אני רוצה לדבר על ענייני עבודה, עבודת ה'. זה עניין שההיקף שלו הולך הרבה מעבר לשאלה של עבודת התפילה, הוא קשור גם לשאלה איך האדם מברך המוציא, למשל, אבל בכלל – לכל דרך ההנהגה בחיים.
הרבה פעמים כשבכל מיני מקומות עוסקים בעניינים כאלו, תופסים את העניין הזה יותר כמו תחום לימוד: לומדים מוסר, לומדים מידות. מה התועלת בכך – זו שאלה אחרת… יודעים מה רבנו בחיי אומר על מידה זו וזו – זה כשלעצמו הרי לא עושה דבר. אבל יש נקודה הרבה יותר עקרונית: בהרבה מקומות הנוסח בענייני עבודה הוא אחיד: כולם לומדים את אותם הספרים והולכים באותה הדרך. הבעיה היא שזה פשוט לא עובד כך. מצוות יש תרי"ג, דרכים להגיע לקדוש ברוך הוא – יש שישים ריבוא.
ככלל, בקיום מצוות ובהלכה המצב מוגדר ואחיד: התפילין הללו כשרים, הללו פסולים. איפה להניח תפילין, מה גובה הסוכה – כל אלו נוגעים לכולנו פחות או יותר באותו אופן. פלוני הוא איטר, האחר כעוג מלך הבשן – אבל זה זניח. מבחינת ההלכה, יש למעשה כביש אחד מהיר, אולי כמה. בדרכי העבודה אין כבישים מהירים, יש שישים ריבוא דרכים; כל אדם הוא בריה בפני עצמה, ומה שנוגע לאדם אחד אינו נוגע לאחר. כשמנסים ללכת בנתיב שאינו מתאים, לא רק שזה לא בהכרח מוביל לתוצאה ממשית, זה יכול להוביל להרבה שגיאות. יש דרכים רבות ושונות, ויש גם דרכים חדשות שלא היו קיימות קודם, דרכים שאין טעם ואפשרות לשחזר מהעבר.
יש אם כן דרכים שונות בתכלית להיות יהודים הגונים, ויכולים לצעוד אל הקדוש ברוך הוא במסלולים רבים. כל עוד ממשיכים ומתמידים בנתיב הגון – בין אם האדם מעדיף להפוך לחסיד גור או לחסיד של הרב אלישיב – מגיעים קרוב יותר. אם נאמר זאת בחריפות, גם לא כל הדרכים הללו קשורות למה שנדמה לנו כ"עבודה". יכול אדם לשבת ולעסוק בש"ס ופוסקים וקרוב לזקנותו הוא נעשה בעל מופת, בלי תעניות וסיגופים. היו כאלה שפשוט עסקו בתורה לשם שמים, והסתבר שבדרך הזו הם התקרבו אל הקדוש ברוך הוא מעלה מעלה. בשנים האחרונות של החזון-איש, אני בספק כמה זמן היה לו ללמוד – הבית שלו היה מלא באורחים שבאו ליהנות ממנו עצה ותושיה. מבחינת הכמות של אלו שעלו לביתו הוא היה אולי הרבי הכי גדול בארץ. הוא באמת לא התעסק בדברים כאלה, אבל מתברר שאם אדם הולך ולומד תורה בטהרה לשמה, נותנים לו דברים הרבה ומגלים לו רזי תורה, והוא מקבל גם כל מיני כוחות.
מן הצד השני יש לנו סיפורי מופתים על פלוני שהיה איש תם, לא עסק הרבה בתורה ולא בתפילות גדולות, איש תם וישר וסר מרע, ובזקנותו – "מגלים לו רזי תורה". זה גם כן נתיב ודרך: אדם נושא ונותן באמונה, הוא הולך בדרך הישר, כשהוא מגיע לגיל הנכון יכולים להיפתח לו כל מיני שערי שמים, למרות שהוא לא בהכרח יודע שום דבר על דרך הסוד, וגם לא תמיד על דרך הפשט. יש אנשים פשוטים כאלה, שעל פניו לא היו לא בחכמה ולא ביראה, שעם השנים זרח עליהם איזה אור. אם אדם פעם אחת הולך לבית כנסת ופעם אחרת מרמה מעט בשוק – לא לאדם כזה זה יקרה. אבל גם בעל מלאכה פשוט שהולך בדרך הישר – זו דרך גדולה.
