ההתוועדות בנויה ברובה מסביב למזמור קכב בתהילים:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵך: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
שמחתי באומרים לי
נתחיל מעניין שאני חושב שהוא חשוב: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". על פי הגמרא (שקלים ז:), הפסוק עוסק באנשים שלא בהכרח אוהבים את דוד המלך, ויכול להיות שגם דוד המלך לא אוהב אותם. כשדוד אומר: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", הוא בעצם אומר דבר שהוא חלק מהותי מהעניין של בניין ירושלים, בין ירושלים של מטה ובין ירושלים של מעלה. "שמחתי באומרים לי" – יהיה מי שיהיה, משום שאני במדריגה שאני יכול לשמוח בזה שיש אדם אחר שאומר "בית ה' נלך". יכול להיות שאני חושב שאני צועד בדרך הנכונה ועל ידי צריך להתקיים העניין של בית המקדש ולא על ידי אחרים ובכל זאת דוד עומד באיזה מקום, הוא יודע שהוא לא יכול לעשות את זה, לבנות את בית המקדש. אבל "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"; הם בעצם אומרים "מתי תמות" – בסדר; יש דברים כאלה, שצריך אדם לקבל בשמחה לא רק את הדרך של עצמו: הוא צריך להיות מוכן לקבל בשמחה את העניין הזה, שיכול להיות שאני הייתי רק הקדמה, רק מבוא לאיזשהו דבר, ואחר כך יבוא מישהו אחר.
זהו עניין אמיתי, שיש גואל ראשון ויש גואל אחרון, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף איננו מקנא שיהיה אחריו משיח בן דוד, משיח בן יוסף מוכן לקבל את העניין הזה. הוא מוכן לקבל את זה שהוא יילחם והוא לא ינצח, הוא מוכן לקבל את העניין הזה שיש דרך, שהיא אולי דרך מסובכת ודרך כאובה – והוא לא יגיע עד לסוף של הדרך הזאת, אבל הוא מוכן שאחריו יבוא גואל אחר.
"שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" – למרות שהם כאילו מוחקים אותי לגמרי מן העולם. אני יכול לשמוח שאני יכול לצאת מהעניין האישי של עצמי – של מה אני רוצה לעשות, ואיך אני רוצה לעשות – ואני יכול לצאת, ולשמוע שיש דרך אחרת. אני צריך לשמוח, גם כשהוא דורס אותי. ובכל זאת – "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".
כעיר שחוברה לה
"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחד" – ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. מה זה "כעיר שחוברה לה יחדיו"? פה אומר דבר, שחושבני שלא אמרו אותו. מה זה "כעיר שחוברה לה יחדיו"? אם יש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, למה קוראים לה "כעיר שחוברה לה יחדיו"? ולא בפירוש: ׳עיר שחוברה לה יחד׳? אלא שהאמת היא שירושלים היא באמת עיר אחת; זה רק נראה 'כאילו' שחוברה לה יחד. האמת היא, שירושלים של מעלה וירושלים של מטה נמצאות בבת אחת; הן נמצאות, הן משמשות ונכנסות זו בזו. זה רק נדמה לנו שזו "עיר שחוברה לה יחד", שיש ירושלים למעלה וירושלים למטה. האמת היא, שירושלים של מטה היא בעצמה כבר ירושלים של מעלה. וירושלים של מעלה, צריכה – כמו שאמר ר' נחמן (חיי מוהר״ן ט״ו) – את הבתים ואת הקרקעות ואת מה שיש בירושלים של מטה. ושניהן ביחד – זה ירושלים. ירושלים היא בעצם מהות אחת. כל זמן שאנחנו נמצאים מרחוק, נדמה לנו יש שתי ירושלים. יש ירושלים דלעילא ויש ירושלים דלתתא. אבל כשאנחנו באמת מגיעים אל העניין הזה – אנחנו רואים שיש באמת רק ירושלים אחת…
כל העניין של ירושלים הוא העניין של החיבור יחד. ירושלים נקראת גם "ציון". בלשון הקבלה, 'ציון' היא נקודת המלכות. יש נקודה אחת שמנקזת אליה את כל המציאות של העולם, כמו שנאמר (תוספתא יומא ב): "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע" (תהילים נ,ב) – הקב"ה השתית את כל העולם כולו מאבן השתיה. פירושו של דבר הוא ש'ציון' היא הנקודה שבה כל העולם כולו נמצא. כל המציאות כולה, כל ההוויה, כל המציאות – נמצאת פה, בנקודה הזאת. ומן הנקודה הזאת, היא יוצאת ומתרחבת, יוצאת ומתפשטת, ויוצרת עולם שלם. אז כאן מתחיל העולם, בנקודה הזאת.
דבר ידוע הוא שירושלים היא עיר שיש בה מחלוקת, היא עיר שיש בה קטטה, תמיד התקיים בה הפסוק "צוה ה' ליעקב סביביו צריו" (איכה א,יז). יש פה בעיר הזאת, ותמיד היה בה, מהומה ומריבה מחלוקת, קטטה ושנאה. לא לחינם יש ברכה מיוחדת על שלום לירושלים, מפני שירושלים צריכה שלום כנגד כל העולם כולו.
אבל האמת היא, שכל זה רק עניין של חיצוניות הדברים, של חיצוניות ירושלים. בחיצוניות יש שתי ערים, שלוש ערים, עשר ערים – אבל ככל שנכנסים יותר אל העומק של ירושלים, מגיעים אל הפנימיות, ששם יש את נקודת ציון, ונקודת ציון היא הנקודה שבה כל המציאות נמצאת באחדות אחת.
יש חור בתוך המציאות, יש חור שמפולש מן הארץ לשמים, והחור הזה נמצא בתוך ירושלים. ומכאן אנחנו מציצים אל כל העולמות כולם. ירושלים היא נקודה שבה כל העולמות מגיעים לנקודה אחת, לנקודת מפגש.
כשמגיעים אל הנקודה הזו אז באמת העיר הזו היא לא כעיר שחוברה לה יחדיו, היא אפילו לא עיר, היא נקודה אחת. היא לא מציאות מורכבת שעשויה מבתים וחצרות אלא היא בעצם נקודה אחת, נקודת הלב של העולם, שורש השורש של המציאות.
כאשר מגיעים לירושלים אזי ממילא מתקיים העניין של "ששם עלו שבטים". שבטים בעצם ההגדרה שלהם הם עניין של ריבוי ולא של אחדות. אבל כששם עולים שבטים, איכשהו, ככל שהם מגיעים קרוב יותר – הם מתאחדים. אם לומר את זה במשל של ירושלים: בבית המקדש יש שנים-עשר שערים. בכל שער ושער נכנס שבט אחד אבל כשנכנסים מבעד לשער פנימה אנחנו שוכחים מאיזה שער באנו ואנחנו נמצאים כולם במקום אחד. המקום הזה זה נקרא "בתוככי ירושלים", זו הנקודה שנמצאת בתוך הפנים של הפנים, בנקודת הלב של המציאות.
מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להילחם כנגד כ' הדמיון, שירושלים לא תהיה "כעיר" שחוברה לה יחדיו אלא "עיר" שחוברה לה יחדיו. אנחנו צריכים לעשות שהעיר תיראה ממש אחדות אחת. למרות שנדמה לנו שהעיר הזו עשויה מחתיכות, משברים, מאנשים שונים. זה חלק מהעניין של "ישליו אוהביך" – אנחנו צריכים כל הזמן לשבת ולהתעורר "באהבתה תשגה תמיד". ב"לכה דודי" רואים איך ירושלים והשבת ועם ישראל וגאולת ישראל וכל העולם, לכולם יש שם אחד והשיר עובר ממשמעות אחת לאחרת. כל העניין של "לכה דודי" בנוי על כך שכשאומרים "ונבנתה עיר על תלה", זאת העיר ירושלים, אבל זה לא רק העיר ירושלים, אלא כל המציאות.
מישהו פעם אמר את זה יפה, וזה קשור לעניין של ירושלים. אנחנו אומרים בימים הנוראים: "אזכרה אלוקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה" והוא הסביר זאת כך: 'עיר' מלשון 'התעוררות' – כל מיני התעוררות של מיני תאוות ודברים מעין אלו "על תלה בנויה" – הדחפים הללו נותרים בפעולה, ולעומתם "עיר האלוקים" – ההתעוררות לעניין של האלוקים – נשארת "מושפלת עד שאול תחתיה".
זה מה שאנחנו מבקשים כשאנחנו אומרים ״ונבנתה עיר על תילה״, אנחנו רוצים שתיבנה ה׳עיר׳ ירושלים – מפני שיש שני צדדים: יש עיר, שבנויה מרחובות, ורחובות בנוים מחצרות, שיש בהם בתים, שבכל בית יש כך וכך בריות בודדות; ויש צד אחר שנקרא ׳עיר׳ – תנועה אחת, כמו שאומרים על ׳שעה אחת׳ – שעיה, תנועה אחת של דבר. התנועה הזאת שייכת לפנימיות, לפנים של הפנים של העניין של ירושלים.
באש אתה עתיד לבנותה
אמרתי כבר שאני חושב שירושלים של מעלה לא נמצאת למעלה, אלא נמצאת (לא תמיד רואים אותה…) למטה, פה בעולם הזה. אם להגיד משהו על ירושלים של מטה – ירושלים של מטה היא עירי שלי, העיר שאני משוגע אחריה ואוהב אותה. העיר הזו, הירושלים הזאת, היא עיר קשה, אבניה ברזל. היא בנויה מאבנים, ואבניה ברזל; גם אנשי ירושלים, הם ׳אבניה ברזל׳, ממש. זה חלק מהעניין של ירושלים. העניין הזה לא קשור דווקא לאבנים של הכותל המערבי, אלא אפילו לאבנים סתם של ירושלים.
אבני הברזל האלה, הן ברזל שיכול להיות נימוח – אבל הוא צריך שיצרפו אותו. זה מה שירושלים מבקשת. מפני שאבניה ברזל, אזי הברזל הזה יכול להתמוסס רק באש גדולה. כשאני רוצה לנגוע באבנים הללו, באבנים של ירושלים, אני לא יכול לעשות את זה. אם אני אנסה לשבור את האבנים של ירושלים, את הבעיות של ירושלים, ואנסה לתקן אותם בכל מיני דברים קטנים ובלתי שלמים – זה לא יפעל. מפני שכמו שכתוב – אין לירושלים בנייה אלא באש.
פעם חשבו שזה נכון לגבי ירושלים של מעלה, ועכשיו אנחנו לומדים שזה נכון גם לגבי ירושלים של מטה. גם ירושלים של מטה איננה יכולה להיבנות אלא באש. ומתברר שכדי לצקת את האבנים של ירושלים, את "אבניה ברזל" – כדי לבנות אותה וכדי לאחד אותה, צריך לזה הרבה מאוד אש. ואם האבנים לא רוצות להשלים אחת עם השנייה, אם האבנים של ירושלים רבות – לפעמים הן רבות היכן יניח צדיק את ראשו, לפעמים הן רבות מריבה אחרת… והן נזרקות מצד לצד. האבנים האלה של ירושלים נזרקות מפני שאין מישהו שאוהב אותה; אוהביה עדיין לא נמצאים. ואוהביה הם אלה שיכולים – גם לקבל את האבנים באהבה, שזה עניין גדול, ויכולים גם לאחד אותן איכשהו, לעשות שהאבנים האלה יתחברו.
וכל עוד שהאבנים של ירושלים הן אבנים פרודות – שמע מינה שעדיין לא הגיעה מספיק אש שתחמם את העיר כדי שהעיר הזו תתאחד. שעדיין יש ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, ויש ירושלים אחת ויש ירושלים שתים ויש ירושלים כזו וכזו. זה שירושלים לא נמסה, לא מתאחדת – זה אומר שלא הכניסו בה מספיק את האש של ירושלים. השיר ששרים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' הוא שיר געגועים, מעין שיר של אהבה, אבל ירושלים בעצמה צריכה הרבה יותר מזה כדי להפוך לירושלים במובן השלם.
ירושלים נבנתה בשעתו, בימי הבית השני, על ידי מתנדבים. כך כתוב בספר נחמיה, שהיו מתנדבים שהתנדבו לחיות בירושלים, שהתנדבו לעשות דבר אחד. כמו שמתואר איך נבנתה ירושלים: כל אחד בנה חתיכה של החומה. זה בנה מהפינה הזו עד הפינה הזו וזה בנה מהפינה הזו עד הפינה הזו. העיר הזו מתאחדת רק כשהחומות שלה נעשות חומות שלמות, רק כשסוגרים את פרצות ירושלים. יש יום חג במגילת תענית ביום שבו סגרו את הפרצות של ירושלים. יש יום בשנה שבו חוגגים את זה שסגרו את הפרצות של ירושלים. מפני שכל זמן שירושלים לא תיעשה בשלמות, היא לא יכולה להתקיים באמת, ירושלים יכולה להתקיים רק בתור עיר אחת.
