המהלך של השנה היהודית בנוי באופן כללי בשני צירים מרכזיים, שהשורש שלהם הוא מחלוקת שכתובה בהרבה מקומות בגמרא האם העולם נברא בניסן או בתשרי. בכל אחד מהחודשים האלה מתחילה הנהגה חדשה שבה הקב"ה מנהיג את ישראל, סוג של בריאה חדשה של העולם. החצי הראשון של השנה שייך למהלך שמתחיל בחודש ניסן. מחודש ניסן, הפנייה של הקדוש ברוך הוא אלינו היא פנייה של אהבה שאינה תלויה בדבר.

ההנהגה הזאת דומה להתנהגות של ההורים עם התינוק שלהם. כשתינוק בא לעולם, הוא חסר ישע, ואנחנו, ההורים, מעניקים לו את כל הכוחות ואת כל מה שיש לנו בלי שום בקשה לתמורה. אנחנו לא דורשים ממנו לשטוף כלים בגיל אפס, גם לא בגיל חצי שנה. בלידה שלנו בחודש ניסן קיבלנו קרדיט, אשראי של הקדוש ברוך הוא, נגלה עלינו מלך מלכי המלכים, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", למרות שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא עשינו בשביל ה' שום דבר. המהלך של עם ישראל מתחיל בזה שיש לקב"ה אהבה מוחלטת לעם ישראל, שלא תלויה בשום דבר.

תשרי זה כבר משהו אחר. כשהילדים גדלים, מגיעים לגיל בר מצווה, מתחילות דרישות של ההורים. אחד התפקידים של ההורים הוא להכשיר את הילדים שלהם מגיל אפס, שהם יצליחו לעמוד על שתי רגליים לבד. לכן חשוב לתת להם לבחור, לתת להם אחריות, לתת להם לבצע משימות, כדי שיהיו מוכנים לחיים גם כשאבא ואמא לא יהיו כל רגע לידם.

אותו הדבר קורה בהנהגת ה' עם כלל ישראל. אחרי המהלך של חודש ניסן ומתן תורה, מגיע מהלך אחר של חודש תשרי – ימי הדין. מה זה אומר ימי הדין? הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא מצפה שאנחנו, כלל ישראל, ניקח אחריות. במילים אחרות זה נקרא "אתערותא דלתתא" – התעוררות מלמטה. הקב"ה רוצה שאנחנו מלמטה ניקח אחריות על החיים שלנו ונתאמץ להביע, על ידי מעשים ופעולות, את רצוננו להיות קשורים לקב"ה.

מתי מתחיל המהלך הזה שבו אנחנו לוקחים אחריות? מתי כיתה ט' שלנו? בחודש אלול. זהו זמן של "אני לדודי", זה הזמן שאנחנו צריכים לעשות פעולות מצדנו שמביעות את החשק ואת הרצון להיות בקשר עם ה' יתברך.

צעקות או חמצוצים?

המהלך של חודש אלול ממשיך בראש השנה ועד יום הכיפורים. בעל התניא מסביר שעיקר העניין בראש השנה ויום כיפור הוא המלכת ה' – להגיד שה' הוא המלך של העולם, ואנחנו העם שלו. בימים אלו יש גילוי עצום של מלכות ה' בעולם, ומתוך קבלת ההארה הזו, נופלת עלינו יראה, אנחנו מקבלים כוחות של יראת שמיים לכל השנה כולה.

חשוב להבין: אנחנו לא מדברים על יראה חיצונית שהיא "יראת העונש", סתם פחד מה' כי הוא יכול לחסל אותנו ולזרוק עלינו פצצת אטום, אלא על "יראת הרוממות". מה זה יראת הרוממות? כשאדם קורא פתק פשוט על לוח מודעות, זה לא מעורר בו התרוממות של "וואו, יש פה משהו גדול". אבל כשהוא נכנס לאולם גדול ורואה את הבנייה המפוארת, זה עושה רעד בלב, הרגשה שיש פה דבר גדול, עצום. יראת שמיים במובן של חודש תשרי זה התפעלות ויראה גדולה מעצם מציאותו של הקדוש ברוך הוא שמולך על העולם. בראש השנה ויום הכיפורים ה' מנהיג אותנו בהנהגה שנקראת "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" – צד שמאל שרומז ליראה.

