הרב חיים מיכאל דב-בר ויסמנדל הגיע לסיכום עם הנאצים ימ"ש במהלך השואה, לפיו הוא יוכל לפדות יהודים ולהצילם ממוות בעבור כופר נפש גבוה אותו ישליש לידי הנאצים. משהסיכום הושג, הזדרז הרב ויסמנדל למצוא כמה אנשים שיעברו אצל עשירים יהודים בארצות הברית ויתרימו אותם לצורך המטרה הנעלה של הצלת יהודים מיד הנאצים. 

מסופר שאחד מהם הגיע לעשיר מסויים וניסה להדביקו בהתלהבות לנוכח האפשרות להציל את אחיו היהודים ולמלטם ממוות קשה ואכזרי, אלא שהעשיר גילה אטימות מבחילה ובמקום לנדב בעין יפה, הוא החל מטיל ספק בהיתכנות של הדבר. "לא נשמע לי הגיוני מה שאתה מספר… אתה אומר שבעד סכום כסף הנאצים יצילו יהודים?" "יש לך הוכחות כלשהן?" שליחו של הרב ויסמנדל ניסה להסביר ולשכנע בדרכים שונות אך ללא הועיל.

בשלב כלשהו אמר העשיר ערל הלב בחיוך ציני: "אוהו, אתה לוחץ מאוד. נו, פשוט תאמר לי כמה כסף אתה עצמך תרוויח מהסיפור ואת הסכום הזה אתן לך"… אטימותו ודבריו שברו את רוחו של אוסף הכספים שידע כי בכסף שיאסוף תלויים חיים של יהודים יקרים והוא פרץ בבכי.

לסיפור הזה אין 'האפפי אנד'. העשיר לא פתח את סגור לבו וארנקו. הכסף השתלט עליו, ואני רוצה לשאול מה עלינו לעשות כדי שזה לא יקרה גם לנו – עם כסף או בתחומים אחרים של העולם הזה. מי שלא זוכר את "מותר האדם" שבו והולך אחר תאוותיו בכל כוחו, ימצא עצמו מתבהם ומאבד את עצמו. המשפיע ר' מענדל פוטרפס אמר פעם: "הכרתי אנשים גדולים שקצת כסף, קצת תאווה וקצת כבוד, הפכו אותם לאנשים קטנים מאוד". אז מה יכול לשמור עלינו מפני השתלטות הגשמיות על הראש שלנו? במילה אחת, התשובה היא: נעליים.

מחקר מעניין שנערך בארצות הברית ביקש לבחון מהו הדבר הראשון שאנשים בוחנים כשהם פוגשים מישהו חדש. ממצאי המחקר העלו, מטבע הדברים, כמה וכמה תשובות. יש הבוחנים תחילה את עיניו של השני, יש המסתכלים על הבגדים בכללות, אך יש גם אחוז מסוים של אנשים שהצהירו כי הדבר הראשון אותו הם בוחנים אלו הנעליים… ובאמת אנו רואים אנשים רבים המשקיעים בנעליהם השקעה גדולה יותר מבשאר הבגדים, ורואים בהן 'סמל סטטוס' שלהם.

אלא שלאמיתו של דבר – יחס מיוחד לנעליים איננו נחלתם של אנשים מסוימים בלבד, אנו פוגשים אותו גם בהלכה! כל יהודי האומר ברכות השחר מברך בכל יום ברכה מיוחדת על הנעליים – היא ברכת "שעשה לי כל צרכי", שעל פי דברי הגמרא בברכות, מברכים אותה בעת שנועלים נעליים. וכך, בעוד שעל חולצתו, מכנסיו וכן הלאה מברך היהודי ברכה אחת כללית – "מלביש ערומים", על הנעליים הוא מברך ברכה מיוחדת ושבח לבוראו "שעשה לי כל צרכי".

מאיזו סיבה הנעליים זוכות ליחס כל כך מכבד עד שאנו רואים בהן את "כל צרכו" של היהודי? האם כשאנו בעלי נעליים, כל צרכינו באו על סיפוקם? האם לאנשים עם נעליים אין בעיות פרנסה ובריאות? איך אפוא אנו מברכים "שעשה לי כל צרכי" על הנעליים, כאשר הן בסך הכל צורך אחד מתוך רשימה ארוכה מאוד של צרכי האדם?

אחד ההסברים על כך הוא הסבר האבודרהם: כשאדם קם בבוקר וחפץ לצאת לעבודתו, לרכוש מצרכים עבור ביתו וכן הלאה, הוא יכול לעשות זאת דווקא כשיש נעליים לרגליו. אם כן, אומר האבודרהם, מי שמאפשר לנו לעשות את "כל צרכינו" אלו הנעליים! וזו משמעות הברכה "שעשה לי כל צרכי" על נעליים; אנו לא מתכוונים לומר שכל צרכינו נמצאים בנעליים עצמן, אלא שהנעליים מאפשרות לנו לעשות את כל צרכינו. אנו כאילו אומרים: "שעשה לי נעליים המאפשרות לי לעשות את כל צרכי".

אלא שהסבר האבודרהם איננו מספיק ומכמה סיבות: ראשית, פשטות הברכה "שעשה לי כל צרכי" איננה ברכה על האפשרות לעשות את צרכינו, אלא הודאה על כך שה' "עשה לי כל צרכי", כלומר הוא כבר העניק לי את צרכי.

בנוסף, אנו מוצאים בחז"ל ביטויים מפליגים על חשיבותן של הנעליים כגון "מי שמנעלים לרגליו – אדם הוא"; "לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו" ואפילו: "שבעה מנודין לשמיים: מי שאין לו אישה… והמונע מנעלים לרגליו". מכל זה מובן שנעליים אינן רק אמצעי ליציאת האדם לעסקיו, אלא הן טומנות בחובן משמעות גדולה ועמוקה בהרבה.

המגן אברהם בספרו 'זית רענן' והרמ"ע מפאנו מבארים כי קודם חטא עץ הדעת, לא נזקקו אדם וחווה לנעליים כי האדמה הייתה רכה ופורייה, ללא אבנים וקוצים. ולא רק בגשמיות הייתה האדמה רכה ונעימה, אלא גם ברוחניות היא הייתה אדמה מזוככת קודם החטא, ועל כן לא נדרש אדם הראשון ליצור הפסק בינו לבין הקרקע שימנע ממנו חיבור אל האדמה הנמוכה והגשמית.

הצורך בנעליים התחיל לאחר חטא עץ הדעת והקללה "קוץ ודרדר תצמיח לך", אז נדרשו אדם וחוה ליצור חיץ בין עורם לבין הקרקע כדי שלא להיפצע פיזית וכדי שלא לרדת מבחינה רוחנית ולשקוע בארציות.

אם כן, אנו מבינים שתפקיד הנעליים חשוב מאין כמוהו. הנעליים מבטאות את חובת האדם לשמור על עצמו תמיד 'טפח מעל הקרקע' ולדאוג שעסקו בענייני העולם לא יהפוך להיות חלק ממהותו. גם כשהוא יוצא לעבודתו, שומה עליו לנעול נעליים שיבדילו בינו לבין הקרקע עליה עומד ויזכירו לו כי יש בו צלם אלוקים. בכל עת עליו לוודא שבינו לבין הקרקע יש מרחק וכי הוא עצמו ניצב מעל לקרקע. 

המסר של הנעליים לאדם הוא: שמור על ייחודיותך ומעלותיך כיהודי בעל נשמה אלוקית. אל תיתן לממשק שלך עם העולם ליטול ממך את 'הציור' הרוחני שלך ולעמעם את אורך. הצב חיץ בינך ובין הגשמיות והחומריות ותזכור בכל עת שמלבד גוף יש בך גם שאר רוח! אל תהיה מונע מאגו ואנוכיות בלבד, אלא תביא לידי ביטוי את הרוח שבך ותפיץ טוב ואור סביבך! 

זהו עומק דברי האבודרהם שברכת "שעשה לי כל צרכי" היא על היות הנעליים אלה המאפשרות לאדם לעבוד ולעשות את כל צרכיו: הנעליים, אומר האבודרהם, הן המאפשרות לנו לעשות את כלל צרכינו בלי לשקוע בהם כליל ולראות בהם את תכלית הכל. הנעליים המבדילות בין האדם לקרקע העולם, עוזרות לנו לשמור על רוממות רוחנו ולא להפוך להיות כבהמות ממש, אשר מלבד אכילה, שתייה ושאר צורכי הגוף, אין להן בעולמן כלום.

