אני זוכר שבהתוועדויות של הרבי, כשהיה מתייחס למעמד מתן תורה שבפרשת השבוע, היה רגיל להזכיר אותו כ"מתן תורה הראשון" או "מתן תורה שהתרחש בפעם הראשונה". זאת, כנראה, בגלל שבכל שנה ושנה בחג השבועות, וכך גם בכל יום ויום, אנחנו מקבלים את התורה מחדש. בכל פעם שיהודי לומד תורה, הרי כדברי הכתוב "תען לשוני אמרתך" – הוא עונה אחרי הקב"ה הקורא כביכול לפניו, ולכן נפסק ש"מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אך כאן באימה וביראה ברתת ובזיע". מתן תורה אינו מאורע היסטורי שהיה ונעלם לבלי שוב, אלא זהו מאורע תמידי שהולך איתנו בכל יום ויום.
מתן תורה נקרא דווקא בשם "מתן" – מפני שהמתנה מלמעלה היתה הנקודה העיקרית שבו, והיא עודנה כזו.
לפני מתן תורה, גם אלו שלמדו תורה עשו זאת באמצעות השכל שלהם ועל פי היכולות שלהם. וכיון שאין אדם דומה לחברו וכל אחד ניחן בכישורים שונים ומיוחדים, הוא השתמש בהם על מנת לתפוס את התורה ולהבינה כפי ערכו שלו, על ידי טיפוס ויגיעה בעליה מלמטה למעלה.
לעומת זה, מעמד מתן תורה היה נתינה של הקב"ה עצמו בתוך התורה, מלמעלה למטה. לימוד התורה אינו חלילה הבנה של רעיונות מסוימים וצבירת ידע – אפילו ידע נשגב וטהור – אלא על ידי הלימוד מקבלים את בעל התורה, את הקב"ה עצמו ממש, כדברי חז"ל על ראשי התיבות של המילה "אנכי" שבתחילת עשרת הדיברות – "אנא נפשי כתבית יהבית", הקב"ה הכניס וכתב את עצמו כביכול בתורה, וכמו שאומר המדרש: "מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה".
לימוד התורה על ידי יהודי דומה למי שקורא מכתב שקיבל מבנו יחידו אהובו, בכתב ידו, לאחר שלא ראה ושמע ממנו תקופה ארוכה. במכתב כזה לא רק קוראים את התוכן הכתוב בו בשטחיות, אלא מחפשים ללמוד את הנכתב בין המילים, את מה שמורגש בין השורות, את מהותו של הכותב שהתבטאה בצורה זו או אחרת במכתב.
לכן אין פלא שחז"ל העמידו את מצוות "תלמוד תורה" – "כנגד כולם", כדבר שעולה על הכל. אין זו סתם מימרה שאנחנו חוזרים עליה מדי בוקר, אלא זו תמצית רשימת הערכים וסדרי העדיפויות שלנו, ובהם אנחנו מכריזים שתלמוד תורה הוא החלק המרכזי שבהם. לא לחינם אנחנו תמיד משתמשים בלשון "תורה ומצוות", כי אכן זה כל מה שיש לנו מאת ה': תורה – על מנת ללמוד בה, ומצוות – על מנת לקיימן.
לימוד התורה לשמה אינו רק כדי לדעת "את המעשה אשר יעשון", כאילו הייתה התורה חוברת הוראות הפעלה לחיים היהודיים היום-יומיים; אם זו הייתה הסיבה היחידה ללימוד התורה, היינו לומדים רק הלכה למעשה. בלימוד התורה יהודי מחפש את הקב"ה, והיכן הוא נמצא? בכל מקצוע שבתורה ובכל אות שבה.
האם נוכל לתאר לעצמנו שבכל שנה ביום העצמאות של ארצות הברית ייטלו כל חברי הקונגרס את חוקת ארצות הברית ויערכו הקפות בריקודים סביב לדוכן המרכזי באולם? זה לא מתקבל על הדעת. חוקים אינם דבר משמח במיוחד. אבל בדיוק זה מה שאנחנו עושים בכל שנה בשמחת תורה: נוטלים את ספרי התורה בידינו, ורוקדים עם הילדים סביב בימת הקריאה בתורה.
למה זה נראה לנו הגיוני שאנחנו רוקדים עם התורה, ואם נראה תלמיד חכם הרוקד ומפזז בשמחת תורה נביט עליו בהערצה והשתוקקות, ומאידך גיסא אם נראה חבורת עורכי דין שעברו את בחינות ההסמכה שלהם קופצים עם ספרי הלימוד שלהם נחשוב שהם משוגעים?
