מסופר על קבוצת אברכים בני תורה שבאו אל האדמו"ר הצמח צדק וביקשו שילמד אותם על תורת החסידות ויקרב אותם לדרכה, אבל לפני הכל הם ביקשו להעלות בפניו שאלה שהטרידה אותם. הם סיפרו שפעם הם ראו חסיד שבתשעה באב היה שרוי בשמחה גדולה, עד כדי ריקוד. לעומת זאת, כעבור זמן, בשמחת תורה הם ראו את אותו חסיד במצב של מרירות, שברון לב ועצבות. כמובן, הם לא הצליחו להבין איך ייתכן שדווקא ביום האבל הגדול הוא היה שרוי בשמחה, ואילו ביום השמח ביותר הוא היה עטוף במרירות.
האברכים הוסיפו והשתמשו במאמר חז"ל: "מילתא דמתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא". כלומר, דבר שנאמר בפני האדם עצמו אינו נחשב ללשון הרע. והסבירו, שהדברים נאמרים "באפי מרא", כי הכוונה בדבריהם הייתה לצמח צדק עצמו… מתברר שהם עקבו אחריו, כמה חודשים או שנים קודם לכן, וראו בהנהגה שלו שמחה בתשעה באב ומרירות בשמחת תורה, וביקשו להבין את פשר הדבר.
מה השיב להם הצמח צדק? הוא הסביר שתורת החסידות, פנימיות התורה, מגלה את הפנימיות שבכל עניין. וכך בענייננו: כאשר יהודי מתבונן על חורבן בית המקדש לא רק במבט חיצוני אלא בפנימיותו, הוא מגלה שדווקא בזמן החורבן מתגלה עומק אהבתו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל – כפי שנסביר – וההכרה הזו מעוררת אצל החסיד שמחה גדולה. לעומת זאת, בשמחת תורה, כאשר מתבוננים בכך שהתורה שמחה עם נשמות ישראל הזוכות ללמוד אותה, ומתוך כך האדם בוחן את מצבו האישי ואת הקשר שלו לתורה במשך כל השנה, הדבר מעורר אצלו מרירות ושברון לב על מה שעדיין חסר לו…
מכאן אנחנו לומדים שבנוגע לתשעה באב, כמו בכל עניין בתורת הבעל שם טוב ותלמידיו, כשמסתכלים מעבר לחיצוניות הדברים שעל פני השטח, מתגלה משמעות עמוקה יותר שמאירה גם את ימי החורבן באור חדש.
אתם יודעים, יש שאלה: איך ייתכן שדווקא החודש הזה נקרא "אב", או "מנחם אב". הרי כל שמות החודשים עלו יחד עם אבותינו מבבל, כמו שהגמרא אומרת, ולכל שם יש משמעות פנימית. אם כן, איך יכול להיות שדווקא החודש שבו אירע חורבן בית המקדש, חודש של צער וריחוק, נקרא בשם "אב" – אבא? הזהו אבא?!
מוסבר בתורת החסידות, שדווקא בחודש אב מתגלה גודל אהבתו של האב לבנו. כאשר אדם מעניק לילד מתנה, משחק או ליטוף, אין זו הוכחה שהוא אבא שלו – כל אדם יכול לנהוג כך מתוך חיבה טבעית לילדים. אבל כאשר רואים אדם שמוכיח את הילד, מחנך אותו ואפילו מעניש אותו בעת הצורך, כולם יודעים שזה בוודאי אבא שלו. דווקא בגלל שהאהבה שלו עמוקה ואמיתית, הוא מבקש לחנך את הבן שלו ולהעמיד אותו בדרך הישר, ולפעמים האהבה מתבטאת גם במילים קשות ובתוכחה. יוצא, אם כן, שדווקא התוכחה מגלה את עומק האהבה.
כך גם בנמשל, אצל הקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמים: האדמו"ר הזקן מביא באיגרת הקודש שבתניא (פרק כב) משל מ"אב רחמן חכם וצדיק" שמייסר את בנו מתוך אהבתו הגדולה כדי לחנך ולהדריך אותו. על דרך זה הוא מבאר את הפסוק "רחץ ה' את צואת בנות ציון", שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, אינו שולח שליחים אלא כביכול מנקה ומקרצף בעצמו את הלכלוך של בניו ובנותיו. דווקא בכך מתגלה עומק אהבתו, ולכן החודש הזה נקרא "אב" – משום שמאחורי התוכחה והחורבן מסתתרת אהבתו האין-סופית של אבינו שבשמים.