לכן אומרת הגמרא שמי שיש לו מנעלים לרגליו הוא בבחינת "אדם" ולהיפך, שכן ללא המנעלים, מהר מאוד אנו עלולים לאבד את ה"אדם" שבנו ולמצוא שכל מאוויינו הם ארציים ונמוכים. לא סתם ממליצים חז"ל למכור את קורות ביתנו עבור נעליים ולא בכדי אנו מייחסים לנעליים חשיבות כה רבה, עד שאנו מברכים עליהן "שעשה לי כל צרכי", שכן מי שיש לו "מנעלים" והוא מודע למעלותיו האמיתיות והעצמיות (שאינן מסתכמות ביכולת לאכול בשר שמן ולשתות יין משובח), יש לו הכל!

מסופר כי פעם נכנס ה'צמח צדק' לבית המדרש ושאל את תלמידיו מה רצונם לשמוע – מאמר חסידות או סיפור? כיוון שהיה זה חריג שה'צמח צדק' יציע לספר סיפור, הבינו התלמידים שדברים בגו ואמרו: סיפור.

מיד החל הצמח צדק מספר כך: מעשה ביהודי שהיה בעל אכסניית דרכים והשכיר אותה ליהודי אחר. עברה שנה, הגיע מועד תשלום השכירות אך לא היה ביד השוכר את דמי השכירות והוא נותר בעל חוב. עברה שנה נוספת בה לא שולמו דמי השכירות ובעל האכסניה הלך לרבו ונועץ עמו כדת מה לעשות עם השוכר שאינו משלם את השכירות.

שמע רבו את דבריו ואמר: "השוכר המסכן הוא בעל משפחה והאכסניה הינה מטה לחמו הבלעדי, על כן רחם עליו והשאר אותו באכסניה". וכמעשה זה היה גם כעבור שנה; בעל האכסניה סר לרבו בטרוניה על החזקת האכסניה על ידי "השוכר" חינם אין כסף, שאלו מה עליו לעשות וזה השיב שירחם עליו וישאיר בידיו את האכסניה. משעברה שונה נוספת של אי עמידה בתשלום השכירות, החליט בעל האכסניה לפעול על דעת עצמו ואמר לשוכר שעליו לעזוב את האכסניה ולמצוא לו מקור פרנסה חילופי…  

לאחר ה'מאה ועשרים' של בעל האכסניה הוא הגיע לבית דין של מעלה וביקשו לדון אותו לכף חובה על שהשליך את אחיו השוכר לגורלו ונטל ממנו את האכסניה שנתנה לו את מעט פרנסתו, זאת על אף ששמע מרבו כי יש לרחם עליו ולהשאירה בידו. אלא שבעל האכסניה ערער על סמכות המלאכים להכריע את דינו לחובה בטענה שהם לא היו בעולם ואין להם תאווה לממון, כך שהם לא מבינים לאשורו את הקושי שבהפסד כספי בשל רחמים על יהודי שני.

טענתו התקבלה והביאו אותו לדין בפני הבית יוסף, הב"ח וחתנו הט"ז, נשמות שהיו בעולם. גם הם עמדו להכריע את דינו לכף חובה, אלא שגם כלפיהם הייתה לו טענה: אתם הרי כבר שנים רבות נמצאים כאן בגן עדן, והספקתם לשכוח את גודל האתגר שבהתמודדות עם תאוות הממון. אני רוצה שידונו אותו דיינים הנמצאים בעולם!

פנה הצמח צדק אל תלמידיו ושאל, "נו, מהי דעתכם, הצדק אתו?" "יפסוק נא רבנו" אמרו התלמידים שהבינו מה מתרחש לנגד עיניהם, והצמח צדק הכריז בקול: "הוא צודק"! "הוא צודק"! "הוא צודק"!

קשה מאוד להיות כאן בעולם ולזכור שכסף ותאוות גשמיות אינן תכליתנו. אתגר עצום הוא לשמור על היבדלות מהארציות גם כשאנו מתעסקים עמה כדי לכלכל עצמנו ולהתקיים. לכן כה חשובות הן הנעליים. מי שמצליח לנעול נעליים רוחניות ולהישאר באמצעותן טפח מעל לקרקע, יזכה לשמור על רוחו ומעלות נשמתו על אף מעורבותו בחיי המעשה. 

