעיקר בשביל לדעת אילו נתיבים פתוחים ולאילו נתיבים צריך למצוא דרכים אחרות. הרי הדברים המשתנים עם הזמן אינם רק לגריעותא. רגילים לדבר על ירידת הדורות, אבל לפעמים רואים גם עליית הדורות. דברים מסוימים שאולי לאחדים מכם יש סיכוי לעשות או להגיע אליהם, ואם לא אתם – אז הדור הבא אחריכם.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע