שלום חברים, בשבוע הקרוב יחול ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. אתם יודעים, יש שמכנים אותו "בעל התניא", יש שמכנים אותו "בעל השולחן ערוך", ויש שמכנים אותו "אדמו"ר הזקן". אבל עיקר העניין טמון בשמו: שניאור – אור כפול, double light הממזג את אור תורת הנגלה ואור תורת הנסתר.
בעל התניא ביקש שתורת החסידות תילמד בסדר מסודר. לצד ההערכה העמוקה לאינטואיציה ויצירתיות, הוא עמד על כך שגם תורת החסידות – המאחדת בתוכה את תורת רבי שמעון בר יוחאי, תורת הבעל שם טוב וחידושי המגיד ממעזריטש – תהיה נגישה ללימוד בהבנה ובהעמקה. למרות שמדובר בלימוד שמימי ורוחני, לרבי שניאור זלמן הייתה הבהירות הגדולה לבאר את הדברים באופן סדור.
ישנם אנשים בעלי יכולת הסברה נפלאה, חריפות ורבלית וכושר הפשטה מצוין, אבל אין להם תוכן מיוחד למכור. לעומתם, ישנם בעלי דעת מדהימה ועושר פנימי, הנעדרים את היכולת לפשט את הדברים ולהגיש אותם בצורה שכל אדם יוכל לקבל ולהעביר הלאה, וכך אינם מצליחים להוריד את הרעיונות אל העם.
היכולת להוריד את הדברים אל העם מכונה אצל חז"ל "שולחן ערוך". כשנעשה שימוש במונח זה בהקשר התורני, המחשבה פונה מיד אל החיבור ההלכתי הידוע, אבל מבט רענן על המושג מבהיר את מהותו: שולחן ערוך הוא שולחן הסעודה המזמין – עטוף מפה, מעוטר בפרחים ובנרות דולקים, שהמנות מוגשות עליו בסדר נכון, בטמפרטורה המתאימה ובהגשה נאה. החלופה לכך היא לומר לאדם: "לך ליער, תחטוב עצים, לך לגינה, תקטוף ירקות, לקלוף, לקצוץ ולבשל". שולחן ערוך הוא אפוא הביטוי לתוכן המוגש בצורה השווה לכל נפש, שניתן לעבוד איתה.
החסיד שברח מהצדיק
כשהבעל שם טוב הגיע לעולם, חלה התעוררות גדולה בעם ישראל – טל של תחייה שבא לאחר שנים של עגמימות ותרדמת רוחנית. הבעל שם טוב הביא דעת של התחדשות והבנה עד כמה כל אדם אהוב על ה' יתברך. הוא נהג לומר שה' יתברך אוהב כל יהודי כפי שהורים מבוגרים אוהבים בן יחיד שנולד להם לעת זקנותם, לאחר שנות ציפייה ארוכות.
אהבה כזו היא אהבה עצמית: קיימת אהבה לאדם מעצם היותו, וקיימת אהבה התלויה בהישגיו או במידת ריצוי השאיפות – אהבה התלויה בדבר. כשהאהבה היא על תנאי, האדם אינו נינוח, שכן עליו להוכיח ולתחזק אותה בצורה מתמדת. לעומת זאת, כשאדם מרגיש אהוב מעצם היותו, נוצרות הרפיה, נעימות ושמחה, והוא פנוי להיות הוא ולהוציא מן הכוח אל הפועל את טיב נשמתו.
הבעל שם טוב פעל בתקופה שבה רבים ערערו על הסיכוי לאור ולהתחדשות, ולמרות זאת הוא גילה את כוחה של הנשמה, הדבקות, החבורה והצדיק. לפניו, הרבי והחסידים היו בודדים; הוא חידש את הביחד ואת ההתקשרות לצדיק.
רבי הלל מפאריטש, מגדולי תלמידיו של האדמו"ר הצמח צדק, אמר שאילו שלמה המלך היה יודע את גודל האהבה שבין רבי לחסידים, הוא היה משנה את המשל בשיר השירים מאהבת איש ואישה לרבי וחסידים… אצל חסידים, מרגע שהיו מקושרים לרבם, הם אמנם גילו פרגון וכבוד כלפי צדיקים אחרים, אבל נזהרו שלא להיות תחת השפעתם – בדומה לברית בזוגיות.