והתשובה פשוטה: התורה אינה ספר חוקים, התורה היא חיינו. היא משוש חייו של יהודי, וכשהוא אוחז בה הוא מחזיק את חיי נפשו. וכך גם כאשר יהודי לומד תורה, אין הוא תופס רעיון שכלי גרידא אלא אוחז בה' בכבודו ובעצמו, וכדברי חז"ל "אותי אתם לוקחים".
זו הסיבה שבמשך שנים רבות כל כך, למרות מניעות חוזרות ונשנות מבית ומחוץ, עם ישראל הנאמן לה' ולתורתו ממשיך ללמוד ש"ס ופוסקים ולעסוק בכל חלקי התורה הקדושה, כולל בתחומים שמזה דורות רבים אינם נוגעים לחיינו בפועל. והלימוד במקצועות אלו נעשה באותה התלהבות ותשוקה כפי שלומדים ענייני אורח חיים והלכות השייכות לחיי כל אחד. ושוב, כי כאשר אנחנו נמצאים עם מי שקרוב לליבנו, אין זה משנה היכן אנחנו נמצאים או על מה אנחנו מדברים. העיקר היא הקרבה אל האהוב.
כאשר ילד ממתין לאביו שיחזור בערב מעמל יומו, ומיד כאשר נכנס האב אל הבית רץ הילד לעברו כשהוא צועק "אבא!" ומושיט את ידיו לחבק אותו, זהו הרגע הטהור ביותר של אהבה וקרבה. על דרך זה – אמר פעם הרבי – כאשר יהודי עמל לפרנסתו וכל היום טרוד בה, הרי בערב הוא רוצה ומשתוקק להתקרב לאביו שבשמים, הוא נכנס לבית המדרש, מוציא גמרא מהארון ומתיישב ללמוד. זהו הדבר הטבעי ביותר עבורו כיהודי, וזהו החידוש העיקרי של מתן תורה – שהקב"ה עצמו שורה בתורתו.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב שבאחת השנים – בעודו תלמיד אצל המגיד ממזריטש – הגיע לפני יום כיפור לעיר אחת בה לא הכירו אותו, והחל בעבודת ההכנה שלו ליום הקדוש. כשראו אנשי הקהילה יהודי בעל מראה מיוחד, אף שלא ידעו מגדול גאונותו וצדקותו ביקשו ממנו שיתפלל לפני התיבה, וכך היה. לא היה כזה יום כיפור בכל העיר מעולם! לו רק היינו יכולים לתאר לעצמנו את תפילתו של סנגורן ואוהבן של ישראל ביום שהוא "אחת בשנה", בתשוקה ובתחנונים. אף אחד מבני העיר לא הלך לביתו לנוח מהתענית באותו יום. כולם עמדו דרוכים ושקועים בתפילה עם רבי לוי יצחק.
עם צאת הצום, לאחר שיא השיאים בתפילת נעילה, ניגשו גדולי הקהילה לעבר עמוד הש"ץ על מנת לתהות על קנקנו של היהודי הפלאי שהתפלל את כל התפילות בדבקות עליונה שכזו. אבל רבי לוי יצחק אמר בפשטות, "אני צריך להחיות את נפשי". מיד הציעו כולם: "יבוא נא הרבי לשבור את הצום בביתי", אך רבי לוי יצחק לא שעה לתחנוניהם. הוא רץ לארון הספרים, הוציא גמרא מסכת סוכה והתיישב ללמוד באותה התלהבות שקרא בה קודם לכן "ה' הוא האלוקים".
שמעתי בדומה לזה ממש שסיפרו המשמשים שליוו את הרבי בצאתו מן הקודש, לאחר תפילת ערבית וקידוש לבנה במוצאי יום הכיפורים, וראו כיצד הוא נכנס לחדרו הפרטי, מסיר בחטף את כובעו מראשו אל השולחן, וניגש ישר אל הספר שהמתין לו.
מכל האמור אנחנו מבינים שבנתינת התורה שני מישורים: יש הקשר של כל יהודי עם התורה המבוסס על רמת לימודו ועיונו בתורה, כל אחד לפי כישרונותיו ומידת השתדלותו. אך בעומק הדברים יש צד פנימי ועצמי יותר – האלוקות שבתורה. וביחס לזה הרי אין כל הבדל בין יהודי זה לאחר. "תורה ציוה לנו משה מורשה" – ירושה היא לכל מי שהוא מ"קהילת יעקב".