חסד זה קרבה. כשאנחנו אומרים על אדם שהוא נוהג בחברו במידת החסד, הכוונה היא שהוא רוצה להתקרב אליו ולכן הוא מראה לו פנים שוחקות. יראה, לעומת זאת, זה מרחק – דיסטנס. יש מורים שבמקום שבו הם למדו את מקצוע ההוראה לימדו אותם שביום הראשון ללימודים צריך להכניס יראה לכיתה, להראות לתלמידים מי הבוס. אז הוא נכנס, רואה נייר על הרצפה ומיד צועק: מה זה צריך להיות? במצב כזה אוטומטית כל התלמידים חושבים, מי זה המורה הזה? תכף אני עושה לו פנצ'ר. אפשרות שנייה שיש לו היא להיכנס בהנהגה של חסד, לחייך ולחלק חמצוצים לתלמידים. לכל אחת מההנהגות יש יתרונות וחסרונות. מורה שיחלק רק ממתקים ולא יקפיד על שום דבר, יש להניח שאחרי כמה ימים מישהו יזרוק טוש על הראש שלו ויצחק כל הדרך הביתה. למה? כי הם איבדו את יראת הכבוד כלפיו, הם רואים בו חבר מהגן. הנהגה של חסד בלבד אינה בריאה לקיום העולם, אבל גם יראה לבדה יוצרת ריחוק בלבד.

לכן, ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים של דין ויראה, קצת ריחוק, קצת פחד חיובי, להבין שיש פער עצום ובלתי נתפס בינינו לבין מי שברא את העולם – "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם". כשמבינים שהקב"ה זה דבר מרומם, עצום וגדול שמנהל את כל העולם שלנו מקרני ראמים ועד ביצי כינים שבקושי רואים אותם, זה גורם ליראה, לדיסטנס, הרגשה שאנחנו והקב"ה זה לא אותו דבר. זה נקרא יראת שמיים, יראת הרוממות.

ומיד לאחר מכן, בחג הסוכות, מגיע זמן של "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" – מידת האהבה. ה' מזמין אותנו ל"צילא דמהימנותא", ה' אומר לנו, בואו תהיו איתי בסוכה, אני רוצה עכשיו שבעה ימים להיות אתכם, תאכלו איתי ביחד, נלמד בסוכה, נשיר בסוכה. והשיא מגיע בשמחת תורה, זה החדר הפרטי של הקב"ה ששם הוא מגלה גילויי אהבה שלא מראים אותם ברבים. ה' אומר לנו, אחרי כל החגים הקדושים, אני רוצה להיות ביחד אתכם בחדר לבד. זה נקרא ייחוד – ההתאחדות האמיתית והשלמה שלנו עם ה'.

אין לו חברים, רק אנחנו

אומר בעל התניא: מדוע היה צורך שה' יברא את ראש השנה ויום הכיפורים, שהם ימי דין, שמדברים על כמה ה' גדול וכמה אנחנו רחוקים ממנו, כדי להחדיר בנו יראה? מכיוון שבאופן טבעי, לבני אדם אין התעוררות מעצמם ליראת שמים ולאהבת ה'.

מהלך החיים הרגיל של האדם הוא חיפוש אחר נוחות. בשש וחצי בבוקר, האדם רוצה בדרך כלל להמשיך לישון במיטה. לא לומדים את זה בבית הספר, זה מהלך החיים הטבעי של אדם מגושם. כשאדם שוכב במיטה, הוא מסדר את השמיכה בדקדוק, מוציא רגל אחת כדי להתקרר מהמזגן, מכניס יד מתחת לכרית, אולי שם יותר חם. אף אחד לא היה צריך ללמד אותנו איך לאכול גלידה או איך להתפנק עם עוגת גבינה. בכל בתי הספר, אלא אם כן יש משהו סודי שאני לא מכיר, אין מורה שמניח טילון בטעם ריבת חלב על השולחן ואומר: היום נלמד איך אוכלים טילון. זה הטבע שלנו.

כדי שיקרה משהו אחר, צריך שהקדוש ברוך הוא יתערב מלמעלה ויעורר אותנו. בשביל זה יש שבתות וימים טובים, כדי להוציא אותנו ממעגל החיים השגרתי ולהכניס אותנו לקשר עם ה'. ה' אוהב את הבריאה שלו, עיקר מה שהוא רוצה מכל העולמות זה את העולם הקטן שלנו, ויותר מהכל הוא רוצה אותנו, עם קרובו. "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" – חז"ל אומרים שהכוונה מלשון רֵעוּת וחברוּת. אנחנו החברים של הקדוש ברוך הוא, אין לו חברים אחרים. הוא לא רצה להיות חבר של הסינים, של היפנים, של אזרחי הונג קונג, של המוסלמים או של הנוצרים – כי הם בוגדים, אי אפשר לסמוך עליהם, הם לא באמת חפצים לעשות את רצונו. הם רוצים לאכול, לישון, לשתות וודקה, ברנדי או טקילה – אבל אין להם עניין בעשיית רצון ה'. רק אנחנו חבריו האמתיים.