אמנם בזמן הזה נראים לעינינו הצער, הריחוק והחורבן, אבל לעתיד לבוא תתגלה הפנימיות של כל המאורעות הללו. אז יתברר שכל מה שנראה כייסורים נבע מאהבתו הגדולה של האב לבנו היחיד. כפי שלימד הבעל שם טוב, כל יהודי יקר אצל הקדוש ברוך הוא כמו בן יחיד שנולד להוריו לעת זקנותם, לאחר שנים רבות של ציפייה. מובן עד כמה גדולה אהבתו של האב לבן כזה, וכך היא אהבתו של הקדוש ברוך הוא לכל יהודי.
לכן לפעמים דווקא האהבה הגדולה ביותר מתלבשת בלבוש של מוסר ותוכחה. משום כך נקרא החודש בשם "אב" וגם "מנחם אב", שכן לעתיד לבוא תתגלה האהבה הפנימית הטמונה בתוך כל האירועים הקשים. לכן נאמר בספרים שתשעה באב עתיד להתהפך למועד גדול, ואף ליום השמחה הגדול ביותר, משום שאז תתגלה הפנימיות שלו – אהבתו הגדולה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
הבעל שם טוב, שגילה את פנימיות התורה והתחיל להכין את העולם לתורה של משיח, לימד שככל שמתקרבים לזמן הגאולה כבר ניתן להרגיש גם בזמן הזה את הפנימיות הטמונה בימי בין המצרים. לכן, לצד החובה לקיים את כל דיני השולחן ערוך הנוגעים לשלושת השבועות, לתשעת הימים ולתשעה באב, אפשר וצריך להתבונן גם באהבתו הגדולה של אבינו שבשמים. התבוננות זו מגלה את הפנימיות של הימים הללו ומעוררת בלב תחושת נחמה, קרבה ושמחה פנימית.
השבת הזו, שלפני תשעה באב, נקראת 'שבת חזון'. אולי אתם יודעים, אבל יש הרבה עניינים מיוחדים בשבת חזון, ובפרט כאשר היא חלה בתשעה באב עצמו. בקביעות כזו מודגש עוד יותר התוכן הפנימי והחיובי של תשעת הימים ותשעה באב – עניין השמחה, שהרי תשעה באב הוא גם יום לידתו של משיח, כדברי חז"ל. ובאמת, כאשר תשעה באב חל בשבת, נוהגים בסעודת שבת להעלות על השולחן מאכלים אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ובכך מתגלה יותר הצד הפנימי של היום: לידתו של משיח, התגברות מזלו של מלך המשיח והתקווה לגאולה הקרובה. ממילא גם שבת חזון מקבלת אופי של נעימות ושמחה פנימית.
גם כשלא מדובר בקביעות כזו, בספרי החסידות שעוסקים בעניינה של שבת חזון מובאים לרוב דבריו הידועים של רבי הלל מפריטש, מגדולי חסידי הצמח צדק, ששמע בשם רבי לוי יצחק מברדיטשוב על משמעותה של שבת זו. המילה "חזון" אינה רק שם ההפטרה, אלא גם מלשון מחזה וראייה – שבכל שבת חזון מראים לנשמתו של כל יהודי במחזה רוחני את בית המקדש השלישי.
רבי לוי יצחק מבאר זאת באמצעות משל: אב שאהב מאוד את בנו קנה לו בגד יפה. הבן היה שובב, שיחק וקרע את הבגד. האב, מתוך אהבתו, תפר לו בגד חדש, אך גם אותו קרע הבן. בפעם השלישית תפר האב בגד נוסף, אבל הפעם הוא לא מסר אותו לבנו. במקום זאת היה מראה לו את הבגד מרחוק ואומר לו: כאשר תשנה את התנהגותך, וכאשר ההתנהגות הטובה תהפוך אצלך לטבע ולהרגל, אז תקבל את הבגד והוא יהיה שלך…
כך גם בנמשל: בשבת חזון מראים לכל יהודי את בית המקדש השלישי. אמנם הוא עדיין אינו מתגלה בפועל, אבל עצם הראייה הרוחנית נוגעת בנשמתו של כל יהודי ומעוררת בו געגוע וצימאון לגאולה. הגעגוע הזה מעניק כוח לתקן את המעשים, לשנות את ההתנהגות, עד שהטוב נעשה חלק מטבעו של האדם, וכך זוכים להתגלותו בפועל של בית המקדש השלישי במהרה בימינו.