אמנם איננו יכולים להשוות את עצמנו לרוחב ידיעתם ועומק בינתם של גדולי ישראל בתורה, אבל לעניין זה ש"אותי אתם לוקחים" – הדבר ישנו בכל התוקף בכל אחד הלומד תורה. בין תינוק המתחיל לדבר ואביו לימדו לומר "תורה ציוה לנו משה" ובין גאון המנתח והופך 'קצות' ו'נתיבות' – שניהם שווים ביחסם אל הקב"ה, נותן התורה.
בגמרא נאמר: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא". ולכאורה, כיצד זה מכנים את כל הש"ס בבלי וירושלמי, ספרי הפסיקה והשו"ת וכו' – "דבר קטן"?
בשל"ה מפרש את הדברים על פי משל מאדם המביט אל השמים בלילה בעמדו במקום חשוך, ורואה את הכוכבים כנקודות קטנות וזעירות של אור. לעומתו, מי שבידו המכשור והאמצעים המתאימים יכול להיווכח שחלק מהכוכבים הללו לא רק שאינם זעירים כל כך, אלא הם אף גדולים יותר מהעולם שלנו כמו גם מהירח.
זהו פירוש דברי הגמרא: "דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא". אין מדובר על שני דברים שונים, אלא על אותו דבר. אם אנחנו מסתכלים עליו מהפרספקטיבה העליונה, מהבנה שזהו מעשה מרכבה, חכמתו של הקב"ה – הרי זה דבר גדול. אך אם מביטים על כך כאילו אלו רק דינים על חפצים ועניינים גשמיים, זה נעשה דבר קטן.
כך פירש הרבי את דברי הגמרא שבראש חודש סיון, כאשר "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "כאיש אחד בלב אחד", "לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא". בני ישראל השתוקקו כל כך לקבלת התורה, וכשסוף-סוף הגיעו להר סיני לא אמר להם משה מאומה, לא הדרכה ולא הוראה, ורק למחרת החל להכינם למתן תורה. מדוע? והאומנם כל כך היו חלשים מטורח הדרך עד שלא יכלו לשמוע דבר?
זכורני שהרבי סיפר כי פעם אחת ראה רבי לוי יצחק מברדיצ'וב יהודי פשוט, שרקד ופיזז בהקפות שמחת תורה בבית הכנסת. "מדוע אתה רוקד כל כך?" שאלו רבי לוי יצחק. "אף שאני אינני 'מחותן' בשמחה זו של התורה" אמר היהודי עם הארץ, "אך האם לא ארקוד ואשמח כל כך בשמחת אחי?!".
הרבי העיר כי טעות בידו של מי שמחזיק במחשבה זו. שמחת התורה אינה שמחה של אחיו ושל חברו – אלו שלמדו תורה במשך כל השנה – זוהי שמחתו שלו עצמו! התורה שייכת לו בדיוק כשם שהיא שייכת ללמדן הגדול, ושמחת התורה היא שמחת כל יהודי – תהיה מה שתהיה רמת לימודיו והשכלתו בתורה.
אם כן, השתיקה ששתק משה ולא אמר דבר לבני ישראל כהכנה למתן תורה, היא היא ההכנה הגדולה והמתאימה ביותר לקבלת התורה, לקבלת נותן התורה! אילו היה משה מתחיל לדבר בדברי תורה, הרי תכף היו נוצרים הבדלים בין השומעים, כי יש המבין יותר ויש המבין פחות, ודבר זה היה חוטא למעלתה וכתרה של התורה – האלוקות שבה השייכת לכל ישראל בשווה. ולכן בשתיקתו העביר להם את הלימוד הגדול ביותר בקדושת התורה. וזהו עומק ה"חולשא דאורחא" – חלישות הגשמיות של ישראל שנוצרה על ידי התרוממות הרוחניות, הביטול הגדול שלהם וההכנה הראויה להיות כלי קיבול לקבלת פני השכינה, לקבל את ה' יתברך בכבודו ובעצמו בתוך תורתו, ש"אותי אם לוקחים".
זהו השלב הראשוני והיסודי של ההכנה והגישה ללימוד וקבלת התורה. רק לאחר מכן מגיע השלב השני של הלימוד וההבנה, ההשכלה וההעמקה.
לחיים, לחיים ולברכה. נגיל ונשיש בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה.
