פורים עניינו נסים: אנחנו מברכים 'שעשה ניסים', אומרים בתפילה 'על הניסים', אבל כפי שהולכת השאלה הידועה – במגילת אסתר אין ולו נס אחד. זהו סיפור יפה ומושלם – מושלם במובן שכל החלקים מתחברים יחד, שכל חלק בו נצרך: מבחינה ספרותית העלילה מתחברת ללא שום דופי. אבל נס – אין כאן, לפחות לא נס במובן הקלאסי של המושג, כלומר מאורע פלאי, שמבחינת ההסתברות הוא מאורע מאוד לא סביר.
השאלה בנוגע לנסים, אותות ומופתים היא בסיסית יותר. אחרי ככלות הכל, פלאות ומופתים פועלים, אבל באופן מאוד מוגבל. מופתים כאלה הם בעיקר טובים בשביל לייצר מהם כותרות לעיתונים, שם מחפשים משהו מסעיר, סנסציוני. הרבה דוגמאות יש לזה. הרי כל ההנהגה בימי הבית הראשון, כל עניינם של הנביאים – עמדו על הנקודה הזו, והם גם מוכיחים אותה היטב: כשיש מופתים בשמים ובארץ – הדברים פשוט לא פועלים. אחרי שעשה אליהו בהר הכרמל מה שעשה, למה זה הוביל? לזה ששחטו כמה נביאי בעל, ושכולם צעקו ב' פעמים "ה' הוא האלוקים". נביאי הבעל שנהרגו – זה באמת היה יפה מאוד, אבל יהוא המלך הרג יותר נביאי בעל, ובצורה יעילה יותר – הוא דאג שלא יישארו כאלה בכלל – בלי כל הטקס רב הרושם הזה. וכל העם שצעק שה' הוא האלוקים – למה זה הוביל? יום או יומיים לאחר מכן אליהו היה צריך לברוח ולהתחבא באיזה חור, ולמעשה לומר לקב"ה שהוא מתפטר. מתברר שכל אותם האנשים האלה שצעקו בקול גדול שה' הוא האלוקים, כשזה הגיע להגנה ושמירה על אליהו, כבר אי אפשר היה לסמוך עליהם.
זו השוואה לא מאוד יפה, אבל במידה מסוימת זה היה דומה לקהל של בית"ר או מכבי שאחרי ניצחון יפה צועק שיש אלוקים. זה פועל בערך באותו אופן – אחרי חצי שעה, ובוודאי אחרי שלושה ימים, לא נשאר שום רושם. במשך כל ימי הבית הראשון היו נביאים, בעלי מופת, והסתבר שהנביא היה מגיע, הופיעה עליו רוח ה', הוא התנבא וכולם גם היו באים לשמוע אותו – ועושים בדיוק ההפך. אחרי כל האותות והמופתים – עולם כמנהגו נוהג.
מהבחינה הזו מה שמתרחש בנסים של בית שני הוא אחר בתכלית. מה שמאפיין אותם זה "קיימו וקבלו היהודים", כפי שאומרים על זה חז"ל – קיימו מה שקיבלו כבר, מה שקיבלו בסיני; גם בזמן החשמונאים הנקודה של "קיימו וקיבלו" נמצאת באופן ברור. יוצא שהנסים הראשונים, דווקא מפני שהם היו תלויים רק בכוח גבוה, ומפני שבעצם לא ממש היינו מעורבים בהם – הם ניסים שמתפוגגים להם בלי שום רושם, הרבה יותר מהר. אותם הנסים שקיימו וקיבלו הם הנסים שתלויים בנו. כשנקהלו היהודים ועמדו על נפשם, לא ירדה אש מן השמים לבער את המן וכל בניו. כשאליהו הנביא היה רוצה להיפטר ממישהו – הוא היה שולח אותו באש השמימה, כך בפשטות. את המן היו צריכים להרים ולתלות על העץ, בפועל ממש. וההבדל הזה יוצר משהו שהוא הרבה יותר יציב.