מסופר על אדם ששכנע את רבי הלל להתארח אצל רבי ישראל מרוז'ין, ה'ריז'ינר'. הייתה זו עבורו שבת כיפית מבחינה רוחנית ומיוחדת מאוד. בסעודה שלישית אמר הריז'ינר דברי תורה מתוקים, אבל ברגע שניתן היה להוציא את השבת, בירך רבי הלל ברכת המזון, התפלל ערבית וביקש מהמלווה שלו לצאת מיד לדרך. כשהתרחקו, עצר ביער ואמר: "ריבונו של עולם, הצדיק שהייתי אצלו הוא צדיק עליון, אבל זה לא הרבי שלי".
לאחר פטירת הבעל שם טוב, ירש את מקומו המגיד ממזריטש. בעוד הבעל שם טוב הרבה בנסיעות ובעריכת מופתים, המגיד, שהיה חולה ברגליו, נשאר במקומו, שלח את חסידיו לפעול בקהילות רחוקות והרחיב את ביאור תורת החסידות.
לאחר פטירת המגיד, התקשרו תלמידיו לבנו, רבי אברהם המלאך, שהיה מופרש מחיי העולם הזה עד שנקרא 'מלאך'. עוד קודם לכן המגיד מינה את רבי מנחם מנדל מוויטבסק על אזור ליטא, ואת האדמו"ר הזקן מינה לנסוע בין העיירות. אגב, רבי אברהם המלאך והאדמו"ר הזקן למדו בחברותא: רבי אברהם לימד אותו קבלה וחסידות, והאדמו"ר הזקן לימד אותו נגלה.
זכיתי לבקר בקברו של רבי אברהם המלאך בפאסטוב. בשנת תשנ"ה נסעתי לראשונה לאומן לשבת חנוכה, אבל כשהגעתי לטיסה בחזור נאמר לי כי אין מקום ועלי להמתין יומיים… מישהו שם אמר לי: "מה אתה חושב, שאתה תעזוב את אומן מתי שאתה רוצה? רבנו יגיד לך מתי תטוס". חזרנו לאומן, ושם מצאתי מישהו ונסענו יחד שש-שבע שעות להאדיטש, לקבר האדמו"ר הזקן, שם חוויתי התעוררות להתפלל לזכות להתחתן. הייתי שרוי באותה שעה בספקות אם ללכת על זה או לא. ברוך ה', הספק השתחרר והגעתי לארץ, ובליל כ"ד טבת – יום ההילולא של בעל התניא – הזמנו את ההורים לחגוג את הווארט. באותה נסיעה הגענו גם לפאסטוב, לקבר רבי אברהם המלאך.
משושלת רבי אברהם המלאך יצאה חסידות רוז'ין: בנו היה רבי שלום שכנא, ואחריו רבי ישראל מרוז'ין, כאשר עד היום קיימים ענפים של השושלת המפוארת הזו.
משנה סדורה
האדמו"ר הזקן חידש שאינטואיציה, יצירתיות ורוח הקודש אינן סותרות סדר מסודר. הוא החל לבאר את תורת החסידות דבר דבור על אופניו וחיבר את ספר התניא – החיבור החסידי הראשון שנכתב במחשבה תחילה שיצא לאור כמשנה סדורה של מצע החסידות, בשונה מספרים כמו 'נועם אלימלך' שנכתבו על בסיס דברי תורה שנאמרו בשבת.
כבר בחייו ספג בעל התניא ביקורת על שנטל סודות גבוהים והנגיש אותם בצורה בהירה ושווה לכל נפש. אבל בסופו של דבר, ספר התניא התקבל אצל כמעט כל החסידים – כולל בחסידות ברסלב – כספר יסוד בעבודת ה', בזכות הגילויים שבו המאפשרים לכל אדם להבין וללמוד חסידות באופן שיטתי ובהיר.
מאוחר יותר המשיך נכדו, הרבי הצמח צדק, לערוך את כתביו 'תורה אור' ו'ליקוטי תורה'. אגב, כשהיה עליו לנסוע לפטרבורג לבטל גזירות על היהודים, שמעו אותו מתפלל ומבקש שיעמדו לזכותו 32,000 שעות שהשקיע בעריכת, הגהת ותיקון כתבי אדמו"ר הזקן. אתם שומעים מה זה? עשרות אלפי שעות עבודה – רק בשבילנו.
חברים יקרים, לחיים! שנזכה שזכותם של שני האורות של רבי שניאור זלמן ושני המאורות הגדולים תעמוד לנו בזכות לימודנו בתורתם, ושנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. לחיים!