זהו העומק של שבת חזון. דווקא בשבת שבה קוראים את הפטרת "חזון ישעיהו" – הפטרה חריפה של תוכחה – מתגלה גם הנחמה הגדולה. דווקא מתוך דברי התוכחה מראים לכל יהודי את בית המקדש השלישי, מעוררים בו את הרצון והכיסופים אליו, ונותנים לו את הכוח לשנות את דרכיו, עד שהתנהגותו הטובה תהפוך לטבע בנפשו וכך יזכה במהרה לגאולה השלמה.
אולי חשבתם על השאלה הזו: למה רבי לוי יצחק מברדיטשוב הביא משל על אב שתופר לבן שלו בגד? הרי הנמשל הוא בית המקדש – בית ראשון, בית שני ובית שלישי; לכאורה, היה מתאים יותר להביא משל על בית! אפשר היה לתאר אב שבנה לבן שלו חדר והבן קלקל אותו, האב שיפץ אותו ושוב הבן קלקל, ולבסוף בנה חדר נוסף שאינו מוסר לו עד שיתקן את דרכיו. מדוע, אם כן, בחר רבי לוי יצחק דווקא במשל של בגד?
בדברי צדיקים, כמובן, שום דבר לא מקרי, והרבי מבאר שההבדל בין בית לבגד הוא יסודי. שניהם נקראים בשפת החסידות "מקיף", מפני שהם מקיפים את האדם מבחוץ, אבל יש ביניהם הבדל מהותי. בית הוא מקיף כללי, שאינו מותאם למידותיו של האדם – אדם יחיד יכול לגור בבית גדול, ומשפחה גדולה יכולה להתגורר בבית קטן. לעומת זאת, בגד מותאם במדויק לאדם: לגובהו, למידותיו ולכל אחד מאיבריו. השרוול מותאם ליד, המכנס לרגליים, וכל חלק בבגד נתפר לפי צורת הגוף שהוא מכסה.
כך גם בעבודת ה'. הבית מסמל את העבודה הכללית – האמונה בה', קבלת עול מלכות שמים וההתמסרות הכוללת של האדם לבוראו, אולם הבגד מסמל עבודה פרטית ומדויקת יותר. האדם מורכב מכוחות שונים: שכל, רגש, ראייה, שמיעה, דיבור ושאר כוחות הנפש. כל אחד מהם צריך להיות חדור באלוקות – השכל צריך לעסוק בהבנת התורה והאלוקות, הלב צריך להתמלא באהבת ה' וביראתו, העיניים צריכות לראות קדושה – "שאו מרום עיניכם", האוזניים לשמוע דברי תורה, והפה לעסוק בדיבור של תורה ותפילה. ההכנה לבית המקדש השלישי אינה מסתכמת באמונה כללית, אלא דורשת שכל פרט באדם יהיה מחובר לעבודת ה'.
זו גם המשמעות של הגאולה העתידה. הגילוי האלוקי לא יהיה רק גילוי כללי, אלא יאיר בכל פרט ופרט של המציאות. לא יהיה בעולם שום פרט שיסתיר על האלוקות, אלא כל חלק בבריאה יהיה חדור בגילוי ה'. משום כך בחר רבי לוי יצחק דווקא במשל של בגד – כדי ללמד שהעבודה הנדרשת מאיתנו היא עבודה פרטית, שבה כל כוח וכל איבר נעשים כלי לגילוי אלוקות.
עכשיו אנחנו מבינים מהו עניינה של שבת חזון. בשבת זו מראים לכל יהודי את בית המקדש השלישי, אבל הראייה אינה רק חזון כללי. היא נועדה לעורר את האדם לבנות בתוכו את המקדש הפרטי שלו, לקיים את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כך שבכל כוח, בכל איבר ובכל פרט מחייו יתגלה החיבור לקדוש ברוך הוא.
מכאן אנחנו ממשיכים אל תשעה באב. כאשר מתבוננים בפנימיותו של היום, מגלים שבתוך האבל מסתתרת אהבתו הגדולה של האב לבנו. אז המרירות מתהפכת, ולא רואים עוד את התוכחה בלבד, אלא את גילוי האהבה והאלוקות הטמונים בה.
לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו לפקוח את העיניים ולראות את הפנימיות, להרגיש שכבר עכשיו אנחנו עומדים מעל כל הצרות וההגבלות, ומתוך "מנחם אב" נזכה לראות בגלוי את העלייה הבאה לאחר הירידה, לקיום הפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", ושתחזינה עינינו בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו.