בחור שהתקרב לאידישקייט הגיע להתוועדות אצלנו, ובמהלכה הוא פתח את סגור ליבו ושיתף בקושי שלו להתמודד עם היצר והפיתויים האורבים לנו בכל צעד ושעל. "פעם אני מצליח להתמודד ופעם אני נכנע ונופל, פעם אני קם ופעם מועד, כבוד הרב, בשביל מה כל זה?" ידעתי שלנעליים יש אצלו חשיבות גדולה ועל כן אמרתי שאספר סיפור על נעליים שיישב את טענתו.

אדמו"ר הזקן סיפר ששמע מרבו הרב המגיד בשם הבעל שם טוב, כך: ידוע שהמלאכים לא מתחילים בשירתם לה' למעלה, עד שבני ישראל מתחילים את תפילתם והילולם למטה. וכך, בבוקר שמחת תורה משכימים המלאכים ומבקשים להתחיל את שירתם ולשבח לבורא יתברך, אלא שהם מגלים שבתי הכנסת עודם ריקים והמתפללים לא הגיעו, בגלל שהתעייפו מריקודיהם עם ספרי התורה אמש.

המלאכים שלא אוהבים לבזבז את הזמן בבטלה, סרים בינתיים לגן עדן כדי לראות מה עניינים, ואז הם מבחינים בערימת נעליים קרועות. מה פשר הנעליים, הם שואלים את המלאך מיכאל והוא משיב להם: "אה, זו הסחורה שלי! הנעליים הקרועות הללו", ממשיך המלאך מיכאל, "הן הנעליים איתן רקדו בני ישראל הלילה לכבוד התורה, ואני עושה איתן כתר מלוכה לקב"ה! מט"ט יוצר כתרים מהתפילות ואילו אני יוצר כתרים מהנעליים הקרועות!"

ואז הוא מצביע על הנעליים ואומר: "אלו נעליים ממעזריטש, אלו ממינסק ואלו מפינסק וכן הלאה!" עד כה דברי הבעל שם טוב במעלת הריקודים בשמחת תורה.

שאל הרבי פעם: מדוע דווקא נעליים קרועות? הרי בלהט הריקודים של ההקפות, קורה שנקרעת גם חולצה, נופל כפתור, הכובע עף מהראש ונרמס ברגלו של מאן דהו שלא מותיר לו צורת כובע וכך הלאה. מדוע אם כן יוצר מלאך מיכאל כתר לקב"ה דווקא מן הנעליים הקרועות?

מסביר הרבי נפלא: הכובע שייך לראש (ומייצג חלקים "גבוהים" באדם). החליפה היא מלבוש כבוד. שאר הבגדים הם לצניעות ואילו הנעליים הן כדי להציל מ"קוצים וברקנים" ומגינות על רגלינו מלדרוך על אבן נגף מכאיבה. משמעות הדבר היא שהנעל מסמלת את ההתמודדות שלנו עם "קוצים" ו"אבנים" רוחניים. הנעל מייצגת את המלחמה שלנו בתאוות ונטיות שליליות.

לעיתים אנו מצליחים לעמוד איתנים כנגד התאוות ושומרים על עצמנו מליפול, אבל לפעמים "הנעל" שלנו קרועה ואנו נופלים… הנעל הקרועה לא יושבת טוב על רגלינו ותוך כדי שאנו נאבקים בקוציו ואבניו של היצר, אנו מועדים. אומר המלאך מיכאל – מזה אעשה כתרים לקב"ה, מן הנעליים הקרועות שבעליהן נפלו בעת שנלחמו ביצרם, שכן המלחמה וההתמודדות חביבות על הקב"ה מן הכל, גם אם בסופו של דבר הייתה מעידה!

יהי רצון שנצליח כולנו לפעול בעולם אך להישאר מרוממים מן העולם, לעמוד עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, אך להיות תמיד עם נעליים שיפרידו בין הארציות לבינינו וישאירו אותנו "טפח מעל לקרקע". מפליא לראות שגם לעתיד לבוא, כאשר העולם כולו יזדכך והנעליים לכאורה יתייתרו, שכן כל מקום יהיה בבחינת "אדמת קודש" בה יש להשיל הנעליים מעל הרגליים, אף על פי כן נאמר בישעיהו "והדריך בנעלים". הקב"ה יחבב גם אז את נעליהם של ישראל, אלה שבאמצעותן הם פעלו גאולה!