הרבי הריי"צ מספר על אדם שהוא הכיר בזקנותו, יהודי פשוט שלא ידע הרבה; הוא סיפר לרבי שהוא רוכל. הרבי אמר לו: "'שאו מרום עיניכם' אלו ראשי תיבות 'שמע'", והרבי מספר שהוא זכה להיות עשיר ובעל צדקה, והוא בא בזקנותו לרבי וסיפר לו שהוא בנה וילה גדולה עם חלונות גדולים שדרכם הוא היה מסתכל על השמים, כי הרי הרבי אמר לו להסתכל על השמים. אם אדם שיושב כאן בהתוועדות מחליט שהוא לא מיודד יותר מדי עם הגמרא, והוא בוחר לומר תהילים ולשאת ולתת באמונה, הוא אולי יגיע לדברים שחברו שישב ולמד לא יגיע אליהם.
הצד השווה בכל הדרכים הללו הוא שיש דרך שהולכים בה, לפעמים הולכים הרבה מאוד, עד שמגיעים. אפשר לנסות להערים ולעשות כל מיני טריקים – מזה לא יצא שום דבר. יש הרבה פתחים דרכם אפשר להיכנס לקדוש ברוך הוא, וכמו שכתוב על מנשה מלך ישראל, אם אין פתח – עושים חור, אבל לכל פתח ולכל דרך יש היגיון. אחד הדברים המסוכנים ביותר בעניין הזה הוא לעשות סלט. בבישול נוהגים היום לעשות כל מיני שילובים, אבל בענייני עבודה חשוב מאוד לא לעשות מין מציאות שלוקחת משהו ממקום אחד וממקום שני. זה עניין שקשור במהותם של דברים: יש דברים שאפשר לצרף, ויש כאלו שפשוט אי אפשר; כשעושים מהכל ביחד, זה פשוט לא הולך. כשרוצים להגיע למקום פלוני, ויש שניים או שלושה שבילים – כולם טובים ונאים, אבל אי אפשר לקפץ מהאחד לשני.
רבי שואל "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" – יש בפירוש דרכים שונות, אין כאן דרך ששווה לכל נפש. "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" זה הכלל המשותף, אבל בפרטים יש הבדלים למכביר. כך או כך, אתה בוחר דרך – תלך בה. ואם בספר מעניין אחר ראית נקודה כזו וכזו – האם זה פסול? לא, אי אפשר לומר שזה פסול, אבל זה די דומה לכלאיים. וכלאיים לא רק שהם אסורים, הרבה פעמים הם גם מזיקים.
לתופעה הזו – לקחת מסעיף אחד לסעיף אחר, לטעום קצת מהמין הזה וקצת מהשני, לנסות לצרף ולאחד דברים – יש מילה בלועזית: סינקרטיזם, שביסודה מתארת את הדרך בה אנשים צירפו קצת מדתות שונות, מעט מזה ומעט מזה. פעם ניסיתי לראות מה קורה כששמים סוכר ומלח בתוך תה, ומי שרוצה מוזמן לנסות גם כן. אין כאן שאלה של טוב ולא טוב, שתי הדרכים עשויות להיות נכונות וישרות, אבל ביחד – זה פחות מוצלח.
לפעמים הולכים בדרך, ולא יודעים האם ולהיכן נגיע. עדיין, כל עוד ממשיכים ללכת ישר, מגיעים למשהו, משיגים משהו. כשהולכים בדרך פתלתול, לא יוצא שום דבר בשלמות. המיתולוגיה היוונית מלאה ביצורים כאלה: חצי סוס חצי אדם, חצי אריה חצי עז – לכל אלו אין באמת קיום בעולם הזה. יכול להיות סוס אציל נאה, אבל כשהוא ינסה להיות גם אדם – גם סוס הוא לא יצליח להיות. וכשמישהו מנסה לעבור מסולם אחד לשני, הסיכוי הטוב הוא שהוא ימצא את עצמו למטה, עם ידיים ורגליים שבורות.