אבל כדי לעורר את הקשר הזה, ה' מבקש לראות שאכפת לנו, צריך התעוררות מלמטה. זה קורה בחודש אלול, אני לדודי, אתערותא דלתתא – אנחנו צריכים להביע בפני הקב"ה את רצוננו.

יום ראש השנה הוא יום בריאת האדם. לפי הסבר אחד של חז"ל במסכת עירובין, אדם וחווה נבראו גב אל גב, וה' הפריד אותם כדי שיוכלו להיות פנים אל פנים. ה' רוצה להיות איתנו באותו מצב בדיוק, של פנים בפנים – זה העניין שלנו בחיים, זו הסגולה שלנו כעם ישראל, ולא כמו כל עם אחר בעולם. אנחנו צריכים לעורר אצל ה' את החשק לזה.

חז"ל אומרים שבחודש תשרי יש כביכול ויכוח בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, מי יעשה את הצעד הראשון. ה' מגיע לדייט הראשון שלו עִם עם ישראל ואומר: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", אני מבקש שבדייט הראשון הבחורה תביא את השתייה והעוגיות. ואנחנו משיבים: מה פתאום? אתה הגבר, "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה", תתחיל אתה.

הקדוש ברוך הוא מכיר אותנו, הוא היה כבר בכמה דייטים. הוא יודע שכדי שאנחנו נרצה להתעורר להיות בקשר אתו, צריך לעזור לנו. ולכן ה' שולח לנו הארה מיוחדת בחודש אלול כדי לעורר בנו את החשק לשוב אליו.

המלך של הערסים

פעם, בחודש אלול, הלכתי לעיר אחת, לבדוק מקום שאולי נוכל לפעול שם עניין של קירוב. הייתה שם חבורה גדולה של בני נוער שכל הלילה הסתובבו ברחובות, עישנו ושתו, ופתאום, בשתים עשרה וחצי בלילה, כולם מגיעים לבתי הכנסת וצועקים סליחות מכל הלב. זה פלא שאי אפשר להבין, לא הצלחתי להבין את זה.

הקב"ה רואה את זה שהם מעשנים סיגריות ושותים בְּלוּ יחד עם הבנות, ולמרות זאת הוא אומר: תבואו כמו שאתם, יש עכשיו הארת י"ג מידות יותר גדולה מההארה של יום כיפור. ביום כיפור, אנחנו כמו רעיה שבאה לפגישה כשהיא לבושה ומקושטת. בחור נבון לא מגיע לפגישה הראשונה כשהוא נודף ריח של זיעה ישר ממפעל עבודה, אלא הוא מתרחץ ומתארגן. זה יום הכיפורים – אנחנו באים מוכנים, אחרי שאמרנו וידוי במנחה, אחרי שהיינו במקווה ועשינו כפרות. זה נקרא לבוא כמו שצריך, במצב הזה מאירות י"ג מידות של רחמים על כלי מוכן על ידינו. אבל באלול, המעלה היא דווקא בכך שההארה יורדת אלינו כשאנחנו בבגדי החול. יש מעלה בחודש אלול שהיא יותר גבוהה מכל החגים כי ה' מגלה את רצונו להיות אתנו בהתקשרות שהיא למעלה ממדידה והגבלה.

הרבי מליובאוויטש אומר שעיקר העניין של כל תורת בעל התניא זה הנקודה הזאת של "המלך בשדה". פעם הוא התבטא ואמר שמאמר "אני לדודי", בו הובא המשל הזה לראשונה, הוא הלב של הספר ליקוטי תורה, הספר הגדול והשמן של בעל התניא. למה זה הלב של הכל? כי יש פה סיפור שאין בשום מקום אחר בתורה. לה' יתברך יש תענוג מכל הערסים של השכונה, לא רק מהצדיקים. הרב מאיר סיפר לי שהוא היה בסליחות הראשונות בכותל, היו שם עשרים ושישה אלף יהודים. הוא אמר לי: אחי, אתה לא מאמין, כל מיני בנות לבושות בצורה שה' ירחם, ויש שם צעקות בדמעות ובבכיות. אי אפשר להבין איך זה קורה, זה הסגולה של עם ישראל. זה קורה בחודש אלול כי הקב"ה מראה פנים שוחקות לכולם וזה גורם לנו רצון גדול מאוד להתחבר לה'.

