אל תתבלבל!
למה להסתכל הפוך,
כשאפשר להסתכל ישר?
*
אתה נוסע בכביש ראשי, נהנה מהדרך, הנסיעה חלקה ורגועה, הנוף יפהפה. פשוט תענוג. האמת שהנסיעה הזו לא לחוצה, ודווקא נותנת לך הזדמנות לנקות קצת את הראש בנחת. ממש זורם להוריד את הרגל מהגז, לעבור לנתיב הימני, ופשוט לנשום.
פתאום בצד ימין שלך, בשוליים, אורות מהבהבים בצבעים כחול ואדום. בשניה אחת כל הנחת נעלמת, ואת מקומה תופסת דריכות.
אתה מעיף מבט במחוג של המהירות מוודא שהוא במקום הנכון, בודק שוב שיש לך חגורה, מסתכל מסביב לראות אם פספסת משהו על הכביש. רק אחרי שאתה סגור על זה שאצלך הכל בסדר אתה ממשיך לנסוע, שמח לגלות שאתה לא מעניין אותם.
*
נו באמת, תעשה טובה ותחשוב שניה בהיגיון.
מה הסיכוי של השוטר לזהות בחלקיק שניה מה קורה בתוך הרכב? אתה באמת חושב שהוא רואה אם יש לך חגורת בטיחות? ובינינו, רק שתי שניות לפני שראית אותו הסתכלת על המחוג של המהירות וראית שאתה בדיוק במהירות המותרת, אז למה עכשיו הסתכלת על המחוג שוב בלחץ?
מחפשים אותי!
הרי השוטר החביב לא עומד לו שם בצד הדרך רק כדי לחלק לנהגים סוכריות ולאחל להם יום טוב. יש לו עבודה, והעבודה שלו היא לחפש נהגים שעוברים על החוק ולדפוק אותם עם איזה דו"ח שמן וכמה נקודות. ולכן אני חייב לוודא שוב שהוא לא שם עליי את העיניים שלו.
האם הנחות המוצא שלך נכונות? מה אתה יודע על השוטר הזה? אתה יודע בוודאות שזה מה שהוא רוצה? בכלל לא בטוח.
אבל זה לא משנה – זו התחושה שלך.
*
עד כמה שזה לא נעים, צריך לפעמים להניח את האמת על השולחן.
לצער הלב נראה שהיחס שלנו לה' יתברך לא מאוד שונה.
קחו לדוגמה את המושגים: 'חזרה בתשובה' ו'חשבון הנפש', שיש להם ניחוח מלחיץ משהו. למה אנחנו נכנסים לכוננות ספיגה כשאנחנו שומעים את המילים האלו?
כי מחפשים אותי!
הרי ה' הוא מלך רם ונישא וקנא ונוקם, והוא ציווה עלינו לעבוד אותו. ולכל סטיה, אפילו הקלה ביותר, יש תג מחיר שמודבק עליה. אבל הוא לא רק מצווה ציווים, הוא גם מוודא שהם קורים, ואם לא, העונש לא מאחר להגיע. ככה שאחד הדברים הכי לא נעימים שיש זה לעמוד מתחת העיניים של ה' ולעבור סריקה וענישה.
האם הנחות המוצא שלנו נכונות? מה אנחנו יודעים על ה'? אנחנו יודעים בוודאות שזה מה שהוא רוצה? בכלל לא בטוח.
זה לא משנה – זו התחושה שלנו.
*
צדיקים אמיתיים, בטח אלו שהגיעו אחרי הבעל שם טוב, מתארים משהו אחר לגמרי. אהבה, אכפתיות, וטוב לא מוגבל, הן הנחות המוצא בקשר עם הבורא.
כשלומדים את הספרים שלהם זה כמעט משכנע… עד פרשת כי-תבא.
98 תוכחות קשות לקריאה, עונשים נוראיים על סטייה מהדרך.
איפה כל האהבה הגדולה? הטוב האין-סופי? נשארו רק הקנאות ונקימה. אולי אצל הצדיקים בחומש לא הייתה פרשת כי-תבא?
*
הבעיה היא לא בהבנה של הצדיקים, הבעיה נמצאת אצלנו.
כל איש חינוך מתחיל יודע שאסור להעניש מהבטן. אם אתה כועס עדיף שתחכה, תירגע, תשתה כוס מים, ורק אחרי שאתה משוכנע שאתה עובד מהשכל אתה יכול לבחור את התגובה. עונש הוא לא הזדמנות להפוך את הילד לשק אגרוף ולפרוק עליו עצבים, המטרה של ענישה היא טובת הילד וצריך להשתמש בה במינון מאוד מדוד עם הרבה מחשבה.
הרבה פעמים הילד יודע שהוא עבר את הגבול, והעונש עוזר לו להרגיש יותר טוב. התחושה היא: 'עשיתי משהו לא טוב, שילמתי את המחיר, זה מאחוריי'. ככה אין צורך לסחוב רגשות לא טובים.
ה' הוא בטח לא מחנך גרוע.
*
רוצים את זה בדימוי מוחשי יותר?
תכנסו לבית אקראי בשעות אחר צהרים-ערב ותשמעו צרחות נוראיות, נשמע שמישהו שם צריך עזרה דחופה ברמת פיקוח נפש. אתם רצים לכיוון קריאות המצוקה ומוצאים את עצמכם באמבטיה.
כאן מחכה לכם הפתעה. ציפיתם לראות אבא עם מבט רצחני בעיניים וסכין ביד, אבל האדם שאתם פוגשים שם נראה חביב ונחמד והוא חמוש רק בטוש. הצרחות מגיעות מהאובייקט שנמצא בתוך האמבטיה ומלוות במלל: "תביאו לי מגבבבבבבבבת!!!!!!!!!!!!!!!!!! נכנס לי סבון לעינייייייייייים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
אם תחכו רק עוד כמה דקות תגלו שהצרחות מהסבון הן ניגון שקט ליד סירוק הכינים.
אז מה אתם ממליצים לאבא, לוותר על המקלחת והסירוק?
ברור שלא!
כדי לנקות את הילד צריך לפעמים לעשות דברים לא נעימים, אבל התוצאה שווה את חוסר הנעימות.
*
התוכחות בפרשת כי-תבא הן לא נקמנות של ה' יתברך חס ושלום, הן ניקוי של אבא אוהב. ואת הפסוקים האלו קוראים תמיד לפני ראש השנה כדי שנגיע עם כלי נקי למתנות שמגיעות בשנה החדשה.
דווקא ריבוי התוכחות הוא סימן טוב. השנה החדשה מביאה איתה אור שעוד לא היה בעולם, ולדבר גדול כל כך נדרש ניקוי טוב יותר. אז עם כל האהבה הגדולה של ה' יתברך אלינו, הוא מעביר אותנו דרך חוסר נעימות רגעי, כדי שנזכה להיות כלים נקיים לכל הטוב שמחכה לנו.
ניקוי של אהבה!