מי שמצוי בעולם הגננות ובהיסטוריה שלו, יודע שיש כל מיני סוגים של גנים קלאסיים כמו הגן הצרפתי, האנגלי והיפני. כל אחד מהם בנוי בצורה מאוד מסוימת עם כללים פנימיים משלו. הצד השווה שלהם שיש דברים המתאימים בהם ויש דברים שלא – ומקום שזורקים בו הכל ומהכל – יעלו בו סרפדים ושאר מרעין בישין. פעם בא אליי חסיד כלשהו, חבוש שטריימל וכיוצא בזה – מעולם לא ראיתי אותו קודם, הוא בא להתייעץ איתי: הוא אמר שהוא שייך לאדמו"ר פלוני, והוא הרגיש שהוא לא יכול יותר להישאר שם. אמרתי לו שאם הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר ושאין לו שום טעם בזה – שיגיד שלום וזהו. אבל אם הוא ינסה לעלות על שני סולמות ולקפוץ מהאחד לשני – זה לא יעבוד. גם כשיש בעיה מתמטית, לפעמים אפשר להציע לה שני פתרונות שונים בתכלית, לפעמים דרך שדה מושגים אחר לגמרי – וכל אחד מהם טוב ויגיע לאותה תוצאה. לערבב בין שתי הפתרונות הללו – אי אפשר.
יש כאלו שמפני שהם כל כך דבוקים בדרך אחת הם שונאים כל דרך אחרת; גם זה מטופש. אם שומעים דבר טוב גם כשהוא "שלא כדרכו", שלא בדרך שלי, לא דוחים אותו מראש. לסוסים היו קושרים משהו ליד העיניים כדי שלא יראו לרוחב ויסתכלו רק קדימה וישר. אני לא ממליץ לאף אחד מכם ללכת כמו סוסים, כמו אנשים שרואים ספר שלא בדיוק מהמין שלהם ומסוגלים לזרוק אותו החוצה. אבל אדם צריך להיות מסוגל להגיד: זו לא הדרך שלי. כשיושבים ללמוד, לזמן קצר או ארוך, יכולים גם לשאול – היכן אני נמצא בעולם, מעניין מה קורה בחוץ; יכולים בהחלט לצאת ולטייל בשביל הסמוך; בתנאי שלא טועים בדרך חזור, שיודעים שהולכים לראות דבר מה וחוזרים. אם פלוני הוא מהנדס מכונות מותר לו להסתכל גם בספרים אחרים. אבל אם את רוב זמנו הוא מבלה בספרי אמנות של הבארוק – אמנות יוצאת מן הכלל – הוא לא יהיה מהנדס מכונות.
יש היום בשוק הרבה ספרי עצות והדרכה, וחלקם אפילו מועילים. אבל הרבה מהם פשוט הולכים בדרכים מנוגדות וגם סותרות. אני מכיר כאלו שהולכים לרופא קונבנציונלי ובו זמנית להומאופת – מה שזה אוסר זה מתיר ומה שזה מתיר זה אוסר: לאותו אדם יש סיכוי טוב למות משניהם יחד. מה עשה מלך עמון לשליחים של דוד המלך? הוא חתך להם את חצי הזקן, מפני שזה הרבה יותר גרוע מלגלח להם את כולו. יש מגודלי זקן ויש מגולחים, אבל חצי זקן – זה שילוב, נאמר, פחות מוצלח.
יש הרבה דרכים, וכל אחת מובילה לכיוון אחר, גם אם בסופו של חשבון כולן צועדות אל עבר הקדוש ברוך הוא. יש דרך של לנגן בחליל, ויש דרך של לתקוע בשופר. כשאדם נכנס לעבודת ה' הוא צריך לדעת באיזה כלי הוא מנגן, להחזיק אותו נכון. מי שרוצה לנגן בגיטרה ולהקיש עליה כמו על פסנתר, לא יפיק מנגינה של ממש. סוף דבר, לא סתם המשפט הוא "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" – "שיבור", בסוף בוחרים דרך והולכים בה. כשאדם הולך בדרך ישרה, אולי הוא יצטרך לצעוד דרך ארוכה, אבל מובטח לו שהוא מתקרב ליעד.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