אז זו הפואנטה של חודש אלול. ה' בא אליך ואומר לך: "אתה פנימיות הרצון שלי, אני חושב עליך כל הזמן, חולם עליך כל הלילה מכיתה א'". ואתה אומר: "רגע, אני עדיין מרגיש את הטעם של הנקניקיות מהטיול, אני עדיין באמצע לאכול המבורגר – ואתה אומר לי שאתה חושב עליי כל היום? וואו, זה מרטיט לי את הלב, אני רוצה להיות בקשר אתך". זו המהות של חודש אלול, זה עניין המלך בשדה.

יהודים שלי, איך היה בגן?

מה ה' רוצה מהעולם שלנו? מה "עושה לו את זה" בעולם שהוא ברא? עם ישראל. פנימיות הרצון של ה' זה רק דבר אחד – כל היהודים שנמצאים בעולם, שהיו בעבר ושיהיו עד סוף כל הדורות. זה נקרא "כנסת ישראל", אספת כל נשמות ישראל, וזו פנימיות הרצון של ה'. דהיינו, הרצון של ה' לברוא את העולם היה בשביל שיהיה עם ישראל. כתוב "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים", ודרשו חז"ל, "'בראשית' – בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". זו פנימיות הרצון של ה', זה מה שמעניין אותו באמת.

את הגויים הקב"ה מחיה "כמאן דשדי בתר כתפוי", כמו אחד שיש לו כלב שקוראים לו ג'מבו והוא לוקח באמצע הסעודה פולקע וזורק לג'מבו. מה ההבדל? גם ג'מבו חי מהמלך, הוא מקבל ממנו אוכל, אבל הוא לא חי עם המלך פנים אל פנים, אין לו התקשרות פנימית עם המלך. רק עם ישראל יושבים איתו ליד השולחן, אוכלים איתו והוא אומר לנו, "בנים שלי, איך היה בגן? מה קורה?". זו פנימיות הרצון, פנים בפנים, "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

מתי מתגלה הנקודה הזאת שאנחנו פנימיות הרצון של ה'? בחודש אלול. כשאדם מגיע מסודר ומאורגן לבית הכנסת, ויש לו בתוך ניילון תפילין יפות וסידור יפה עם השם שלו – זה יפה, אבל זה לא חידוש גדול. אבל זה שאחד החבר'ה מהשכונה מגיע בשתים עשרה וחצי להגיד סליחות במשך שעה בהתעוררות ובבכיות, זה חידוש. איך נהיה החידוש הזה? בחודש אלול הקב"ה מאיר הארה של י"ג מידות הרחמים, של פנימיות הרצון. וכשההארה הזו של פנימיות הרצון נוגעת בנפש היהודי, היא מעוררת אצלו באופן אוטומטי רצון למסירות נפש.

אנחנו רואים את זה בחוש, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. יש תופעה שמאז תחילת המלחמה הרבה אנשים הולכים עם ציציות בחוץ. מישהו מבחוץ עלול לשאול אותם מה להם ולזה, אבל הנקודה היהודית בוערת בהם: "גם אני יהודי, גם אני רוצה להיות קשור לה'!". ההתעוררות הזאת מגיעה מחודש אלול, מהמלך בשדה.

כשאדם מגלה אצלו את הנקודה הזאת שבאמת יש לו נקודת מסירות נפש לה', הוא יכול להגדיל את הנקודה הזאת, הוא יכול להרחיב אותה. ברגע שהוא מכיר אותה, הוא יודע שהיא קיימת בו. אנחנו, כלל ישראל, יודעים מאז תחילת המלחמה שלמרות כל מה שהיה, יש לנו המון נקודות של מסירות נפש לה'. כולנו ראינו את זה, כולנו חווינו את זה, כולנו שמענו, ועוד נשמע, מיליונים של סיפורים על התקופה הזאת. יש התעוררות של עם ישראל להיות קשורים לה'.

בעיר שבה היינו סביב ענייני הקירוב, היהודי שליווה אותנו הראה לי בלוח בבית הכנסת שיש להם עשרים ושמונה שיעורי תורה בשבוע. אמרתי לו: אני חייב להגיד לך משהו. על פניו, כשפותחים את ערוצי התבהלה – כאן 11, קשת 12, ערוץ 13, ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב – מקבלים רושם שהם נגד ה' ונגד התורה הקדושה. כל היום חושבים איך להפר את דרכה של התורה, לא רוצים להיות קשורים לארץ ישראל, רוצים להחליש את האומה. ופה אני רואה עשרים ושמונה שיעורים בשבוע, זו הפנימיות, זה מה שמתרחש בעם שלנו. כן, יש כמה אנשים בהפגנות, שם נמצאים העיתונאים והרעיונות הרעים, אבל כלל ישראל מעורר את הנקודה הפנימית שלו, וה' מעורר אותה אצלנו, על ידי חודש אלול.