יש בזה כל מיני דברים בעולמות עליונים, ויש לזה נפקא מינה בעולמות אחרים, אבל יש לזה גם נפקא מינה קרוב קרוב ומטה ומטה… הקרוב קרוב ומטה מטה הוא – כדי שהעיר הזאת תוכל לחיות, היא דורשת הרבה אהבה, אהבה לחיות בתוכה, אהבה להיות בתוכה, ואהבה עוד יותר יותר גדולה – כדי לאחד בתוכה את האנשים. היא דורשת הרבה מאוד אהבה, ובזה היא יכולה להיבנות. "כי אתה באש הצתה" (תפילת נחם) זו הייתה אש של שנאה, "ובאש אתה עתיד לבנותה" – צריך לעשות אש הרבה יותר גדולה, כדי שתוכל להמיס את כל המשקעים של השנאה, האיבה והתחרות.
היה מעשה בבית חולים אחד לתינוקות שהיה מצליח הצלחה מופלגת, ושאלו את מנהל בית החולים: מדוע הוא מצליח כל כך? הוא אמר: מפני שכשהוא רואה ילד שלא מגיב טוב לטיפול, אז הוא אומר לאחות: את הילד היה צריכים לאהוב שלוש פעמים ביום… אני רוצה להגיד לכם, יש הרבה בעיות, מדברים על הבעיות של העיר, אני מדבר עכשיו על בעיות שהטיפול בהם לא הולך כל כך טוב – יתכן שהבעיות נובעות מכך שלא אוהבים את האנשים, יכול להיות שהמצב פה הוא כזה משום שצריך לאהוב את האנשים יותר מאשר שלוש פעמים ביום. וכשיאהבו את האנשים שלוש פעמים ביום, אז כמו שאומרים "אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ" – אז ירושלים יכולה להיבנות.
לבנות את ירושלים
כדי שירושלים תהיה עיר האלוקים מקצה לקצה, כדי שאוכל להגיד: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע" – היא דורשת שיהיה ה׳מכלל׳, היא דורשת לבוא לידי איחוד. וכדי להגיע לאיחוד נדרשת הרבה הרבה הרבה מאוד אהבה ועבודה על אהבה. רבי חנינא בן דוסא התנדב אבן אחת לבית המקדש; יכול להיות שאנחנו לא יכולים אפילו להתנדב אבן, אבל אנחנו יכולים להתנדב איזה חתיכת מלט, איזה רסיס קטן.
איך בונים את חורבות ירושלים? מדברים על העניין ש׳בואו לכו ונעלה ונקים את ירושלים, נבנה את העיר שחוברה לה יחד׳. יש אנשים כאלה שיכולים לבנות אותה, לפעמים יש דבר כזה, שבן אדם בונה את ירושלים. שאפשר יהיה לראות שירושלים של מעלה ושל מטה הן לא שתי ערים, אלא שאני הולך פה ברחובות, ואני יכול לראות את ירושלים של מעלה זורחת.
בסך הכל התמצית היא, שיש נקודת ירושלים, ובנקודת ירושלים יש כך וכך אנשים, והאנשים האלה הם אלה שבונים את העיר. ואם אנחנו נעשה את מה שצריך לעשות, כל אחד כאן ייקח את המוסר השכל, כמה שצריך לקחת מוסר השכל, ולדעת מה זה "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיה סו,י), מה זה נקרא להתגעגע, שזה לא מלים שאומרים סתם כך; אלא מה זה באמת להתגעגע.
רציתי שפשוט נדבר על הדברים האלה, על העיקר האמיתי הזה, על הבניין של ירושלים – ואני מדבר עכשיו על ירושלים הגשמית, הנמוכה, הזאת, של העולם שלנו, עם קטטותיה, עם מריבותיה, ואני חושב שאני יודע עליהן לא פחות מאשר כל אחד פה, ואולי יותר. על מה שיש בה, על חתולי האשפה שנמצאים בה. ואת העיר הזאת צריכים לאהוב.