כשאנחנו מצפים לנס, נדמה שאנחנו מצפים למעין קסם כזה שיהיה חריג ושונה ושיפתור את התסבוכת. אבל בסופו של דבר, מה שכרגיל צריכים זה פשוט פתרון למצב, אבל איך ובאיזה אופן – כל זה באמת לא משנה לשום דבר, מלבד לכותרות העיתונים. את המאורע החריג אולי זוכרים, אבל זוכרים אותו רק בתור קוריוז. כל אלו שראו את האש היורדת מן השמים בזמן אליהו – אני בטוח שכולם חזרו הביתה וסיפרו בשולחן שבת איזה יופי זה היה. כל אחד אמר לשכן שלו, לזה שבמקרה לא הגיע – "אתה יודע מה היה שם? הפלא ופלא! בחיים לא ראיתי דבר כזה, אש יורדת מהשמים, היית מאמין?! ותראה איזה יופי של תחבולה הוא עשה להם, ממש סידר אותם!" כל אחד סיפר את זה לאשתו וילדיו, וזה מה שזה היה – סיפור; וסיפור זה נשאר. איזו השפעה הייתה לזה? שום דבר.
אם נבחן את זה במספרים מוחלטים – ה"קיימו וקבלו" של היהודים בזמן מרדכי ואסתר נשאר ועומד, וההכרזה בקול גדול של "ה' הוא האלוקים" בזמן אליהו – לא נשאר ממנה כלום, וכל הקהל הזה יושב לו אי שם מעבר להרי סמבטיון. הקהל של מרדכי לא חווה את כל ההתרחשויות וההתפתחויות הפוליטיות בתור נסים גדולים – הם קראו בעיתון שהמלך שילח את אשתו, ואחר כך את ההכרזה שהמלך מחפש נשים חדשות, או שסוכל ניסיון התנקשות במלך – אבל הקביעה שלהם והקבלה שלהם הרבה יותר יציבות מאשר הצעקה בקול גדול על הר הכרמל.
זה מאפיין לא רק את המאורע המסוים הזה של פורים – או של אליהו, למשל. ככלל, בימי בית ראשון היו לא מעט מה שאפשר לקרוא "ניסים גלויים". סוג ההצלה שמתוארת בזמן סנחריב – וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים – זה תיאור שכל כולו נס ופלא. יחד עם זה, כשמנסים להבין בתוך המסגרת הזו כמה מעם ישראל הלכו בדרך של יראת שמים – גם בממלכת ישראל וגם בממלכת יהודה – התיאורים שיש לנו הם שהיו דורות גרועים יותר וגרועים פחות, אבל ככלל אלו לא תיאורים מאוד מלבבים; חז"ל כבר קבעו שבית ראשון חרב מפני שעברו בו על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
גם בבית שני היו הרבה ישועות, החל מההצהרה של כורש ועד למאורעות שעברו על עזרא ונחמיה – עזרא מתאר יפה איך הוא התבייש לבקש מהמלך שמירה כשהוא נסע לכיוון ארץ ישראל, אחזו אותו רעדה ופחד מוות שמא יתנפלו על השיירה שלו שודדים, והיה לו נס שהוא הגיע בשלום. אבל הישועות הללו הם בוודאי לא מה שהיינו מכנים כניסים גלויים או כאותות ומופתים, ובכל זאת בהכללה, הרבה יותר הלכו בדרך התורה. משום שכשעומדים על פלאים גלויים, מסתבר שעומדים גם על קרקע הרבה יותר רעועה.
השינוי הזה נוגע אם כן לא רק לזמן מרדכי ואסתר: מאז והלאה אומר הקב"ה: אני כבר לא רוצה להראות לכם נסים כאלה שגם חרש שוטה וקטן יגיד "תראו איזה נס זה"; עכשיו קחו ניסים שצריכים לשבת עליהם ללמוד אותם, שצריכים להבין אותם – והפעולה של הנסים האלה תהיה עמוקה הרבה יותר מכל מה שהיה לכם בימי השופטים והנביאים. באיזשהו מקום, ההבדל הזה דומה להבדל בין שני אופני הלימוד הבאים: באחד שומעים למשל שיעור יוצא מן הכלל – הפלא ופלא – ויוצאים ממש בהתפעלות הנפש. באופן השני מדובר באדם הלומד בעצמו – בדרך כלל יהיה בדבר פחות ברק, אבל מרבית הסיכויים שהוא גם יבין יותר טוב את הדברים וגם יזכור אותם יותר, לעומת ההרצאה הנפלאה שתלך כלעומת שבאה.
המופתים הללו שהקב"ה "מעביר" אותם דרך הטבע, דרך המאורעות שאפשר להבין ולעקוב בהם אחרי כל צעד, אלו הנסים המובחרים ביותר ואלו הנסים שפועלים יותר מכל; אלו הם הניסים שנמשכים ולא בטלים לעולם, ואותם – את "ניסיך שבכל יום עמנו" – אנחנו באמת צריכים. משום שבשביל לראות את הפלא הזה אנחנו צריכים לפתוח את העיניים, להביט ולחשוב, להתבונן – ועצם הפעולה הזו פועלת משהו על האדם.
אדם יושב ועושה לעצמו את חשבונות היום ואת חשבונות החודש ואת מאורעות החיים, שכולם בנויים להם ממעשים גדולים ובעיקר קטנים הנמשכים והולכים להם. אבל כשמודדים ומצרפים את כל צירופי המאורעות הקטנים והגדולים, מקבלים משהו שהוא מעל ומעבר לכל הדברים שהיו קודם. התיקון של כל מהלך החיים הזה של "יום קטנות", של נקודת המבט הרגילה שלנו על המציאות – הוא בפורים, בזמן של "ונהפוך הוא". "ונהפוך הוא" אין פירושו איזה מהפך של כל המציאות במהלך פלאי, שכל סדר הדברים מתהפך מן הקצה אל הקצה. "נהפוך הוא" פירושו שאני יושב לי בתוך המציאות, אותה מציאות רגילה שישבתי בה קודם, בסדר העולם הרגיל שישבתי בו קודם, ופתאום הכל יכול לקבל צורה אחרת.
זהו המהפך של פורים, מהפך שעניינו תפילה, שעניינו עבודה, שעניינו ישועה, וזה גם נמשך מפורים והלאה – משום שהדברים הללו נכונים לגבי נס פורים, והם גם נכונים כמובן ביחס לכל אופן העבודה של האדם. ה"הארות" והקפיצות שבאות לו לאדם מלמעלה – אם לא יעשה את העבודה מצדו כדי להעמיק את ההשפעה שלהם אצלו – ייעלמו כענן כלה, אבל מה שאדם חורט בעצמו בעבודה ובמאמץ בוודאי יעשה בו רושם לזמן רב.
מסופר על הרבי מקוצק, שפעם פגש מישהו שהסתובב בסביבתו של אחד הרביים הידועים, ושאל אותו מה עניינו של אותו אדמו"ר. "אומרים עליו", כך השיב החסיד, "שהוא מראה מופתים נפלאים". הרבי מקוצק תהה: "באמת?! האם הוא יכול לעשות את המופת של להפוך מישהו לחסיד?!". אותות ומופתים הם בוודאי יפים, אבל לשנות אדם מן הקצה אל הקצה – זה כבר נס ופלא גדול בהרבה.
שפלוני יתחיל סוף סוף להיות בן-אדם, יתחיל סוף-סוף להיות יהודי, אולי אפילו יתחיל סוף-סוף להיות חסיד – זה יפה בכל יום ובכל שעה; אבל פורים הוא בהחלט שעת הכושר המתאימה עוד יותר.
לחיים!
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
